עוד כשעבדה כמרפאה בעיסוק בבתי אבות הרגישה ד"ר שרון אוסט־מור, כיום בעלת דוקטורט במדעי הזיקנה (גרונטולוגיה) מטעם אוניברסיטת חיפה, אי נוחות מול הציפייה של בקרות משרד הבריאות שהזקנים יהיו עסוקים כל הזמן בפעילות כלשהי. "ישיבה ובהייה מול עלים של עץ לא נחשבו בעיניהם לפעילות משמעותית ולגיטימית", היא אומרת, "ולי אף פעם לא היה נוח עם זה". אי הנוחות הזאת הלכה והתפתחה אצלה עם השנים, עד שהתגבשה בדוקטורט שלה למשנה סדורה עם שם ברור: "סולנות" - היכולת של אדם להיות עם עצמו מבחירה ולעסוק בפעילות או בחוויה חיוביות ומשמעותיות עבורו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אם תרצו, סולנות היא מעין תמונת מראה חיובית למושג הבדידות שנתפס כמצב שלילי שיש להילחם בו. והמלחמה הזאת נתפסת כחשובה במיוחד בגיל השלישי, כשקבוצת השווים של האדם המזדקן הולכת ונעלמת. ההנחה המקובלת היא שיש להציף את הזקן בפעילויות חברתיות ומשפחתיות - חוגים, אירועים ומפגשים עם ילדים קטנים - כדי למגר את הבדידות ולשמח אותו. אוסט־מור פיתחה גישה חדשה ולפיה בכל גיל אדם יכול, וצריך, ליהנות גם מזמן עם עצמו, וככל שיתמחה ביכולת הזאת לאורך חייו - הוא יהיה מוכן לזיקנה באופן מיטבי יותר. "כשאדם יודע להיות סולן הוא כבר לא מרגיש בודד אלא לבד", היא מסבירה, "זה גורם לשינוי בפרספקטיבה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כיוון המחקר של אוסט־מור התפתח בכלל בעקבות כישלון. הרעיון הראשון שלה לדוקטורט נדחה ארבעה ימים לפני טיסה שלה ושל בעלה לחודש בארצות הברית. "במשך שבועיים הייתי עם האף באדמה", היא מספרת. "ואז, יום אחד, מול ההרים הירוקים המופלאים בוורמונט, אמרתי לשי, בעלי: תקשיב, זה לא אומר עליי כלום ואני הולכת לעשות את זה". כשחזרתי לארץ קבעתי פגישה עם מי שנהפכו למנחים החדשים שלי, פרופ' יובל פלגי וד"ר דקלה סגל כרפס, ולאחר שלוש שעות הצלחנו לזקק נושא שעניין אותי באמת - ההיבט החיובי של הבדידות".
אוסט־מור התחילה לחקור את הזמן של אדם עם עצמו. "אז עוד לא ידעתי להסביר לנחקרים מה אני חוקרת מעבר לזה", היא מחייכת. "התחלתי מכלום". היא ושותפיה למחקר בדקו 124 אנשים בני 21־102 מצפון הארץ במחקר איכותני של ראיונות. "חיפשנו אנשים שהגדירו את עצמם כאנשים שיודעים להיות בטוב לבד כי בתחילת הדרך עוד לא הגדרנו את מושג הסולנות. כל המשתתפים הגדירו את הזמן שלהם לבד כ'זמן איכות עם עצמם'. זה היה משפט מפתח שחזר בכל הראיונות. המטרה הייתה לזקק את האפיון של זמן איכות לבד ולהוציא מתוכו את המרכיבים שעשויים להוביל לסולנות טובה".
חיפשת את ההיבטים החיוביים של ה"לבד" הזה. אז מה חיובי בבדידות?
