לפעמים אדם צריך נוכחות והבנה, משאב של אנרגיה, אמונה ורצון כדי לצאת מתקיעות - מישהו אחר, שאינו שיפוטי, שמגיע עד הבית עם לב פתוח ומוכן גם לעזור פיזית", אומרת רעות פילד בפשטות נוגעת ללב. פילד, מקיבוץ יודפת שבגליל, בזוגיות פרק ב' ואם לשניים, הצליחה להיות אחת כזו כמעט בכל תפקיד שנגעה בו. היא הספיקה להיות גננת, מדריכה בפנימייה לנוער בסיכון ולאסירים בכלא, מטפלת בילדים אוטיסטים, סייעת בתיכון לנוער עם צרכים מיוחדים ומלווה של חולים סופניים בהוספיס.
"חקרתי את עצמי והגעתי למסקנה שאני רוצה לעבוד עם אנשים, לעשות משהו מעשי ופרקטי, לגעת בכאב של אנשים שקשור בנסיבות חיים", היא מסבירה. אבל רק כשעזבה את העבודה שלה כגננת ולא ידעה מה היא רוצה לעשות, נולד בה רעיון שלקח את העזרה הזאת לאנשים צעד אחד הלאה. לפני כשבע שנים היא הקימה את "ידיים פשוטות" - מיזם שאותו ביססה על המשפט שכולנו אומרים לפעמים: "הלוואי שהיה לי עוד זוג ידיים". שלוש שנים לאחר ההקמה הצטרפה אליה גם דפנה ברקת, פסיכולוגית קלינית ויועצת ארגונית, נשואה ואמא לשלושה המתגוררת ביישוב יעד שבגליל.
"אנחנו חברה של בודדים, ויש בכולנו רעב עמוק לקהילה, ליחד, לשותפות. השירות של 'ידיים פשוטות' הוא מין חזרה לשבט, דרך להתקרב אחד על אחד בצורה חברית ובלתי אמצעית סביב הקושי"
"ידיים פשוטות" הוא שירות בתשלום שמסייע לעבור ביחד תקופה עמוסה או תקופות קשות במיוחד כמו פרידה, מחלה, מוות של קרוב, שינוי בקריירה או במקום המגורים - כל נושא או מצב חיים שאדם מתקשה לעבור לבד. לא מדובר בתהליך טיפולי אלא בפעולה ממשית בחיים ובעזרה מעשית. המלוות מטעם המיזם עוברות קורס הכשרה מיוחד ולאחר מכן יכולות ללוות אנשים בכל נושא שירצו. "מגוון האנשים שפונים אלינו עצום, וכך גם הנושאים שהם מבקשים סיוע בהם", אומרת פילד, שליוותה עד היום כ־120 אנשים ומקבלת כ־400 פניות בשנה, שאותן היא מעבירה למסיימות הקורס. "אנשים בעומס רגשי, עסקי, בריאותי, משפחתי, אנשים שהפער בין הרצוי למצוי שלהם הולך וגדל - ואיתו גם הקושי והתסכול".
בחזרה לשבט
כאמור, הפניות והבקשות שמתקבלות במיזם מגוונות, וחלקן אפילו לא שגרתיות. "אישה אחת, למשל, הופנתה אלינו דרך הפסיכולוגית שלה", מספרת פילד. "האישה חוותה דיכאון, והפסיכולוגית הבינה שהיא זקוקה למישהו שיסייע לה ביום־יום, כמו ללכת לקופת החולים, לצאת מהבית, לטפל בתשלומים - דברים שהפסיכולוגית לא תעשה איתה בעצמה. לפעמים עושים ביחד דברים קטנים, אבל דווקא הדברים הקטנים האלה מניעים מחדש ויוצרים מוטיבציה לפעול ולעשות גם לבד. תמיד נוצר משהו נוסף לצד הפרקטיקה, נוצרות קִרבה ושותפות מול הקושי או העומס".
רעות פילד: "לפעמים עושים ביחד דברים קטנים, אבל דווקא הדברים הקטנים האלה מניעים מחדש ויוצרים מוטיבציה לפעול ולעשות גם לבד. תמיד נוצר משהו נוסף לצד הפרקטיקה, נוצרות קִרבה ושותפות מול הקושי או העומס"
אילו עוד סוגי פניות אתם מקבלים?
