לפני חמש שנים, בגיל 39 אובחנה נגה קלינגר, נשואה ואם לשנים, עם סרטן שד שלב 3 ב'. סרטן מקומי עם נגיעה בבלוטת הלימפה. "קיבלתי פרוטוקול טיפול ארוך, אבל עם סוף ומבט ברור שלפיו המחלה תחלוף ואני אחזור לחיים רגילים", היא מספרת. "גם בזמן שהייתי בכימו הראשון, כשנראיתי כמו שכולנו מצפים מחולי סרטן להיראות, הייתי בתנועה. יצאתי להליכות גם בימי הטיפול, כי אינטואיטיבית הרגשתי שהתנועה עוזרת. לפני המחלה עשיתי ספורט רגוע יותר, ודווקא בזמן המחלה, בין הניתוח להקרנות, הצטרפתי לקבוצת ריצה של אסותא, יחד עם חברה, אחותי לסרטן. גררתי אותה איתי לאימון בשש בבוקר, והיא לא ממש הבינה את הקונספט. היא טענה שזה שיגעון לקום כל כך מוקדם בשביל לרוץ, ולא התמידה. אני המשכתי להגיע והתחלתי להשתפר. הריצה הפכה לדבר מהותי בחיים שלי, אבל רציתי מסגרת נוחה יותר מבחינת השעות. ביוני 2019 אחותי לסרטן נפטרה, וביולי 2019 כבר עבדתי על הקמת קבוצת ריצה חדשה לזכרה".
היא עשתה זאת יחד עם מיזם חלאסרטן, שהקימה עמותת מרכז טל במטרה לשנות את תרבות הטיפול בסרטן בצעירים, ולהיות קהילה ובית שמעניקים תמיכה וטיפול מלא בצרכים הייחודיים להם. כיום יש שתי קבוצות כאלה, בתל אביב ובהרצליה, וחברת אדידס ראנרס אימצה את הקבוצה שהקימה.
הקמת את הקבוצה לזכרה למרות שהיא בעצם לא רצה?
"כן. היא הייתה נקרעת מצחוק אם הייתה יודעת שיש קבוצת ריצה לכבודה, אבל היינו פעילות יחד בעמותה, ושתינו רצינו להקים מסגרת כושר כלשהי לצעירים חולי סרטן. העמותה חיברה אותי למאמן רם סטרלין, שהיה קצת סקפטי לגבי הרעיון שחולי סרטן ירוצו, אבל החלטנו לעשות ניסיון של שלושה חודשים. הניסיון הזה נמשך עד היום".
אז באמת, איך חולי סרטן רצים?
"כל אחד לפי היכולת שלו. יש בקבוצה מנעד רחב של חולים ומחלימים. המוטו של רם מההתחלה היה – העיקר זה התנועה. לפעמים מגיעים לאימון אחרי טיפול וזה קשה יותר. יש אנשים שמקבלים טיפול פעם בכמה שבועות או כל יום. מי שקשה לו, הולך ולא רץ, או רץ לאט או עושה אינטרוולים. העיקר לזוז. התנועה עושה משהו לגוף. משהו מרפא. ריצה בעיניי מקרבת אותי להיות קרובה לאנרגיה של החיים".
התחושה שהצלחת להגשים מטרה ולרוץ תורמת להתמודדות עם המחלה?
"הקבוצה לא בקטע של מטרות. זה לא שרצת 5 קילומטר ועכשיו המטרה לרוץ 10 קילומטר. עצם לבישת הטייץ והחולצה, עצם נעילת הנעליים, היציאה החוצה גם כשמרגישים עייפים ועם בחילות, כל זה כבר מרים. לא משנה אם הצלחת ללכת או לזחול רק 100 מטר - עשית את זה, וזה יותר מאשר לא ללכת בכלל. ההתמודדות עם סרטן, ובטח עם סרטן גרורתי, מאוד סיזיפית, וההתמדה חשובה - לזוז למרות הקשיים. לא משנה שמחר תצטרכי שוב לגלגל את האבן. עצם העשייה יש בה כוח גדול.
"נורא קל להתחפר בבאסה ובמיטה. את עייפה וכאובה, אבל התזוזה תמיד עוזרת. אנשים יוצאים מהאימון יותר זקופים מאשר הגיעו אליו. תחושת המסוגלות עולה"
"נורא קל להתחפר בבאסה ובמיטה. את עייפה וכאובה, אבל התזוזה תמיד עוזרת. אנשים יוצאים מהאימון יותר זקופים מאשר הגיעו אליו. תחושת המסוגלות עולה. גם אם היו תקופות שבאמת לא יכולתי לרוץ, כמו עוף החול חזרתי. תמיד אני חוזרת. ואני חושבת שהמוטיב של ההתמדה רלוונטי לכל מצב בחיים. שלא לדבר על זה שהמפגש עם אנשים נותן לך אנרגיה יותר מאשר לוקח".
כלומר לפעילות הקבוצתית יש ערך גדול יותר מאשר ריצה לבד?
"בהחלט. זה קצת מצחיק אבל בעצם הקמתי לעצמי קבוצת תמיכה. האימון הראשון התקיים בספטמבר 2019, ובאוקטובר נודע לי שיש לי גרורה בראש. מאז הסרטן מסרב לשחרר, ואני הבנתי שאני לא מנסה להילחם בו אלא לחיות איתו בשלום. קבוצת התמיכה הזאת משמעותית מאוד. כי הקבוצה הזאת, לעומת קבוצות אחרות, היא קבוצה שלא נבהלת. כולם צעירים וחולים, כולם קיבלו כאפה לפנים, כולם הבינו שסרטן וגרורות הם לא מילים גסות, ושאפשר לחיות עם המחלה, וכולם מבינים אותך ברמה הכי עמוקה ולא נבהלים. אנחנו מרשים לעצמנו, למשל, הומור שחור כמו 'תרוצו לשבעה'. זה לא היה מתקבל אולי עם אנשים אחרים".