"בדידות כפויה היא לא חיובית. המטרה היא ללמוד איך מפתחים יכולת להיות לבד בצורה חיובית, כזו שאפשר להשתמש בה גם כשהבדידות נכפית עלינו, כמו בזיקנה או בסגרים של הקורונה. יש אנשים שזה קל להם יותר, ויש אנשים שצריכים ללמוד את זה. אני למשל אוהבת להיות לבד. אני יכולה להיות ימים לבד בבית וטוב לי. זה לא אומר שאני לא אוהבת אנשים. יש לי בעל וילדים ונכדים, אני חברותית ומתחברת לאנשים, אבל אני אוהבת מאוד להיות עם עצמי. אין סתירה. להפך - אנשים סולנים יודעים מי הם ויכולים להביא את עצמם לעולם בצורה אחרת, שלמה. זו אולי הסיבה שתמיד הפריעה לי העובדה שלהיות לבד ולא לעשות כלום לא נחשב לגיטימי בבתי אבות. ההנחיה היא שהזקנים צריכים להיות כמה שאפשר בעשייה חברתית, שיראו פעילות. ההבניה שלנו היא שלא טוב היות האדם לבדו. זו הייתה הפרדיגמה".
את בעצם שינית את הפרדיגמה.
"אפשר לומר שכן. זה לא הרגיש לי נכון, כי אני יודעת להעריך את הנקודה שבה אדם אומר: אני רוצה להיות עם עצמי. טוב לי, אני בשקט, אני חושב על העבר, אני חושב על העתיד, גם אם אני זקן. גם בלבד הזה יש המון משמעות. הבנתי שיש כאן צורך שלא מכירים בו ולא נותנים לו לגיטימציה".
אבל אנשים באמת לא אוהבים להיות בודדים.
"בדידות היא לא דבר טוב, אין ספק. אבל היכולת להיות לבד היא משהו אחר. אחרי שחקרתי אנשים לצורך הדוקטורט הבנתי שיש כאן משהו מאוד עמוק שיש בו צורך וגם אפשר לפתח אותו. אני מאמינה שכל אדם צריך את הזמן שלו לבד, גם אם הוא לא מודע לזה. זה יכול להיות בנהיגה באוטו, בבישול במטבח, בספורט או בתחביב. עד היום הרצון להיות לבד נתפס כאגוצנטרי ואגואיסטי. עכשיו יש שפה חדשה שאפשר להשתמש בה כדי להצדיק את הצורך הזה לעשות משהו למען עצמך, לבד. ברגע שקיימת ההמשגה של 'לבד חיובי' זה יכול לקבל לגיטימציה. אפשר לומר: חברים, אני לא מגיע היום כי אני צריך קצת זמן לעצמי. יש כאן שינוי אמיתי ועמוק. בדידות עלולה להיות קשה, אבל יש מקום לחקור את ההיבטים החיוביים של הלבד. כמו בפסיכולוגיה החיובית, שנתנה אפשרות לחקור לא רק משברים וקונפליקטים אלא גם תופעות חיוביות. הכול עניין של מינון ואיזון".
כלומר יש אנשים שנוטים יותר להיות סולנים?
"בוודאי. יש אנשים שחיים חיים סולניים לגמרי. ראיינתי למשל את אליה זמור, ספורטאי הרים שממש חי לבד על פסגות הרים. הוא כמעט לא צריך אנשים סביבו. הוא מתכונן לטיפוס לבד ומבצע אותו לבד ויש לו בת זוג שמקבלת את אורח החיים הזה. רובנו לא כאלה, אבל גם לנו, שחיים חיים רגילים עם בית, ילדים וכלב וחברים, יש רגעים שבהם אנחנו נהנים להיות לבד ואנחנו צריכים לפתח אותם. כי סולנות יוצרת עמידות מול הלבד, זה כמו חיסון. בגיל מתקדם, לאחר הפרישה מהעבודה, אנשים מבלים יותר זמן לבד. צריך להיות מוכנים לזה. זה הגיל שבו הסולנות יכולה לצאת החוצה במלוא יופייה".
איך מפתחים סולנות?