"לפעמים אלה דברים פשוטים יחסית כמו לסדר את הבית או לשלם חשבונות, ולפעמים דברים מורכבים ורגשיים יותר, כמו עזרה במציאת תרופה שאזלה מהמדפים וחיפוש מטפלת, ולפעמים מצבים קשים כמו התמודדות עם פרידה או עם מחלה. אנחנו חברה של בודדים, ויש בכולנו רעב עמוק לקהילה, ליחד, לשותפות. השירות של 'ידיים פשוטות' הוא מין חזרה לשבט, דרך להתקרב אחד על אחד בצורה חברית ובלתי אמצעית סביב הקושי".
איך הליווי עובד כשהמלווה לא שולטת בתחום שבו נדרשת עזרה? הרי לא כל אחד יודע אקסל או למי לפנות בשאלה ביורוקרטית כזו או אחרת?
"זה עניין של יצירתיות. אנחנו לא יודעות הכל. אני למשל עזרתי לזוג אחד למכור בית, לזוג אחר לצאת לרילוקיישן ולאישה נוספת להתחיל תהליך של טיפולי פוריות. אלה לא דברים שאני מכירה מהניסיון הפרטי שלי, אבל אני מביאה איתי את הנכונות להיות שם ולחפש את הדרך ביחד".
אילו אנשים ליווית למשל?
"בחור אחד, שהוא בעצמו מטפל רגשי, הגיע אלי כשהוא בתהליך של פרידה שנמרח והוא לא הצליח להשתחרר ממנו. בנוסף, הוא היה צריך להפקיד את רישיון הנהיגה שלו בגלל שלילה וגר בסאבלטים כי לא הצליח למצוא בית ולהשתרש במקום מסוים. התחלנו תהליך בכל המישורים האלה. הפקדנו את הרישיון, בדקנו איזה בית הוא מחפש ואיפה, והתחלנו בחיפוש. קיבלנו החלטות גם לגבי סיום הזוגיות. פתחנו לנו קבוצת ווטסאפ, שהוא קרא לה 'צעדים קטנים בסוף נגיע', וכל יום ביקשתי ממנו לכתוב משהו שהוא עושה למען עצמו ומשהו שהוא עושה כדי לקדם את הרעיונות שהחלטנו עליהם. היום יש לו בית וזוגיות חדשה.
3 צפייה בגלריה
"לכל סיפור אני 'תופרת' את החבילה שמתאימה לו". רעות פילד, מתי חולון ומאיה פלדשטיין
(צילום: יונתן בלום)
"לכל סיפור אני 'תופרת' את החבילה שמתאימה לו. אישה אחרת שליוויתי לא הצליחה לפנות את הבית לאחר שהתאלמנה. היא פשוט נעלה את הבית ועברה דירה. עשינו תהליך, נכנסנו לכל הארונות, זרקנו את תעודת הזהות של הבעל שנפטר ותרמנו את כל הבגדים שלו. בעדינות אך בנחישות השתלטנו על הבית. במקרה אחר מישהי רצתה סיוע לקראת מעבר לדיור מוגן, שזה מעבר מורכב מאוד. היא הייתה צריכה לארוז את כל החיים שלה, להחליט מה עובר איתה וממה היא נפרדת. אישה אחרת פנתה אלי עם בעיה מיוחדת - היא נשואה ואמא אבל לא מצליחה ליצור חברויות. פרסמתי בדף הפייסבוק שלי את הסיפור שלה, ונשים שהתחברו אליו פנו אליה דרכי. ברור שזה לא פתר את כל הבעיה, כי מן הסתם הקושי שם עמוק יותר, אבל המשכתי ללוות אותה בתהליך והיא כן הצליחה ליצור שינויים".
כמו חברה, אבל בתשלום
הרעיון למיזם הזה נולד והתגבש מתוך החיים של פילד עצמה. "הבנתי שאני רוצה לעזור לאנשים בכל מיני מצבים. התחלתי להגיד את זה לאנשים שסביבי, והתחלתי לקבל פניות. בהתחלה פנתה אלי אישה בהיריון מתקדם שנפרדה מבעלה ומגדלת גם ילדה עם בעיות בריאות. נפגשנו, הכנו רשימה של הצרכים שלה, ומיפינו אותם לפי סדר חשיבות ודחיפות, מה היא תעשה בעצמה ובמה היא צריכה עזרה. בפגישה השנייה ארזנו ביחד תיק לחדר הלידה, מילאנו טפסים רפואיים תיאמנו בדיקות".
איך נולד השם "ידיים פשוטות"?
