אבי ו', בן 64, הוא אחד המטופלים האהובים עלי. הייתי שמח להיות חבר שלו ושל אשתו. זוג אינטלקטואלים צנועים, אוהבי ספרות ואומנות. הם גרים בבית יפה שגרם לי לרצות להגיע לשם עם תיק בגדים ופשוט להישאר בו, כמו שהוא. להתיישב על הספה או בפינת העבודה ולהתחיל לקרוא ולכתוב. אבי חולה בסרטן ריאה מתקדם שהתגלה לפני כשנה, לאחר חודש של כאב גב. צילום חזה פשוט הדגים נוזל פלאורלי ממאיר. הוא גם מעשן כבד, כמעט חמישים שנה.
עוד וידויים של רופא משפחה:
בשבוע שעבר תרגלתי יוגה מול הטלוויזיה. אתר אינטרנטי מופלא שגיליתי בזמן מגפת הקורונה והסגרים, עימו אני מתרגל פעמיים בשבוע. בחרתי תרגול של שעה ברמת קושי בה אני כבר מתרגל כבר כמה חודשים. לקראת סוף התרגול הובלתי, אני לא ממש יכול לשחזר איך, לפיתול אימתני. צד אחד הלך בסדר. חצי דקה של פיתול אקטיבי ותחושה טובה של עבודה, שחרור והתארכות. הצד השני היה פחות טוב. כבר בכניסה לפיתול הרגשתי שאני על הקצה. בקושי מצליח לאחוז, אפילו זכורים לי כמה טוויצ'ים, כיווצים לא רצוניים של שרירי הגב בכניסה לתנוחה, אבל בנחישות (וטמטום) השלמתי את הפיתול, שהפך ללפיתה. התרגול הסתיים עם תחושת הקלה מבורכת, כמו אחרי כל שעת יוגה.
האבחנה הברורה הזו, שנשמעת מאוד הגיונית, לא הצליחה להוציא מראשי את האפשרות שיש לי סרטן ריאה מתקדם וכי בית החזה שלי, ברגעים אלה ממש, מלא בנוזל מרושע
החשבון הגיע לאחר 24 שעות. כאב גב לאורך בית החזה הימני האחורי. מהשכמה ומטה. מוחמר בכיפוף של עמוד השדרה לפנים או בכיפוף קדמי של הצוואר עם רוטציה לימין. פעולת צוואר עדינה זו ממש שירטטה את מסלול הסיבים הפגועים לכל אורכם. ניתן לומר בביטחון די גדול שמדובר בכאב גב ממקור שרירי. עומס יתר, או תאונת ספורט, תלוי בפואטיקה של הרופא שיתעד את זה. האבחנה הברורה הזו, שנשמעת מאוד הגיונית, לא הצליחה להוציא מראשי את האפשרות שיש לי סרטן ריאה מתקדם וכי בית החזה שלי, ברגעים אלה ממש, מלא בנוזל מרושע.
איך לא לוקחים את המחשבות האלה הביתה?
כל השבוע הייתי עסוק בהרהורים כפייתיים במקור הכאב, שנע מפציעת ספורט חצי סקסית לאבחנות אונקולוגיות אפלות. זה שבלילה, בשכיבה, אני לא כאוב - זה טוב, וזה ששלוש פעמים במהלך כל משמרת הסטורציה שלי 99%, זה מראה שגם אם יש נוזל, אז הוא בכמות קטנה. באימון השחייה, תרגיל ההיפוקסיה (שיפור היכולת הגופנית בעת מחסור בחמצן), שלא ביצעתי זמן רב, היה טוב ממה שיכולתי לצפות. למרות ההיגיון הפשוט של מקור הכאב והבדיקות המטופשות שערכתי, אבי ו' לא יצא לי מהראש ותהיתי מתי יגיע הזמן לפנות לעזרה - לגשת להיבדק, לעשות צלום חזה. תוך רבע שעה אני יכול להכין לעצמי הפניה, להצטלם ולגמור עם השיגעון הזה. פחדתי.
צוותי רפואה יודעים יותר ונחשפים ליותר חולים משאר האוכלוסייה. זה עוזר להם בהתמודדות, או שזה דווקא מקשה?
צוותים רפואיים עובדים מבוקר עד ערב עם אנשים חולים. האונקולוג מתעסק כל היום רק עם אנשים עם ממאירויות, שומע סיפורי אבחון שונים ומשונים. מי בגילוי מוקדם ומי כממצא אקראי. מי סימפטומטי ומי לא. איך הוא שומר על עצמו מלהשתגע? והגסטרואנטרולוג והגניקולוג, שלא לדבר על אנשי ההדמיה, שהרבה פעמים הם מהווים את הסף, את נקודת המפנה מאשליית בריאות למצב של חולי. איך לא לוקחים את המחשבות האלה הביתה? אני לא זוכר שיעור בבית הספר לרפואה או בתוכניות ההתמחות, שעוסק בזה. מחשבות על תחלואת צוותים רפואיים, או כל שם אקדמי אחר. במילים אחרות, אף אחד לא מלמד רופאים איך להיות חולים. את זה, כנראה, לומדים בבית, כמו שאר המטופלים.
ושוב אני מגיע לאותה מסקנה, שאין הבדל בין המטפל למטופל. חלוק הבד הלבן והידע הרפואי לא ממש מגנים עלינו. הגוף הוא אותו גוף, המערכות אותן מערכות, וההבדל היחידי הוא, אולי, בראש. צוותי רפואה יודעים יותר ונחשפים ליותר חולים משאר האוכלוסייה. זה עוזר להם בהתמודדות, או שזה דווקא מקשה? איך רופאת ילדים העוסקת בהפרעות אכילה מתייחסת למעבר של בתה המתבגרת לטבעונות, ואיך רופא ריאות שומע את השיעול של אביו? האם רופא גסטרו מתרגש יותר או פחות מהצרבת שהוא מרגיש מאתמול, בהשוואה לפקיד הבנק שסיפר לו על צרבת דומה, בשעה ששניהם חיכו שילדיהם יסיימו את אימון הכדורגל? אין לי ממש תשובות לכל השאלות האלה, אבל חשוב לחקור את הנושא ולדבר עליו יותר.
