בוקר בהיר אחד מצאה ד"ר מייקלין דוקלף, כימאית והכתבת המדעית של NPR (הרדיו הציבורי של ארצות הברית), כשהיא מתקשה לקום ממיטתה. כשהיא עדיין לבושה באותם בגדים מאמש היא הייתה שקועה בשאלה אחת בלבד: כיצד עליה לנהוג בפעם הבאה שהאויבת המרה שלה תתקוף אותה שוב? מחשבה לא רווחת במוחו של האדם הסביר, בפרט ש"האויבת" היא לא אחרת מאשר בתה רוזי, בת השלוש.
עוד כתבות למנויים:
את רגע השפל הזה בהורות שלה, המצטלב עם רגע מכונן, מתארת דוקלף בספרה "ציידים, לקטים, הורים: מה תרבויות עתיקות יכולות ללמד אותנו על האמנות האבודה של גידול ילדים עצמאיים, תורמים ומאושרים", שכבש את רשימת רבי-המכר של "הניו יורק טיימס" ויצא לאור לאחרונה בעברית בהוצאת מטר. ואל תתבלבלו, דוקלף ממש לא שונאת את בתה. היא בסך הכול מתארת בספר את היחס הדואלי שלה כלפי בתה הקטנה, כשמצד אחד היא נדרשת להתמודד תדיר עם התקפי הזעם של הזאטוטה שמגדפת אותה והולמת בה בחוזקה, ומנגד - מעריצה את אומץ לבה ואת חוכמתה ומכורה לריח המתקתק הנודף ממנה.
באותם רגעי ייאוש הבינה דוקלף שעליה לעשות מעשה כדי לפתור את היחסים הבלתי תקינים עם בתה. ובבקשה - אל תדברו איתה על ספרי הדרכה להורים ועל הדרכות בסדנאות. בספרה היא פותחת חזית נגד העצות ה"חינוכיות" שמקבלים הורים רבים מאנשי מקצוע, המבוססות, לטענתה, על תבנית חשיבה מערבית ועל תפיסה המושתתת על שליטה שמפעיל ההורה על הילד - והילד על ההורה. כך לדוגמה, "הורי הליקופטר" מפעילים שליטה מרבית על ילדיהם, ואילו הורים שדוגלים "בגידול חופשי" מפעילים שליטה מינימלית. לטענתה, התפיסה הזאת, ששני הקצוות האלה הם חלק ממנה, מובילה את ההורים ואת הילדים למאבקי כוח מתישים שאינם נגמרים ומלווים בריבים, בצעקות, בבכי ובמרדנות.
רוח גבית לתסכול שמתארת דוקלף מספקים המחקרים שנערכו על דור ה־Z (ילידי אמצע שנות ה־90 עד תחילת שנות ה־2000), החושפים ממצאים מדאיגים: כשליש מבני הנוער בעולם המערבי סובלים מתסמינים של דיכאון והפרעת חרדה. זהו למעשה הדור הבודד ביותר זה עשורים, אלא שלפי דוקלף סגנון ההורות השולט בארצות הברית כיום רק צועד לכיוון שמחריף את הבעיות האלה.
הפתרון למצוקה שחשה דוקלף הגיע מכיוון בלתי צפוי. באחת מנסיעות העבודה שלה היא נשלחה לחצי האי יוקטן שבמקסיקו, ושם, בשבט המאיה, היא רואה לתדהמתה ילדה בת ארבע ממהרת לירקן כדי לקנות עגבניות, וילדה בת תשע שיורדת מאופניה כדי לסייע לאמה לפתוח את צינור ההשקיה. מהר מאוד היא קולטת שזו לא התנהגות חריגה בשבט. דוקלף מגלה שהילדים שם, בכל הגילים, עוזרים להוריהם בלי רשימת מטלות ולרוב גם בלי שיבקשו מהם.
זה הספיק לה. כשהיא חוזרת הביתה היא מחליטה לצאת יחד עם בתה למסע בעולם במטרה לבחון מקרוב את דרכי ההורות בתרבויות עתיקות של ציידים-לקטים שעוברות מדור לדור. במהלך המסע הזה השתיים מתארחות למשך תקופה אצל משפחות בשלושה שבטים: המאיה בדרום אמריקה, ההדזה במזרח אפריקה והאינואיטי בחוג הארקטי. דוקלף מוצאת, למשל, שבתרבות המאיה האמהות אלופות בגידול ילדים תורמים, שבקהילת ההדזה מגדלים ילדים בטוחים בעצמם ומלאי תושייה ושנדיר למצוא בקרבם ילדים הסובלים מחרדה ומדיכאון, ושבתרבות האינואיטית פיתחו גישה יעילה להקניית אינטליגנציה רגשית לילדים תוך יכולת מופלאה לניהול כעסים. בספרה היא מספקת הצצה לתוך מפגשיה עם המשפחות בכל אחד מהשבטים. היא מתארת את שגרת יומן וחושפת את השיטות ואת האסטרטגיות שלהן לגידול ילדים, ובה בעת מנסה ליישם את דרכי החינוך האלה על בתה - וחוזה בשינוי משמעותי בהתנהגותה.