"ממש בדרך הביתה מהפגישה השנייה שלי איתה התנגן ברדיו השיר של אהוד בנאי 'אל תפחד אתה לא לבד… אבוא להושיט לך יד'. המילים האלה עשו לי משהו. הבנתי שזה בעצם מה שעשיתי איתה במפגש: הייתי איתה ביחד, הושטתי לה יד בפשטות. שיחקתי עם המילים והבנתי שמצאתי שם למקצוע החדש שלי. הרעיון הוא שיש משהו ב'ביחד' שהופך את הלא אפשרי לאפשרי. בהמשך פנה אלי אלמן עם ארבעה ילדים שלא הצליח להשתלט על כל משימות החיים. נפגשנו כל יום בבוקר, כתבנו את המשימות, והחלטנו איך לבצע אותן. לאט־לאט הרעיון התגבש וכך נולד גם השם".
ואיך הרעיון, היפה כשלעצמו, הפך למיזם מעשי?
"אני אישה של תכל'ס. של חומר ואדמה. לא במקרה עסקתי בעבר גם בנגרות, מסגרות ונפחות. תיאוריות ורעיונות זה יפה, אבל אני מתחברת למעשיות. אני חושבת שבהרבה מצבים מילים גבוהות ותובנות עמוקות לא מספיקות כדי לצאת ממשבר או מתקיעות. לפעמים מה שצריך זה זוג ידיים וזוג עיניים, מישהו שיעשה איתי את מה שקשה לי לעשות לבד ויתמוך בי. לא רק יקשיב לי וידבר איתי, אלא באמת יהיה לצדי, יפשיל שרוולים וייכנס איתי למים. משם בא הרעיון הזה, מתוך הצורך שלי.
"בהתחלה פשוט הצעתי את השירות בפייסבוק, ועם הזמן והחשיפה התחלתי לקבל פניות מכל הארץ. זה קצת הלחיץ אותי כי לא ראיתי את עצמי מגיעה לכל מיני מקומות מרוחקים. מצד שני, הגיעו אלי פניות מנשים שהתלהבו מהרעיון ורצו להצטרף אלי לעיסוק הזה. מתוך הביקוש הזה נולד קורס ההכשרה. הרעיון של 'ידיים פשוטות' מתפתח עם הזמן. אנשים אוהבים, ומבקשים, להתנדב בקהילה, ואנחנו מלמדות אותם איך לבוא בנתינה מדויקת ומקצועית יותר בקורס למתנדבים שאנחנו מציעות דרך מוסדות וארגונים. אל שירותי הרווחה מגיעות פניות כלליות שמתאימות למתנדבים ולמתנדבות שסיימו אצלנו את הקורס, כמו למשל מישהו מבוגר וערירי שרצה מתנדב שילווה אותו בטיולים החוצה או משפחה שמקימה חדר תקשורת לילד שהתגלה כאוטיסט".
השירות שלכם מוצע בתשלום. אז אמנם זו נתינה אבל בכל זאת היא בתשלום.
"נכון. עברתי תהליך ארוך עם הנושא הזה. לא היה לי קל לבקש תשלום ולהבין מה השווי של מה שאני עושה. בהתחלה אמרתי: 'תשלמו כמה שנראה לכם'. בסופו של דבר הבנתי שיש הצדקה גם לבקש תשלום כי אנחנו מציעות דבר בעל ערך. השירות שלנו הוא מין יצור כלאיים של אמא, חברה, מאמנת ופסיכולוגית, שגם עושה איתך ביחד את מה שצריך לעשות. אז נכון, זו נתינה בתשלום אבל במחיר נגיש. לעומת פסיכולוג, למשל, אנחנו נשארות נגישות ומתקשרות עם המלווה גם מחוץ למפגשים עצמם ומקפידות לשמור על קשר לאורך כל תקופת הליווי. אין כאן שמירה על גבולות נוקשים. אנחנו מתערבבות בתוך החיים והבית של הבן אדם. זה לא שירות סטרילי, זה אולי הכי דומה לסוג של חברה בתשלום".
פיה עד הבית
"תמיד חלמתי שתהיה הולוגרמה שלי כדי שאוכל לעשות כמה דברים במקביל כי אני עושה המון", מספרת הילה שרעף גלסר מניר צבי, שחקנית, בעלת חנות בגדים ואמא לארבעה ילדים. "אני בתפקוד מאוד גבוה ותמיד בשליטה, ואני עושה הכל בחדווה. פשוט יש לי המון דברים לעשות, וקשה לי לבד". כשקראה בפייסבוק פוסט של מאיה פלדשטיין היא החליטה להרים את הכפפה הזאת. מאז מאיה והיא נפגשות פעם בשבוע. ללא ספק סידור קצת יותר פרקטי מהולוגרמה.
