"כל מי שגר באשקלון מכיר את הנוהל של היום הראשון לאחר מבצע או מלחמה בעיר", אומרת יפית חדריה, קוסמטיקאית תושבת העיר. "חלונות הממ"ד נפתחים, החדר מאוורר, חומרי הניקוי נשלפים החוצה, ומתחיל סדר פסח שאחרי המלחמה - תריסים, חלונות, מקרר. ממש מבצע טיהור של הלכלוך והאנרגיה הרעה".
מצב המלחמה משפיע על כל תחום בחיינו, גם על היחס שלנו לאבק, למטאטא, לדלי ולחומרי הניקוי. יש כאלה (בעיקר נשים) שמוצאים את עצמם מנקים הרבה יותר מהרגיל, ויש כאלה שדווקא ההפך מכך - אין להם חשק ואנרגיה להתעסק בניקיון. חדריה, בת 51, אם חד־הורית לשלוש בנות (17, 15 וחצי, 11), שלפי הגדרתה היא "חולת ניקיון" בשגרה, מנקה במלחמה דווקא פחות: "בשגרה אני שרוטה. ניקיון וסדר זה אושר ורוגע מבחינתי. אני קמה בחמש בבוקר, שוטפת את הקומה התחתונה של הקליניקה ומחטאת אותה, שוטפת את הקומה העליונה שבה אנחנו גרים, מנקה הכול, מארגנת ומסדרת. הניקיון הוא חלק מסדר היום שלי, לפני ואחרי העבודה, ההסעות של הילדות והתפעול של הבית. היום יש לי פחות אנרגיה".
לתזמן שטיפה לאזעקה
בנוהל המלחמה בבית משפחת חדריה - הממ"ד, שהוא החדר של אחת הבנות, מתרוקן מחלק מהרהיטים, כמו שולחן האיפור למשל. במקומו מוכנסים מזרנים וציוד לזמן השהייה בממ"ד. "את הדברים שאני מוציאה מהממ"ד אני מפזרת בבית, ככה שמראש הבית מבולגן ופחות כיף לי לנקות, כי כמה שאסדר ואנקה זה לא ייראה טוב", היא מסבירה. "החלון בממ"ד נמוך יותר מהמיטה של הילדה, ולפתוח ולסגור אותו זה פרויקט. השנה כבר בראש השנה הרגשתי שעומד לקרות משהו וסגרתי את החלון. הבת שלי אמרה לי: למה סגרת את החלון? חנקת אותנו. אבל אני החלטתי שרק אחרי החגים אהיה רגועה יותר ואפתח אותו. מאז הוא סגור".
היום, כשכולם בבית והמטבח פעיל כל היום, הבית במוד מלחמה. "זה לא שאין לי כוח", אומרת חדריה. "פשוט אני כל הזמן דרוכה ולחוצה וזה עושה אותי חלשה. אני עושה דבר אחד בבית ואחר כך צריכה לנוח. אנחנו שומעים בומים ופיצוצים וזה מכניס למתח. אנחנו גם כבר יודעים שאחרי פיצוצים חזקים מעזה תבוא תגובה, אז כל הזמן יש ציפייה. גם האזעקות הן חלק מהשיקול".
אילו שיקולים רצים לך בראש?
"אני כל הזמן בהתחשבנויות. לא בא לי להיות באמצע פרויקט ולעזוב אותו בגלל אזעקה. בקומה שלנו אני חושבת לעצמי: אם אני אתחיל לשטוף ותהיה אזעקה, איך כולם ירוצו לממ"ד? יש לנו רק 30 שניות להיכנס לממ"ד. אם אני בקליניקה, למשל, יש לי 15 שניות רק לעלות במדרגות, אז אני אוסיף לזה מים וחומרי ניקוי? ניקיון אצלי זה פרויקט. אני מערבבת חומרים, מקרצפת, שואבת, שוטפת מלמעלה למטה עם הרבה מים, כולל הקירות. וגם אחרי שאני מנקה בחמש בבוקר, בשמונה בערב נראה לי מטונף ואני מרגישה צורך לנקות שוב".
ואיך זה עכשיו?