בביקורן בשבט המאיה השתיים ישנות בערסלים תחת כיפת השמים, אך דוקלף מדגישה כי אף אחת מהתרבויות שביקרו בהן היא לא שריד עתיק שקפא בזמן. היא מתעדת משפחות מודרניות שבהן לכולם יש ניידים חכמים והם משתמשים ברשתות החברתיות. הילדים אוכלים קורנפלקס לארוחת הבוקר, והמבוגרים שותים בירה עם חברים בערבי שבת. ובכל זאת, מה מבדיל בין התרבות העתיקה למערבית בכל הנוגע לחינוך ילדים? לפי דוקלף, בתרבויות השבטיות יש מסורות הורות מושרשות ושפע של ידע וניסיון שמגיעים איתן. מתוך שפע המידע שהיא מספקת בספרה, המגובה גם בשיחות עם מומחים שונים ובממצאי מחקרים, הנה כמה מהעצות ששמעה מההורים בזמן שהותה בשבטים השונים.
הורי המאיה לא מרגישים צורך לשעשע את ילדיהם ללא הרף. הם לא יושבים על הרצפה ומשחקים איתם בנסיכות או מבלים איתם בסופי השבוע במוזיאונים לילדים כשהם אוכלים משולש פיצה. במקום זאת ההורים נותנים לילדיהם חוויה עשירה יותר: הם מספקים להם גישה מלאה לחיי המבוגרים.
התוצאה: ילדים בכל גיל עוזרים להוריהם מרצון, בשמחה ובלי שיתבקשו. כמו כן ביחסים שבין הורים לילדים יש מיעוט ריבים וויכוחים.
עצת הזהב: למדו את הילדים מגיל קטן להיות אקומדידו. בשבט המאיה המושג מתייחס למיומנות שרוכשים הילדים מגיל צעיר, שמאפשרת להם לזהות איזו עזרה דרושה ברגע מסוים, ובהתאם לכך הם יירתמו לסייע בלי שיתבקשו לכך.
איך לגדל ילדי מאיה
לילדים מגיל 4-0:
- שתפו אותם. בזמן שאתם מבצעים את המטלות היומיומיות הושיבו אותם לצדכם. כשיגיעו לשלב שבו הם מגלים תשוקה לעשות הכול בעצמם ("אני", "אני"), אפשרו להם להשתתף במטלה ולהתאמן עליה (למשל: טאטוא הבית, סידור השולחן, הכנת ארוחת ערב). כך אתם מעבירים להם מסר של "אני רואה בך בן/בת משפחה מועיל שעוזר ותורם". סביר להניח שהם לא יבצעו את העבודה היטב. זה לא משנה. העיקר שירגישו שהם תורמים והם חלק מצוות. אגב, בשבט המאיה רואים בבלגן שהילדים מייצרים בזמן העבודה השקעה לעתיד.
- מהרגע שהילדים לומדים ללכת, בקשו מהם עזרה. למשל: "תחזירי לי את הקערה", "תעביר את הצלחת לאחיך" או "צאי החוצה וקטפי קצת נענע". אבל אל תגזימו, די בשלוש עד ארבע בקשות ביום.
- בקשת עזרה תתבצע תוך הקפדה על שני כללי ברזל: ראשית, המשימה צריכה להיות אמיתית, בעלת משמעות למשפחה, לא מומצאת. למשל, לא לבקש מהילד לטאטא את הרצפה לאחר שאתם עשיתם זאת. שנית, הימנעו ממשימות קשות מדי שאינן תואמות גיל כדי לא לייצר חוויה של חוסר הצלחה ותסכול.
- פרקו למשימות קטנות. אם הילד מעוניין להשתתף במשימה שאינה תואמת את גילו או שהיא מאתגרת מדי עבורו, תוכלו להתעלם מהבקשה או לפרק אותה למשימות קטנות ובנות ביצוע.
- הנחו אותו ליעילות. אם הילד מתחיל לבזבז משאבים יקרים בזמן העבודה, הנחו אותו ולמדו אותו כיצד לנהוג ביעילות.
לילדים מגיל 12-6:
- המטרה העיקרית בשלב הזה היא לעודד, להפעיל ולהניח להם ליזום.
- אל תיתנו לילדים הוראות. במקום "הורידו את הצלחות מהשולחן" או "זרקו את הזבל", מסגרו את המשימות כפעילות משותפת. למשל, תוכלו לומר להם "בואו ננקה יחד את המטבח כדי שנסיים את העבודה מוקדם".