למה לא להזמין למשל שירותי ניקיון?
הילה: "לא תמיד אני אוהבת להשתמש בעזרה. קודם כל, מי יעשה את זה טוב כמוני? חוץ מזה, לא תמיד אנשים עובדים בכיף. לא בא לי להביא מנקה, למשל, כי לא בא לי שמישהו יסתובב פה בדיכאון. אז אני כבר מנקה לבד. עם מאיה זה אחרת. זה בכיף. פעם אחת אני הכנתי עוגה, ובזמן הזה הכתבתי למאיה הצעה לתיאטרון. פעם אחרת עשינו יחד מבצע חורף־קיץ לכל ארונות הבגדים, במפגש נוסף היא התלבשה על כל הבית וסידרה אותו, ובסוף כל חודש אנחנו עושות ספירות בחנות. זו מין פיה שבאה ועוזרת".
מאיה פלדשטיין: "אחד המלווים שלי הוא אדם מבוגר מאוד שהיה אגרן של רכוש כל חייו. הוא התחיל להתכונן למוות והחליט שהוא לא רוצה שאחרי מותו תבוא משאית וכל השכנים יראו את כל החפצים שאגר כל החיים. הוא רוצה לסדר הכל עוד בחייו. עכשיו אנחנו יושבים וממיינים חיים שלמים, וגם בוכים ביחד"
מאיה (34) היא פרודה ואמא לילד בן שלוש מתל אביב, שהספיקה לא מעט דברים עד שהגיעה לעשייה הנוכחית. היא עשתה תואר ראשון בפסיכולוגיה והבינה שהיא לא רוצה להמשיך לתואר שני. היא החליטה לצאת למסע היכרות עם עצמה וניסתה דברים שונים כדי לגלות מה מתאים לה. היא עבדה כמלצרית, ברמנית, נגרית, מאפרת ומורה לאקרו־יוגה, ניהלה בית קפה וגרה בחווה אקולוגית. "ידעתי שאני רוצה ללוות אנשים. נתקלתי ברעיון של 'ידיים פשוטות' והרגשתי שזה מתאים לי בדיוק", היא אומרת. היא עברה את קורס ההכשרה ומלווה מאז כחמישה אנשים בשבוע.
אילו עוד אנשים יצא לך ללוות?
"אחד המלווים שלי למשל הוא אדם מבוגר מאוד שהיה אגרן של רכוש כל חייו. הוא התחיל להתכונן למוות והחליט שהוא לא רוצה שאחרי מותו תבוא משאית וכל השכנים יראו את כל החפצים שאגר כל החיים. הוא רוצה לסדר הכל עוד בחייו. עכשיו אנחנו יושבים וממיינים חיים שלמים, וגם בוכים ביחד".
מושיעה לענייני ביורוקרטיה
יש מי שמתמודד עם ריבוי חפצים ויש מי שקורסת תחת עומס המשימות והסידורים השוטפים. "חברה שיודעת כמה קשה לי בענייני ביורוקרטיה שלחה לי פרסום של 'ידיים פשוטות' שנתקלה בו, ומיד החלטתי שזה בשבילי", מספרת עמית חיים, מנחת סדנאות ומלווה רגשית מעין הים. המלווה שלה היא מתי חולון ממושב אלישיב, בת 55, נשואה ואמא לשלושה.
כמה גרוע היה מצב?
עמית: "ביורוקרטיה זה משהו שאני גרועה בו, ולכן הזנחתי המון דברים. נפגשתי עם מתי, ובתוך שלוש פגישות השולחן התנקה. קיבלתי החזר על תשלום מיותר ששילמתי לכבלים, ביטלתי ביטוחים כפולים, קבעתי תורים לרופאת נשים ולרופא שיניים. הכי מצחיק שבמשך חודשיים לא מצאתי את הארנק שלי, ובפגישה האחרונה שלנו מתי אמרה שזה ממש מטריד אותה. היא ביקשה רשות לחפש לי בתיקים, והופ, הארנק נמצא".
ואיך הופכים את זה למשהו שאפשר להמשיך לתפעל לבד?
עמית: "קניתי קלסרים ותייקנו את הניירת בצורה מסודרת. יצרתי תשתית להמשך, ואני מקווה שאעמוד בה. הכי חשוב שהבנתי שאני יכולה לעמוד מול זה, זה לא בולע אותי. אני כנראה לא אהפוך לממש מעולה בתחום, אבל לא אגיע שוב לכזאת הזנחה פושעת".
