בני ש', אומן בן 62, גרוש בזוגיות שנייה ומוצלחת, נכנס לחדר עם חיוך לא מובן ותיקייה מהודרת מנייר כרום, לה זוכים המשוחררים מהמחלקות הקרדיולוגיות. גם אני נכנסתי לסטטיסטיקה - הוא מכריז. הרגשתי לא טוב בעבודה, בשעה שסידרתי ארגזים במחסן. מין בחילה וחולשה שלא הכרתי. החלטתי לשבת לנוח, ופתאום זה הגיע. כאב לוחץ במרכז החזה. כאילו שהניחו עלי סלע ששוקל טון. מזל שהצלחתי לטלפן למד"א, שהגיעו תוך כמה דקות והטיסו אותי ישר לחדר צנתורים. מצאו שני כלי דם חסומים. LAD אמצעי ו-RCA. שלושה סטנטים. ליפיטור, אספירין ואפיינט, השילוש הקדוש.
ואיך אתה מרגיש עכשיו?
עכשיו אני סבבה. אבל מה אם זה היה קורה לי בנהיגה? או בטיסה? לפני עשרה ימים חזרתי מטיול גלישה בסרי לנקה, מה אם זה היה קורה לי שם?
עוד טורים של ד"ר עמוסי:
אני מסביר לבני את משמעות המחלה שהתגלתה בליבו, את גורמי הסיכון, את השינוי המתבקש באורחות החיים, ומשקף לו את הטיפול המצוין שקיבל ואת התחזית הטובה שבסך הכול צפויה לו. בני נראה לי במין אופורית הינצלות, ואני שוקע במחשבות על העייפות שאני חש מהבוקר. בלי בחילה אבל בהחלט עייפות. זה סימן מקדים למשהו?
מחלות פתאומיות ומסכנות חיים דוגמת התקף לב, שבץ מוחי או דלקת חריפה של הלבלב מסקרנות ומפחידות אותי. איך זה יתפוס אותי? איך אנהג אם ארגיש את הסלע במשקל הטון, שתיאר בני ש', באמצע שחייה בים?
מאיר ר', פרופסור לאימונולוגיה. חוקר ותיק ומוערך בבית הספר לרפואה באוניברסיטה. מגיע נסער. בנו בן ה-15, לאחר שנתיים של התכנסות ומה שנשמע כהזנחה עצמית, הודיע בבית שהוא מעוניין להתחיל בהליך של שינוי מין. הוא ביקש שיקראו לו מעתה דון, ומבקש מהוריו לפנות אתו למרפאה האנדוקרינית בבית חולים איכילוב להתחלת טיפול הורמונלי.
מאיר לא יודע את נפשו. הוא בחוסר שקט פסיכומוטורי. ניתן לחוש את ההלם שלו. מה פתאום? נער בן 15, מה הוא יודע? זה אמיתי או שזה בלבול גיל התבגרות שכולנו חווינו? לא הלכנו קצת רחוק עם הליברליזם? הוא רוצה להיות אישה? מה, הוא השתגע? איפה הבינאריות הכרומוזומלית? בטבע יש זכר או נקבה. מה עושים? התור הראשון לפסיכיאטר, גם פרטי, זה בעוד שלושה חודשים. מה אני עושה עד אז? אתה צריך להבין, זו ממש מלחמה בבית. הוא לא יוצא כמעט מהחדר. לא אוכל. לא מסתפר. נראה כמו גבעול חיוור עם שיער שצמח פרא. כשאנו קוראים לו בלשון זכר הוא לא עונה. תעזור לי!
חוץ מלהקשיב לא עשיתי הרבה. הבטחתי לנסות ולראות אם ניתן להקדים תור במרפאה באיכילוב. נשארתי עם הכאב של מאיר והרהורים על השאלות הקשות שהעלה. שאלות חברתיות ותרבותיות יותר מאשר שאלות רפואיות. כשהגעתי הביתה חיבקתי את המתבגר שלי, שחזר מאימון כדורגל.
זה מקצועי, כל ההתעסקות הרגשית הזו?
לפני שבועיים הייתי במופע מחול. "בואו תשכבו" של נועה דר ומיכל סממה. התפאורה, המנוכרת, הורכבה משולחן, שני כיסאות, נורת פלורסנט ומחשב נייד, עימם עברו הרקדניות והקהל התערטלות גופנית ונפשית מעניינת. יצאתי עם מחשבות על המפגש הרפואי. המפגש היומיומי אצלי בחדר. אנשים קובעים תור ומגיעים לחדר הרופא במצוקה גופנית או נפשית. עצם קביעת תור לרופא היא הכרזה, קריאת מצוקה מסוימת. ובהמשך הביקור, כמעט בכל ביקור, מתחילה היחשפות. תחילה בשאלות על התלונה העיקרית ובהמשך היחשפות גופנית. כל בדיקת לוע, האזנה לריאות או מישוש טחול מוגדל אלו פעולות של חדירה למרחב האישי של המטופל, הדורשת מאיתנו התייחסות מיוחדת. אנו עוסקים לא מעט במחשבה על מה עובר המטופל במפגש הרפואי, האם אנו חושבים מספיק מה עובר עלינו?
(התערטלות גופנית ונפשית. מתוך המופע של נועה דר ומיכל סממה)
אז מי מושפע ממי אצלי בחדר? ברור שהמטופל מושפע ממני. במרבית המקרים הוא מגיע עם כאב, צער וחשש. מגיע אל האיש עם הידע והניסיון, אל הסמכות הרפואית. אחרי התשאול והבדיקה הגופנית מתגבש המשך התהליך. סיום (אני לא חושב שזו תופעה חריגה או מדאיגה), המשך בירור (אני רוצה שתבצע CT חזה) או טיפול (רפפן פעמיים ביום לעשרה ימים). המטופל עובר מהלך ברור ומוגדר של אבחון וטיפול, וכולי תקווה שהוא יוצא ממנו טוב ממה שהוא נכנס. מה מאותו מהלך שוקע אצלי?
מחלות פתאומיות ומסכנות חיים דוגמת התקף לב, שבץ מוחי או דלקת חריפה של הלבלב מסקרנות ומפחידות אותי. איך זה יתפוס אותי? איך אנהג אם ארגיש את הסלע במשקל הטון, שתיאר בני ש', באמצע שחייה בים?
מקרים רפואיים שכיחים כמו מחלות חורף, הרעלות מעיים, או פציעות קלות גורמים סבל, אך הטיפול והמהלך שלהם צפוי, וההשפעה שלהם עליי היא קטנה יחסית. מחלות פתאומיות ומסכנות חיים דוגמת התקף לב, שבץ מוחי או דלקת חריפה של הלבלב מסקרנות ומפחידות אותי. איך זה יתפוס אותי? איך אנהג אם ארגיש את הסלע במשקל הטון, שתיאר בני ש', באמצע שחייה בים?
גילוי של מחלות ממאירות תמיד מטלטל אותי. החיים המשתנים בין רגע, עם קבלת תשובת הביופסיה, ולפעמים כבר בבדיקה הגופנית. קשה לי להישאר אדיש למקרים אלה והם מלווים אותי ביחס הפוך להצלחת הטיפול. כמובן שככל שגיל המטופל קרוב לגילי, גיל אשתי, או גיל ילדיי אני מושפע יותר מהמפגש. אני תוהה אם זה מקצועי, כל ההתעסקות הרגשית הזו. לא עדיף רופא מעונב, קר מזג וזריז מחשבה, שלא נותן להתרחשויות לחדור אליו? יש בכלל כזה רופא?