- נסו להפעיל אותם באופן עקיף. כלומר במקום לומר להם "תנו לכלב אוכל", תוכלו לומר: "הקערה של הכלב ריקה. הוא בטח רעב".
לילדים בכל גיל:
- שדרו להם את ערך העזרה. למשל, אמרו להם: "סבתא קצת חולה וכואב לה הגרון. בואו נכין לה מרק ולחמניות טריות לארוחת הערב".
- גייסו את כל הסבלנות כדי ללמד אותם לבצע את המשימה. למדו אותם לזהות מתי הזמן הנכון לבצע את המשימה כדי שתהיה מועילה.
- הימנעו מלשמש מפיקי אירועים עבור ילדיכם. בכל פעם שאנחנו בוחרים פעילות המיועדת לילדים או מרוכזת סביבם, אנחנו לוקחים מהם את "כרטיס החבר לחיי המבוגרים". אנחנו מעבירים להם מסר שהם אח"מים הפטורים מעבודת המשפחה, מפעילויות הילדים. במקרה של ילדים גדולים יחסית, עזרו להם להיות אחראים על הפעילויות שמתרכזות סביבם. למדו אותם לתכנן, לארגן ולבצע את הפעילויות שלהם בעצמם.
- חסכו במילות שבח. כשאתם רוצים לחזק התנהגות חיובית, די לומר: "זה עזר לנו שעשית כך וכך". הצהרה קצרה מסוג זה היא כל מה שילדים צריכים כדי להפגין אקומדידו.
ההורים האינואיטים בכפר הארקטי קוגארוק נוהגים בילדיהם בעדינות רבה. הם לא צועקים עליהם, לא מבקשים מהם "להירגע!", לא מחלקים להם הוראות ולא מטילים עליהם עונשים. הילדים לא נראים כמי שמתווכחים או מתמקחים עם הוריהם במכולת השכונתית או מקטרים כשהגיעה השעה להפסיק את הבילוי במגרש המשחקים, והתקפי זעם אצל פעוטות הם מחזה נדיר.
התוצאה: ילדים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה וללא התקפי זעם.
עצת הזהב: הדגימו לילדים כיצד מנהלים את הרגשות.
איך לגדל ילדי אינואיט
אל תצעקו עליהם ואל תכעסו - כעס וצעקות מייצרים קונפליקט ומתח ומונעים תקשורת תקינה. כשאתם מרגישים כעס כלפי הילדים, נסו את אחת (או יותר) מהדרכים הבאות:
- הישארו שקטים וחכו שהכעס יחלוף. אם תדברו, הילדים יבחינו בכעס שלכם.
- אם אתם לא יכולים לשלוט בכעס, לכו משם. חזרו אל הילדים כשאתם רגועים.
- התקרבו אליהם. עמדו ליד הילדים בשקט והראו להם שאתם קרובים אליהם ותומכים בהם.
- צרו מגע. הושיטו יד וגעו בילדים בעדינות בכתף או ביד. לפעמים מגע קל הוא כל מה שהילדים צריכים כדי להירגע.
- אם הילדים עדיין לא נרגעים, קחו אותם לשאוף אוויר צח. הרימו אותם על הידיים או הובילו אותם החוצה בעדינות.
- עזרו להם להחליף את הכעס בפליאה. הסתכלו סביבכם ומצאו משהו יפה. למשל, אמרו להם בקול שקט משהו כמו: "וואו, איך הירח מאיר יפה היום. ראיתם אותו?".
- שנו את נקודת המבט. למשל, במקום לחשוב "היא יצור לא הגיוני ולא רציונלי ועוד לא יודעת איך להתנהג", תוכלו לומר לעצמכם: "היא רוצה לעזור ולתרום, אבל היא לא יודעת איך. צריך להראות לה את הדרך הטובה ביותר".
- צרו אמפתיה. אחר כך, כשיעבור זעם, אמרו בקול רגוע מה הטעות שעשו ומה היו תוצאות מעשיהם. למשל, אם הילדה מכה את הכלבה, תוכלו לומר לה: "איי, זה כואב לה", ואז עזבו, הרפו.
- אל תתווכחו. הוויכוח מאפשר לילדים לתרגל ויכוחים בזמן שאתם מדגימים את ההתנהגות בעצמכם. אם התחלתם להתווכח עם הילדים, הפסיקו לדבר והתרחקו.
- אל תכריחו. הפסיקו להכריח ילדים לעשות דברים. האילוץ מעורר קונפליקט, שוחק את התקשורת ומעורר כעס משני הצדדים.
