לפני כשנתיים הוקם במעבדה באוניברסיטת רייכמן בהרצליה חדר מיוחד עתיר טכנולוגיה שפרופ' אמיר עמדי, ראש המכון למוח, קוגניציה וטכנולוגיה בבית ספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה, מכנה בחיבה "חדר כושר לקשב". החדר, שמנבא אפשרויות שיהיו זמינות לנו בעתיד בתחום הרפואי, ואולי גם בשימוש הביתי, מספק אפשרות לשלוט על חוש הראייה, השמיעה והמגע, לבדוק את קשרי הגומלין ביניהם, ולערוך ניסיונות על פעילות המוח והחושים: על הזיכרון והקוגניציה, על מצב הרוח והרגשות, על הרצונות והתשוקות, על היכולת שלנו לראות, לשמוע, להבין ולהרגיש – כל הגורמים שמשפיעים על התפקוד ואיכות החיים שלנו.
במקביל, החדר מאפשר ליצור חוויה חושית שעוטפת את המשתמש ועוזרת לו להגיע ליעד נכסף במיוחד – שליטה בקשב ובמודעות. החדר מוקף 97 רמקולים שיוצרים צלילים בתנועה, מכוסה במסכים ומצויד במכשירים שונים ובהם מעין פוליגרף קטן שמעביר ליד רטט המשתלב עם הצלילים והמראות. הנבדק מתבקש לעקוב אחר צלילים של ינשוף, ציפור או מפל מים תוך שהוא ממש חש את הצלילים בקצות אצבעותיו, וכך מצליח למקד את הקשב שלו במידע שזורם אליו משלושת החושים – ראייה, שמיעה ומישוש. עוד אביזר בחדר הוא מעין חגורה שמונחת על החזה וקולטת את קצב הנשימה, ובהתאמה משפיעה על המראה הפסיכדלי מעט שנשקף מהמסך. ככל שהנשימה רגועה יותר ומלאה יותר, כך החיווי התלת-ממדי מהמסך גדול יותר ומלא יותר.
פרופ' עמיר עמדי: "מחקרים הראו שלאחר לימוד של שיטה שפיתחנו, עיוורים לומדים 'לראות' ולזהות אובייקטים וצבעים באמצעות צלילים וחירשים לומדים 'לשמוע' באמצעות רטט"
שלח לי קשב בקופסה
"כולנו רוצים לשלוט בקשב שלנו", מסביר פרופ' עמדי. "מה זה סטרס? כשהקשב לא נמצא איפה שאנחנו רוצים שהוא יהיה. בחור נמצא בדייט אבל עסוק באקסית שלו, סטודנט יושב בהרצאה אבל חושב על המצב הכספי שלו. הקשב שלנו ייחודי מאוד, והיכולת להפנות קשב לעבר ולעתיד או פנימה לתוך העולם הפנימי הוא 'מותר האדם מן הבהמה' בעיניי. לעומת כלב, למשל, שתמיד חי את הרגע, אנחנו יכולים להפנות את הקשב שלנו גם החוצה וגם פנימה. המערכת של הקשב הפנימי, 'המערכת האינטריזית', היא זו שמייחדת אותנו ומאפשרת לנו להסיק מסקנות מניסיון העבר ולתכנן את העתיד, אבל כשהיא יוצאת משליטה, כמו שקרה להרבה אנשים בעולם בתקופת הקורונה, היא גם יכולה לעשות לנו הרבה בעיות, כי אנחנו עסוקים בעבר, חרדים מפני העתיד ונשארים בלופ של הסטרס הזה, שגם משפיע על המצב הגופני שלנו. חלק מתורות המדיטציה והניו-אייג' מנסות ללמד אותנו איך לרוקן את הראש, להיפטר ממחשבות אובססיביות, מדאגות, מפחדים, מדיכאון. החדר שלנו מנסה לפתח את 'שרירי הקשב' האלה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, כך שנוכל להגיע לרוגע שאנחנו שואפים אליו גם בחיי היומיום וגם במצבי קיצון כמו טיפול רפואי או לחץ מתמשך".