"עכשיו זה פחות מתאים כי כל רגע יכולה להיות אזעקה. לפעמים אחרי אזעקה אני שוכחת מה עשיתי קודם. בדרך כלל, למשל, אני עושה כמה מכונות כביסה ביום ומיד מקפלת. אין אצלי ערימות. לא מזמן הוצאתי את כל הבגדים מהמייבש והייתה אזעקה. אחרי האזעקה הערימה נשארה על המיטה. שכחתי ממנה".
הניקיון הוא בריחה
מלכה יסקוב, בת 41 מרמלה, דווקא התחילה לנקות עוד יותר מאז המלחמה. יסקוב, אמא לשלושה ילדים (17, 14, 9), מנהלת חשבונות שפעילה בכל ועדי ההורים של ילדיה, מתנדבת, וגם רצה למועצת העיר, תמיד מוצאת זמן לניקיון. "כל אחד מוצא בחיים את הדרך שלו להתפרק, להוציא עצבים, לנחם את עצמו. אצלי זה הניקיון", היא אומרת. "כשאני זקוקה לעשייה בלי מחשבה - אני מנקה. אנשים מנקים תריסים וחלונות פעמיים בשנה, אני עושה את זה פעם בשבועיים. יום חמישי באופן קבוע מוקדש לניקיון, וכל החברים שלי יודעים שבחמישי בערב אני לא תמיד פנויה אם לא סיימתי לנקות. אני חוזרת מהעבודה, עולה על מדי ב', והופכת את כל הבית. מחליפה מצעים, מנקה אבק בכל הבית, מזיזה הכול, משתמשת בהמון אקונומיקה ועושה שטיפה טובה. עוברת על התמונות, הידיות. כל מה שאני עושה רק עושה לי חשק להגיע לעוד ועוד פינות. לפעמים אני לוקחת חופש מהעבודה כדי לנקות. זה נותן לי סיפוק מאוד גדול".
מי עוד משתתף בכל המשימות האלה חוץ ממך?
"גם הילדים ובעלי (מכונאי שעובד במוסך) מגויסים לניקיון. ובכל זאת, חומרי ניקוי ושטיפה אחרונה רק אני עושה. לא סומכת על אף אחד".
המלחמה לא גרמה לרצות לחפף קצת?
"בזמן המלחמה החשק לנקות רק עלה. בשגרה אני אדם מאוד פעיל. פתאום הכול נעצר. אני אמנם עובדת, אבל כל שאר הדברים הוקפאו. בימים הראשונים לא היה לי מצב רוח לכלום, אבל בהמשך, כשמצאתי את עצמי עם הרבה זמן פנוי, התחלתי לחזור לניקיון וגם גייסתי את הילדים. אם בשבתות שלפני המלחמה היינו מטיילים, עכשיו בשבתות אנחנו מנקים. יש לי זמן להיכנס לכל מגירה ולכל ארון. לשחרר עוד ועוד חפצים שאנחנו כבר לא זקוקים להם. גם לפני המלחמה הבית שלי היה מאוד מאורגן ומסודר, אבל עכשיו אני מגיעה עוד יותר פנימה".
ד"ר אילן טל: "בפעולת הניקיון יש גם פן חיובי מסוים כי זו דרך מסוימת לעבד ולווסת אי ודאות או תחושות קשות"
יסקוב מעידה על עצמה שאם יציעו לה לבחור אם ללכת לקנות בגדים או לנקות, היא תעדיף לנקות קודם כול. "זה עושה לי טוב בנשמה", היא אומרת. "עכשיו יש לי יותר זמן, אז אני מנקה עוד יותר. זה עוזר לי כנראה להתחבא מהמציאות הקשה, להיות בתוך משהו שלא דורש חשיבה. כל היום אנחנו בחדשות. כולנו עצובים וחסרי אונים ולא יכולים לעזור. הניקיון הוא בריחה. זה נותן לי שקט בראש".
עכשיו, כשיש לה יותר זמן, בימים שהבית שלה כבר מבריק, יסקוב הולכת מדי פעם להורים שלה שגרים בלוד ומנקה גם להם את הבית. "זה נותן לי המון סיפוק", היא אומרת. "אני נהנית לעשות להם טוב ונהנית מהמחמאות, וגם נותנת לעצמי עוד כמה שעות של ניקוי ראש".
