מיכל צ', בת 76, עצמאית וצלולה, מטפלת בבעלה המשתקם לאחר ניתוח להחלפת פרק ירך. הבוקר שמה לב שבעוד יומיים יגמרו לה מזרקי הקלקסן אותם היא מזריקה לבעלה, למניעת פקקת ורידים. היא מטלפנת למרפאה ומבקשת לקבוע תור לרופא המשפחה שלה. התור הקרוב הוא בעוד שלושה שבועות. לא, היא לא יודעת להשתמש באפליקציה. היא גם לא אוהבת ששולחים לה את המרשמים לבית המרקחת. היא רוצה לראות את הרופא שלה. יש לה קשיים מעבר למרשם. היא מבינה שזה לא מקרה רפואי דחוף, ועדיין זה דחוף.
עוד משולחנו של רופא משפחה:
ירון ש', בן 16, ללא מחלות כרוניות או טיפול קבוע. מאתמול סובל מכאב גרון ועליית חום. אימו מזהה את הניחוח המיוחד לדלקת גרון חיידקית. היא משאירה הודעה בווטסאפ של המרפאה. נא לשלוח לי הפנייה למשטח גרון ומרשם למוקסיפן.
2 צפייה בגלריה
שבלהי תקופת הבהלה מהנגיף, אנחנו עדיין פועלים בתחושה של מחסור תמידי
(צילום: shutterstock)
דורון ע', בן 54, רופא משפחה מזה כעשרים שנים. עובד במרפאתו כל יום. משמונה בבוקר ועד אחת אחר הצהריים, או משתיים ועד שבע בערב. השעה כעת תשע בבוקר, ומעבר לחמשת המטופלים שבדק, הצטברו כבר 12 בקשות טלפוניות/דיגיטליות, חלקן דחופות, הדורשות התייחסות בין התורים.
אמא של ירון ש' רוצה משטח גרון ומרשם למוקסיפן. יש לה שלושה ילדים ונשמע שהיא פועלת נכון, אבל איזו מן רפואה זו, להתחיל טיפול אנטיביוטי מבלי לראות את המטופל? מיכל צ' זקוקה לקלקסן מניעתי עבור בעלה. לא נראה שאצליח לראות את ירון ומיכל במהלך הבוקר. כל התורים הדחופים כבר התמלאו והבנתי מהמזכירה שיש שני ממתינים, מחוץ לרשימה, שמסרבים לעזוב את המרפאה. פרקטיקה כוחנית שהופכת פופולרית. לצערי, אפשר להבין אותם.
העומס רק גדל
משהו קרה בשנים האחרונות למערכת הבריאות. עד שנת 2020 נשמר איזה שיווי משקל עדין בין צורכי הציבור למשאבי המערכת. משנת 2020 האיזון הופר. בשנים סוערות אלה נדרשנו לטפל בחולי קורונה קשים מאוד בבתי החולים, ובמאות אלפי חולי קורונה קלים מאוד בביתם. בהמשך נדרשנו לחסן את כלל הציבור, פעולות שהעסיקו צוותים גדולים של אנשי רפואה, ובהכרח פגעו בזמינות של כל המערכת.
בשל העומס והריחוק החברתי שהושת על הציבור, שוכללו וקיבלו לגיטימציה אמצעים טכנולוגיים ותהליכי עבודה מרחוק, המאפשרים ביצוע בירורים שלמים מבלי לראות את המטופל. ניתן היה לצפות שהטכנולוגיה תקל על העומס, אבל בשטח - העומס רק גדל. מסיבה לא ממש ברורה כמות הפניות לרפואה הראשונית עלו בשנות הקורונה בעשרות אחוזים, מה שגרם להתארכות זמני ההמתנה לרופאים ראשוניים, למכוני בדיקות וליועצים השונים, וכמות הפניות למוקדי הרפואה הדחופה וחדרי המיון זינקה והפכה את השהייה באותן מחלקות, לצוות ולמטופלים, לבלתי נסבלת.
האם משהו השתנה בהרגלי צריכת שירותי הבריאות שלנו? האם אנשים פונים לרופא יותר מאשר פעם? כנראה. האם משהו השתנה בפרקטיקות הרפואיות שלי? בוודאי
כיום אנו עומדים בשלהי תקופת הבהלה מהנגיף, ועדיין פועלים בתחושה של מחסור תמידי. מחסור בכוח אדם, מחסור במכוני הדמיה, מחסור בזמן, בסבלנות של המטופלים וסבלנות של הצוות. האם משהו השתנה בהרגלי צריכת שירותי הבריאות שלנו? האם אנשים פונים לרופא יותר מאשר פעם? כנראה. האם משהו השתנה בפרקטיקות הרפואיות שלי? בוודאי. בביצוע בירור מרחוק בלי לראות את המטופל אני שולח ליותר בדיקות וייעוצים, זה ברור. מותש משלוש שנות עומס, אני מביט אל מטופליי, שלא פעם מאוכזבים מהטיפול הדיגיטלי ומחוסר הזמינות שלי.
האם נדרש פתרון לבעיית העומס ברמת המרפאה? הגדלת שעות או אולי צמצום שעות? סגירת המרפאה למטופלים חדשים? המתנה בסבלנות לחזרה לדפוסי העבודה הישנים? אולי נדרש טיפול מערכתי של מומחי ניהול? זה קשור איכשהו למחאת המתמחים? זה קשור להיערכות מערכת הבריאות להתמודדות עם הקורונה? נראה שהכול קשור בהכול.
אנצל את הימים האלה של תחילת השנה להתנצל בפני כל אותם מטופלים שמתבקשים להמתין שלושה שבועות לרופא משפחה, חודש וחצי למכון פיזיותרפיה, חודשיים להמטולוג וחצי שנה לרופא גסטרו. ארצה להתנצל בפני אותם יועצים המקבלים הפניות ריקות "קבע תור לנוירולוג, זקוק להפניה".
אנו עושים כל שביכולתנו למצוא פתרונות לעומס, ומנסים לאתר בזמן את המקרים הדחופים ולתת להם טיפול מהיר ויעיל. כולנו מסתגלים כל הזמן למציאות משתנה, ולא תמיד מובנת. זכרו שגם אנחנו, מהצד השני של החלוק, מייחלים לחזרה לקצב עבודה שפוי, אישי ואנושי יותר. שנה טובה.