פרופ' אמיר עמדי: "חלק מתורות המדיטציה והניו-אייג' מנסות ללמד אותנו איך לרוקן את הראש, להיפטר ממחשבות אובססיביות, מדאגות, מפחדים. החדר שלנו מנסה לפתח את 'שרירי הקשב' האלה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים"
MRI בשדה פתוח
עמדי, בן 49, נשוי לענבל, וטרינרית וחוקרת מוח, ולשניים שתי בנות (8 ו-12). הוא נולד בשכונת נחלאות בירושלים וגדל במשפחה תוססת ומורחבת (שבה גדל גם בן דודו, הזמר עידן עמדי). את שנותיו הראשונות באקדמיה החל בלימודי ביולוגיה ומוזיקה כנגן סקסופון, אך לבסוף בחר להתמקד בחקר המוח. כבר בתחילת הדרך חש התנגדות לגישה השלטת שעסקה בכל חוש בנפרד, וכיום, לאחר לימודי דוקטורט באוניברסיטה העברית, לימודי פוסט דוקטורט בהרווארד ומשרת פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית, הוא מחלוצי המחקר הרב-חושי, שטוען שיש קשר מורכב בין החושים שלנו, וכי אפשר לנצל אותו כדי לפתח יכולות, להתגבר על בעיות רפואיות ונפשיות ולקדם איכות חיים טובה יותר. לפני כשלוש שנים הוא החליט לנסות לשלב את הטכנולוגיה וההייטק הישראליים כדי לקדם את המחקר והטיפול בתחום, ולפתח אמצעים ישימים שיכולים להגיע בעתיד לשימוש יומיומי, צעד שהוביל להקמת המכון החדש.
5 צפייה בגלריה
פרופ' אמיר עמדי. למצל לטובתנו את הקשר המורכב בין החושים שלנו
(צילום: דוד סאלם זוג הפקות)
בימים אלה למשל עובד המכון עם בית החולים שערי צדק על תכנון ואבזור מקיף של מחלקה חדשה לאונקולוגיה, שמתוכננת כך שכל חוויית הטיפול תהיה נעימה ומרגיעה יותר - ולא רק מבחינה אסתטית. יחד עם ד"ר בן קורן, מנהל מכון הקרינה בשערי צדק, ומתכנני המחלקה החדשה, נבנה עיצוב שמשתמש בציוד שמפותח במעבדה וישתלב בכל הפרטים במחלקה - החל במיטה וחדר ההמתנה וכלה במכשירי ההקרנות וה-MRI. "כ-10% מהאוכלוסייה חשים קלסטרופוביה כשהם צריכים להיבדק ב-MRI או לעבור בדיקות CT וטיפולי הקרנות", מסביר פרופ' עמדי. "בקרב ילדים מדובר כבר ב-40%. הבעיה היא לא רק בסבל של הנבדקים. אם המטופל חרד ולא רגוע הוא עלול לזוז, וכך לפגוע במהימנות הבדיקה והטיפול".
מכשיר ה-MRI נראה כמו מכשיר רגיל, אך בעזרת זוג משקפיים פשוטים יחסית יוכל המטופל לחוש שהוא נמצא בתוך מרחבים פתוחים ולא בתוך צינור קלסטרופובי, ילמד לשלוט בנשימה שלו טוב יותר וכך לעבור את הבדיקה בלי סבל ובלי צורך בהרדמה
בקומה שמתחת למעבדה נערכים ניסיונות במכשיר MRI שנקנה לצורך המחקר כדי למצוא דרך להפחית את החרדה הזאת. המכשיר עצמו נראה כמו מכשיר רגיל, אך בעזרת זוג משקפיים פשוטים יחסית, שנבנו ביחד עם עדו ולד, ראש תחום העיצוב הטכנולוגי במכון איבצ'ר, יוכל המטופל לחוש שהוא נמצא בתוך מרחבים פתוחים ולא בתוך צינור קלסטרופובי, ילמד לשלוט בנשימה שלו טוב יותר וכך יצליח לעבור את הבדיקה בלי סבל ובלי צורך בהרדמה.
לצד הדגש הרפואי, המטרה של החוקרים בתחום היא ליצור עקרונות וכלים שבסופו של דבר יוכלו להגיע גם לשימוש הביתי באמצעות ציוד לביש או מכשירים שונים. חלק מהגילויים בתחום מספקים כבר כיום מידע שיכול לשפר את איכות החיים שלנו עוד לפני שנזכה להירגע או להפחית כאב בעזרת צמיד שבאמצעותו נחוש רטט או מיטה שנוכל להרגיש בה פיזית צלילים של מוזיקה האהובה עלינו.