הניקיון מנקה גם אותי
סיגל אסרף מחיפה, בת 55, מתארת מערכת יחסים אמביוולנטית עם נושא הניקיון. "אני חולת ניקיון", היא מצהירה, "אם כי אני לא אוהבת את המילה 'חולה' כי אני מתנדבת עם ילדים אונקולוגיים דרך עמותת 'חיים'. זה קשה לי פיזית, אבל אני לא אוותר על זה בחיים. אני אוהבת לנקות".
מאז תחילת המלחמה, אסרף, מעצבת תכשיטים במקצועה, משקיעה בניקיון הבית זמן רב יותר מאשר קודם לכן. "המצב החמיר", היא אומרת. "גם בשגרה לא אלך לישון אם יש כלים בכיור ואם הכביסה לא מקופלת, אבל עכשיו אני קמה בשש בבוקר לנקות, והבית כל כך נקי, שאם הוא היה יכול לדבר הוא היה אומר: שחררי ממני, תני לי לנוח. אני חושבת שאיבדתי את זה. כל יום שישי אני הופכת את הבית, שגם ככה הוא נקי. מנקה חלונות ותריסים עם הרבה מים ומברשת שיניים בחריצים, מה שקודם הייתי עושה פעמיים־שלוש בשנה. גם ככה אני היפרית. עכשיו, בגלל המלחמה, אני פשוט לא ישנה טוב וקמה מוקדם יותר, אז אם אני כבר ערה אני עושה משהו מועיל".
לאסרף שתי בנות ושני בנים בוגרים, וכיום רק היא ובתה גרות בבית. "אין כל כך הרבה בלגן וגם הבת שלי מסודרת ונקייה כרונית", היא מספרת, "ועדיין אני מנקה. אני קונה עוד ועוד חומרי ניקוי כי אני חולה על הריח".
למה בעצם?
"עבודת הניקיון והסידור משחררת אותי. הבגדים מקופלים בארונות כמו חיילים. זה גובל בטירוף ואני מבינה שזה קיצוני, אבל אני ממש אוהבת את זה. בעלי לשעבר היה אומר לי: 'את אוהבת את סמרטוט הרצפה יותר מאשר אותי, אני מוכן להתחלף איתו'. וכן, בין שאר הסיבות גם זה גרם לגירושים שלי. זה היה יותר מדי בשבילו".
עוזרת בית זה מושג לא לגיטימי מבחינתה. "מישהי אחרת לא תנקה לעולם כמוני, לא סומכת על אף אחד". עוד כשהיא בעבודה היא מתכננת מה תנקה כשתחזור הביתה מעבר לניקיון השגרתי שהיא עושה בבוקר, שכולל למשל ניקוי של האמבטיות והשירותים עם צינור מים. "כמו שאני מתרחצת כל יום, ככה אני גם מרגישה צורך לנקות את הבית כל יום. הבית משרת אותי לא פחות מאשר הגוף שלי. מה ההבדל?", היא אומרת. היא מודה שכנראה אי אפשר לנהל אורח חיים בריא כשאת אובססיבית לניקיון ולסדר, אבל לא מרגישה רצון לוותר על הרגלי הניקיון שלה. "אני מבינה שזה כנראה עניין של שליטה, אבל אני לא מוכנה לוותר על זה. פעולת הניקיון מנקה גם אותי. אחרי שאני מנקה אני מרגישה נקייה ומשוחררת יותר".
3 צפייה בגלריה
איפה עובר הגבול בין הרגלי ניקיון סבירים לאובססיה?
(צילום: שאטרסטוק / א.ס.א.פ קריאייטיב )
סמרטוטים של שליטה
"הרצון לנקות את הבית בצורה מוגזמת קשור במחשבות אובססיביות שלכולנו יש ברמה מסוימת", מסביר הפסיכיאטר ד"ר אילן טל. "מחשבות כמו 'אם הבית לא יהיה נקי אני לא אוכל לתפקד', שמכניסות את האדם לאי שקט ומסתובבות במוח בלי הפסקה. לפעמים נקיינות אובססיבית קשורה בניסיון להתמודד עם איזו חרדה באמצעות שליטה. כי לעומת הרבה דברים בחיים שאנחנו לא שולטים בהם, בטח בזמן כמו עכשיו, בניקיון הבית אנחנו שולטים. בפעולת הניקיון יש גם פן חיובי מסוים כי היא דרך מסוימת לעבד ולווסת אי ודאות או תחושות קשות. במלחמה רמת אי הוודאות והעומס הרגשי עולה, ויש יותר רגשות שצריך לעבד, ולכן יש אנשים שרמת העיסוק שלהם בניקיון עולה. ניקיון הוא רק דרך אחת שאנשים מוצאים בה פורקן. זה יכול לבוא לידי ביטוי באכילה או בספורט, כל אחד עם הדרך שלו שהוא רגיל אליה ושבמצבי מצוקה הוא פונה אליה יותר".