מתי חולון: "לפעמים יש בחיים משהו תקוע שנדחה עד אין סוף, ואנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל להתמודד איתו. נוכחות של אדם נוסף ועשייה נקודתית יחד יכולות להניע תהליך שיתפתח בעתיד לתנועה עצמאית"
מתי: "לפעמים יש בחיים משהו תקוע שנדחה עד אין סוף, ואנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל להתמודד איתו. נוכחות של אדם נוסף ועשייה נקודתית יחד יכולות להניע תהליך שיתפתח בעתיד לתנועה עצמאית".
מתי היא מתרגמת במקצועה, דיילת בעברה, ובנוסף צורפת, מייצרת יין, מעצבת ומבשלת ארוחות פרטיות, ומתנדבת במסגרות של נוער בסיכון. את קורס ההכשרה סיימה ממש לאחרונה.
מה משך אותך ב"ידיים פשוטות"?
"ראיתי את המודעה בפייסבוק והתלהבתי מהשם. פשוט התחברתי. עיקר העבודה שלי היה בתרגום, וכשהילדים גדלו הרגשתי שאני רוצה לצאת החוצה. אני אוהבת אנשים והרגשתי ש'ידיים פשוטות' יכול להתאים לי מאוד".
עיניים נוספות לכתיבה
בתוך המנעד הרחב של התמיכה שמספק המיזם, יש גם סיפורים שמצאו את דרכם הייחודית לתוך המסגרת הלא פורמלית הזאת. כזה הוא למשל הסיפור של טלי עוזיאל, בת 66, מיודפת. לפני כשמונה שנים היא עברה תאונת דריסה עם שתיים מנכדותיה. לאחר שיקום שעברה החליטה לכתוב ספר על החוויה ועל התובנות שעלו בה בעקבותיה. בתהליך הזה, שהיה מאתגר מאוד עבורה, היא נעזרה ברעות פילד. כן, אותה רעות שהקימה את "ידיים פשוטות".
איך (ולמה) מכניסים אדם אחר לתהליך של כתיבת ספר?
טלי: "תהליך הכתיבה היה לי קשה גם מבחינה רגשית וגם מבחינה מעשית. הייתי תקועה עם שליש ספר, ורציתי שמישהו יכניס אותי למסגרת וייתן לי יד תומכת וזוג עיניים נוסף. הגעתי לרעות הביתה כדי למדוד נעליים שהיא פרסמה למכירה, ואז עלה לי הרעיון להיעזר בשירות לכתיבת הספר. כך התחלנו את המסע. היו לתהליך כמה צדדים. היה פן מאוד מעשי - ישבנו יחד, כתבנו נקודות לביצוע ומבנה עבודה, ויצרנו איזו קרקע תומכת. אבל היה גם פן קשוב ומכיל רגשית - הרגשתי שהיא באמת איתי במסע”.
איך נראה התהליך המשותף?
רעות: "הוצאתי בעצמי ספר לאור כמה חודשים קודם לכן ("מלון בקופסה" - ספר לילדים ולהורים שמתמודדים עם משבר הפרידה - ל"ג), כך שידעתי קצת על התהליך. לא כתבתי את הספר בשבילה, אבל הענקתי לה 'עדות אוהדת', כפי שאנחנו מכנות את זה, עדות לרצון ולכוונה שלה לפעול. מצאנו למשל באילו שעות הכי נוח לה לכתוב ושלחתי לה תזכורת בזמנים האלה. לפעמים היא הייתה שולחת לי צילום של עצמה כותבת. אחרי שהספר הושלם חיפשנו עורך והוצאה, והיה לה עוד מישהו להתייעץ ולהתלבט איתו במשך התהליך. הספר, שנקרא ’הכאב הלא נראה’, יצא לאחרונה לאור בהוצאת ספרי ניב".
48 זוגות ידיים
עד היום כבר התקיימו ארבעה קורסים, שהשתתפו בהם 47 נשים וגבר אחד מכל רחבי הארץ. במהלך הקורס נלמדים היבטים שונים של תהליך הליווי, כמו למשל מי אני כמקור נותן, המתח העדין שבין מוביל למובל, איך לקיים שיחת היכרות ולתרגם את המידע להצעת פעולה, בניית אמון ויצירת קִרבה, תכנון לעומת זרימה ופרידה, גבולות אתיקה, עיסוק בתמחור ובשיווק ועוד. למידע נוסף: pshutot.co.il
איפור ושיער: מורן יאנקו לסוכנות סולו