מערכת העין המוזיקלית
לדברי פרופ' עמדי, אחד הגילויים המרתקים שעלו ממחקרים בתחום המחקר הרב-חושי נוגע ליכולת של המוח להשתנות. ב-20 השנים האחרונות התגלה ש"תיאוריית התקופה הקריטית" ששלטה בחקר המוח בעבר ולפיה המוח מתפתח מאוד בשנים הראשונות לאחר הלידה אך לאחר כמה שנים הגמישות שלו פוחתת ואיתה גם היכולת ללמוד ולהשתנות – אינה נכונה וכי למעשה המוח נשאר גמיש לשינוי לאורך כל החיים. "נכון שהגמישות הגדולה ביותר היא לאחר הלידה", הוא מסביר. "ברור שהמצב האידיאלי הוא שהמוח יתפתח לאחר הלידה, אך מתברר שהדבר אפשרי במידה מסוימת גם בהמשך החיים. בכל גיל אפשר לגרום למוח לשנות את הארגון ולפתח אזורים שלא היו פעילים כלל בעבר. כך למשל, אפשר לגרום למישהו שמעולם לא ראה או שמע לחזור לראות ולשמוע גם אם שיקמו לו את השמיעה או הראייה בגיל מבוגר".
לדבריו, התיאוריה השלטת בעבר טענה גם שהמוח מחולק בצורה נוקשה וחדה ושכל חלק שולט בחוש אחר ויכולת אחרת. "אבל במחקרים שלנו הראינו שהדבר אינו נכון", הוא מסביר. "היום אנחנו מבינים שיש קשרי גומלין וערבוב גדול מאוד בין החלקים האלה. בדיוק בנקודה הזאת עסק צוות המעבדה כדי לחקור דרכים שילמדו עיוורים וחירשים לפתח יכולות שיפצו על הלקות שלהם - לראות באמצעות צלילים ולשמוע דרך רטט. מחקרים שונים הראו שלאחר לימוד של שיטה שפיתחנו, עיוורים לומדים 'לראות' ולזהות אובייקטים וצבעים באמצעות צלילים במערכת 'העין המוזיקלית' שפותחה כאן, וחירשים לומדים 'לשמוע' באמצעות רטט.
"סריקה של המוח הראתה שבמקביל אזורי הראייה במוח מתחילים לפעול אצל עיוורים כמו אצל אנשים רואים, ואזורי השמיעה במוח מתחילים לפעול אצל חירשים כמו אצל אנשים שומעים. אגב, צוות המעבדה הוא בעצמו מעין דימוי לערבוב הזה. הוא מורכב לא מחוקרי מוח בלבד, אלא גם מאנשי הייטק, חוקרת שמיעה, טכנאי סאונד, מהנדס חשמל (שהוא גם מלחין), מומחה עיצוב, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, פסיכולוגים ואפילו דוקטור לפילוסופיה".
מחקר נוסף בדק את אזור שפת הגוף במוח והראה שלאחר לימוד עיוורים מבינים מחוות של שפת גוף שאותן הם מזהים באמצעות צלילים שהם שומעים. נמצא כי בתוך 50 עד 100 שעות לימוד האזורים הרלוונטיים במוח משתקמים ואפשר לאתר בהם פעילות שקיימת אצל אנשים רואים.
מחקר אחר, שבדק ילדים באפריקה שנולדו עם קטרקט וטופלו רק כשהם היו בוגרים שנים רבות אחר כך, הדגים אף הוא את חוסר התקפות של תיאוריית "התקופה הקריטית". גם כאן התגלה שאף שלפי התיאוריה הזו הילדים לא היו אמורים "ללמוד" לראות בשל חוסר הפלסטיות של המוח שלהם בגילם המתקדם - הם הצליחו במשימה. "ככל שמשקיעים יותר תרגול ומשלבים יותר חושים המוח ישתנה מהר יותר", מסביר פרופ' עמדי, "וזה יכול לקרות גם בגיל 60. העובדה הזאת רלוונטית מאוד גם לאנשים בריאים. המוח יכול להתפתח בכל גיל, וככל שיש בו קישוריות רבה יותר - כך הרזרבות שלו גדולות יותר, מחפות על מוות של תאים ועשויות למנוע או לפחות להאט תהליכים ניווניים. לפתור תשבצים זה מצוין", אבל חשוב ללמוד דברים חדשים ומאתגרים, שמערבים כמה יכולות, כמו שפה חדשה או ריקוד. למידה כזאת בונה במוח עוד ועוד קישורים חדשים".