מה עם אנשים שדווקא מנקים פחות בתקופה הזאת?
"יש אנשים שתקופה כזאת מביאה אותם דווקא למקום דיכאוני ומסתגר יותר. יש פחות חשק וכוח, פחות מוצאים טעם ומטרה ומעדיפים להיות במיטה. גם חרדה וגם דיכאון הם תגובות טבעיות מאוד לסיטואציה של מצוקה וסטרס, מה עוד שאנחנו עדיין בתוך האירוע".
כלומר נקיינות יתר בתקופה כזאת דווקא יכולה לעזור בהתמודדות?
"לא הייתי ממליץ על זה כעל דרך התמודדות, אבל מי שזה הכלי שלו ביומיום לוויסות רגשות, זה בסדר גמור אם עכשיו הוא עושה את זה יותר. כל אחד עם הדרך שלו. כל מה שאדם יכול לעשות כדי לא להיות מוצף – זה חיובי".
איפה הגבול בין דרך לוויסות רגשות, בעיקר בתקופה קשה כמו עכשיו, ובין בעיה אמיתית שצריך לטפל בה?
"זמן מלחמה הוא לא זמן לאתגר מנגנוני הגנה שעובדים. מובן שאם התופעה ממשיכה ומקצינה ובעיקר מפריעה לתפקוד, היא כבר נהפכת לבעיה".
אילו טיפולים יכולים לעזור לנקיינים אובססיביים?
"יש פתרונות שהם פסיכולוגיים, התנהגותיים ותרופתיים. בטיפול אפשר לבדוק אם יש מקור שאפשר לזהות, לדוגמה ילד שהוריו התגרשו ופיתח איזו תחושת שליטה בסיטואציה באמצעות ניקיון. אפשר לנסות לזהות מחשבות שתוקעות אותנו. באמצעים התנהגותיים אפשר להתחיל למנן את הניקיון, למשל להוריד בכל שבוע משהו אחד שאפשר לוותר עליו".
בדרך כלל נשים הן חולות הניקיון במשפחה. עד כמה התופעה קיימת אצל גברים?
"היא בהחלט קיימת. היה לי מטופל שאשתו השתגעה כי הוא נהג לנקות אחרי שהוא חזר מהעבודה בערב. זה שהוא ניקה את הבית זה נחמד, אבל היא כבר רצתה לישון והוא היה מרעיש לה. זו בעיה אמיתית".
בחנו את עצמכם: האם אתם נקיינים אובססיביים?
"הגבול בין הרגלי ניקיון סבירים ובין ניקיון אובססיבי הוא קודם כול מה שאדם מרגיש בפנים", מסביר ד"ר אילן טל. "אבל לא תמיד אנשים בטוחים אם הם באמת רוצים לעשות את מה שהם עושים או שהם כופים זאת על עצמם". הנה כמה שאלות שאפשר לשאול את עצמנו כדי לברר אם עברנו את הגבול:
>> עד כמה הצורך לנקות פוגע בתפקוד שלנו?
>> האם נוותר בשבילו על דברים חשובים אחרים, כמו מפגש עם חברים או תחביב?
>> האם נוותר על שעות שינה בשביל לנקות, עד כדי כך שלמחרת נסבול מעייפות?
>> האם הניקיון תופס זמן רב יותר מכפי שרצינו ותכננו?
>> האם כשהבית לא נקי כפי שאנחנו רוצים זה בלתי נסבל עבורנו?
>> האם אנחנו מוצאים את עצמנו מנקים דברים לא סבירים?
>> האם אנחנו מוצאים את עצמנו מנקים דברים שרק אתמול ניקינו והם כבר נקיים?
>> האם בני המשפחה מתלוננים או מעירים לנו שאנחנו מגזימים?
>> האם היינו מעדיפים שיהיה לנו פחות אכפת מהניקיון אבל לא מצליחים להתגבר על הצורך לנקות?