- אל תניחו לילדים לבכות או לצרוח במשך זמן רב. כשזה קורה, גשו אליהם ברוגע אבסולוטי ודברו איתם בשקט וכמעט ללא הבעת פנים. איך זה עוזר? הרגשות מידבקים מכיוון שהמוח האנושי מכיל נוירונים ומעגלים חשמליים שמוקדשים לשיקוף רגשות של אנשים אחרים.
- הביאו את "מקור המתח" ביניכם אל אזור המשחק. אם למשל המתח הוא סביב הכנת שיעורי בית, אִמרו לילדים: "שמתי לב שאנחנו רבים הרבה על שיעורי הבית. אולי נעשה מזה משחק? את מי את רוצה לשחק? אותי או אותך?". אחר כך שחזרו בדרך כיפית את מה שקרה במהלך הריב. אל תחששו להגזים ולזעזע. המטרה היא לצחוק ולשחרר את המתח שהצטבר סביב הבעיה.
אחרי שלב הכעס:
במקום להשתמש בהטפות ובהיגיון של מבוגרים כדי לשנות התנהגות של ילדים או ללמד אותם ערכים, חכו לרגע שלו ורגוע ונסו את אחד הכלים הבאים:
- ספרו סיפור מילדוּתכם. הסבירו איך אתם והוריכם טיפלתם בטעות, בבעיה, או בהתפרעות. האם נענשתם? איך הגבתם?
- העלו הצגה עם בובות. השתמשו בבובת פרווה או בזוג גרביים שיציגו את תוצאות ההתנהגות של הילדים ואיך אתם רוצים שהם יתנהגו. תנו להם לגלם את אחת הדמויות בהצגה.
בשבט ההדזה ילדים בכל הגילים הולכים לאן שהם רוצים, עושים מה שבא להם ואומרים בדיוק את מה שהם מרגישים. יש להם חירות רגשית. אם הם חשים צורך לפצוח בהתקף זעם, הם עושים זאת. אף אחד לא משתיק אותם ולא אומר להם להוריד הילוך או איך להרגיש. אף הורה לא מפגין תחושת דחיפות.
התוצאה: ילדים עצמאיים, מאושרים ובטוחים בעצמם.
עצת הזהב: העניקו לילדים אוטונומיה והפחיתו את מספר ההוראות שלכם למינימום.
איך לגדל ילדי הדזה
- הגבילו את מספר ההוראות שאתם נותנים להם. מתן הוראות לילדים מערער את ביטחונם העצמי ואת עצמאותם. כשאתם מאפשרים להם אוטונומיה, אתם משדרים להם שהם עצמאיים ויכולים להתמודד עם בעיות בכוחות עצמם.
- למדו אותם לתרגל אוטונומיה. זהו באזור מגוריכם מקומות שבהם פעוטות וילדים יכולים להסתובב חופשי בלי לפחד. נסו לאתר פארקים ומגרשי משחקים עם שטחים ירוקים נרחבים וחופים והניחו לילדים לשחק כמה שעות כשאתם משגיחים עליהם ממרחק ומתערבים כמה שפחות.
- הפכו את החצר ואת השכונה לאזור אוטונומי. הכשירו את הילדים להתמודד עם סכנות בבית ובשכונה (צרו רשת ביטחון סמויה בכך שתתוודעו לשכנים ולילדיהם).
- הפסיקו לדבב את הילדים. אל תדברו בשמם ואל תגידו להם מה לומר. הניחו להם לענות על שאלות שמופנות אליהם - מה הם רוצים להזמין במסעדה ולהחליט מתי לומר "בבקשה" או "תודה". הגיעו למצב שהם יתמודדו בעצמם עם כל השיחות, כולל דיונים עם מורים ומאמנים.
- ארגנו מפגשי משחק רב-גיליים. עודדו את ילדיכם לשחק עם ילדים בכל הגילים בשכונה. הזמינו משפחות אחרות לארוחת ערב. ארגנו מפגשי משחקים שכונתיים גדולים בסופי שבוע שבהם ילדים בכל הגילים יוזמנו לשחק בחצר ביתכם או בפארק הקרוב.
- הכשירו ילדים גדולים לטפל באחים קטנים מגיל צעיר. קשרו את הטיפול לפיתוח בגרוּתם ("את עוזרת לאחיך מפני שאת כבר ילדה גדולה"). במשך הזמן כדאי לתגמל את הילדים על הטיפול באחיהם הקטנים באמצעות הגדלת תחומי האחריות שלהם.
- העריכו את תחליפי ההורים שכבר יש לכם. שתפו פעולה עם הילדים כדי להביע הערכה למטפלים בהם במסגרות השונות: בבית, בגנים, בבית הספר, בחוגים. הכינו להם מכתבי תודה, כיבוד וארוחות מיוחדות. התייחסו אליהם כמו לבני משפחה יקרים וכך הדגימו נדיבות וכבוד.
הכתבה פורסמה במגזין "מנטה"