זאת ועוד, לדבריו ככל שהלמידה רב-ממדית ומשלבת יותר חוויה והיבטים גופניים, כך יש סיכוי טוב יותר לזכור אותה. לכן, כשרוצים ללמוד משהו חדש כדאי לשלב בלימוד תנועה, צבעים, מוזיקה, וכך הוא ייחרט טוב יותר בתודעה.
בין קנדינסקי לבילי אייליש
אחת התופעות שמדגימה באופן קיצוני את הערבוב בין החושים שפרופ' עמדי מדבר עליו היא תופעת הסינסתזיה – חיבורים לא מודעים בין החושים. הצייר וסילי קנדינסקי, למשל, טען שהוא רואה צלילים ושומע צבעים. גם הזמרת בילי אייליש סיפרה בראיונות שכל דבר שהיא חושבת עליו מתחבר אצלה לצבע, למרקם, למספר ועוד. פרופ' עמדי עצמו חי עם סינסתזיה נעימה למדי: צלילים מסוימים, שנקראים "טריגרים" בפי האנשים שחולקים את התופעה, גורמים לו לתחושה נעימה בעורף ובגב.
5 צפייה בגלריה
בילי אייליש. כל דבר שהיא חושבת עליו מתחבר אצלה לצבע, למרקם, למספר
(צילום: Getty Images)
לדברי פרופ' עמדי, תופעת הסינסתזיה מדגימה בצורה קיצונית פוטנציאל שקיים אצל כולנו – יכולת ערבוב בין החושים. "הגוף שלנו הוא כלי עוצמתי לעולם הרגשי - ולהפך", הוא מסביר. "החיבור בין החושים מפתיע במיוחד כשעוסקים בכאב. אחד הסיפורים הידועים בתחום זה הוא סיפורו של פועל בניין שמסמר חדר לנעל שלו במהלך העבודה. הפועל התמוטט על הארץ ונאנק מכאבים. הוא הובל מיד לבית החולים ושם גילו שהמסמר אמנם חדר לנעל אך לא חדר כלל לרגל. החוויה של הפועל והמראה של המסמר גרמו לו לחוש כאב עצום שלמעשה לא היה לו רקע פיזיולוגי. היכולת הזאת יכולה לפעול גם הפוך, כלומר אפשר להפחית כאב בעזרת ראייה, שמיעה ומגע, בייחוד אם יוצרים חוויה תלת-ממדית רב-חושית שבה גוף החולה נמצא במרכזה".
על חושים וקהל הצרכנים
הדרך שבה החושים משפיעים עלינו נוגעת גם להיבט הצרכני בחיינו. "חברות גדולות ובעלי מותגים מתחילים להבין את הכוח של רב-חושיות וההשפעה שלה על הצרכנים", אומר פרופ' אמיר עמדי, שיעביר ב-4 ביולי את ההרצאה המרכזית בכנס שירות וחוויית לקוח של המרכז הישראלי לניהול (המי"ל). "לדוגמה, היום לכל ברנד של מלונות יש ריח מסוים בלובי שמזוהה עם המותג של המלון. יש גם חברות שמגיעות לרזולוציות של מגע, למשל מה הלקוח ירגיש בכפות הרגליים כשידרוך בחלקים השונים של המלון. כלומר התכנון מתחשב לא רק בעיצוב הוויזואלי אלא גם בעיצוב תחושתי שמביא בחשבון את ההרגשה הפיזית, הריח, האקוסטיקה של החלל ועוד".
2 שיטות פשוטות לרגיעה
עד שהרעיונות שמפותחים במעבדה יהיו זמינים, פרופ' עמדי ממליץ על שתי שיטות פשוטות להרגעה ופיתוח הקשב הפנימי שהוא עצמו משתמש בהן:
1. בודי סקאן
לפני שאתם הולכים לישון נסו להפנות את הקשב אל חלקי הגוף מלמעלה למטה, ולהתרכז רק במשימה הזאת בלי להיסחף למחשבות אחרות. בכל פעם שהמחשבה נודדת, נסו לחזור לחלק הגוף שהייתם בו. למי שמתקשה או מעדיף אפשר ממש לכווץ את השרירים לשתי נשימות ואז להתרכז בהרפיה לשתי נשיפות.
2. נשימה עמוקה
קחו נשימה ארוכה מאוד (כשנדמה לכם שאין אפשרות לשאוף עוד, נסו בכל זאת להאריך אותה עוד טיפה), ואז נשפו בספירה איטית עד 10. הנשימה הזאת מעוררת את המערכת הפארא-סימפתטית שמרגיעה אותנו.