"אנחנו צריכים להכיר את עצמנו. לכל אחד יש פרקי זמן משתנים וסגנונות ייחודיים שיכולים להתפתח לסולנות. אני לא אהנה מאותה סולנות של השכנה שלי, ואולי גם לא אהנה מאותה סולנות בכל יום. פעם אחת אני אקרא, פעם אחרת אני אשחק עם הכלב, ופעם נוספת פשוט אשב בגינה. יש אינסוף אפשרויות, אבל הן צריכות לעמוד בשלושה תנאים: בחירה, משמעות והנאה. אני צריכה לבחור את מה שאני עושה ולא שיכתיבו לי אותה, צריכה להיות בה משמעות שאני נותנת לה, ואני צריכה ליהנות ממנה".
תפיסת הסולנות הופכת את מה שנתפס עד כה כאגואיסטי ואגוצנטרי למשהו חיובי, והיא גם יכולה להפוך את מה שנתפס עד היום כרע וקשה – הבדידות - לטוב וחיובי על ידי פיתוח מיומנות ושינוי פרספקטיבה. אוסט־מור מפתחת כיום קורס בן שישה מפגשים ללימוד סולנות. "הקורס יתקיים בקבוצה, אבל הדגש הוא לא על האינטראקציה בין האנשים אלא על החוויה הפנימית של כל אחד", היא מסבירה. "הוא מתבסס על הממצאים של המחקר שלי. לאחר ראיונות עם אנשים סולנים מצאתי מהם הכישורים הנדרשים כדי לחיות בסולנות ובאילו קטגוריות אפשר לפתח סולנות. המשתתפים בקורס נחשפים לכל האופציות, מתרגלים אותן בבית וכך מגלים מה מתאים להם ובמה הם יכולים להשתמש. בסך הכול זה כלי מאוד נגיש ופשוט, וברגע שאת מבינה אותו הוא שלך לכל החיים".
סולנות יכולה להתפתח גם בגיל צעיר מאוד? אצל ילדים ובני נוער למשל?
"סולנות צריכה להתפתח כבר בגיל צעיר מאוד. גם ילדים קטנים אוהבים לשחק לבד, עם עצמם. בגיל צעיר מאוד ילדים צריכים את ההורה בקרבת מקום, לבוא אליו מדי פעם ולהיטען, אבל הם נכנסים הרבה פעמים למשחק לבד ולחיבור עם עצמם. עם ההתבגרות המרחב הזה גדל. היום המרחב החיצוני קצת משתלט. ילדים לא נמצאים לבד. יש מצלמות ויש אפליקציות מעקב בטלפון. אבל הורים לא צריכים לפחד לתת לילדים מרחב. זה לא עושה להם טוב, גם חינוכית. ילד יכול להיות יותר ב־Being, לבד, ופחות ב־Doing. כך הוא יגיע יותר ל־Becoming. מתי הם לבד במקום הפרטי שלהם? הורים צריכים לאפשר את המרחב הזה. אנחנו חייבים גם להיכנס פנימה ולהיות בשקט שלנו כי אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו כל הזמן מופגזים מבחוץ. זו מיומנות שצריך להתאמן עליה - איך להיות עצמך עם עצמך, איך להיות אותנטי. אם לא מתאמנים על זה מגיל צעיר זה עלול להיות מפחיד בהמשך. זה מפתח את היכולת להתיידד עם החיים גם כשיש קושי".
אצלך בבית כבר משתמשים במושג סולנות?
"ברור. הילדים שלי כבר גדולים, אבל הם מסוגלים לומר לי: אמא, אני עכשיו בזמן סולנות. בעלי גם למד לדבר סולנות. אמא שלי, בת 86, אמרה לי יום אחד בעצבים: את והסולנות שלך! משהו הכעיס אותה, אבל גם היא למדה את המושג הזה".
כאמור, חלק מאיתנו התברכו ביכולת להיות לבד בטוב. המחקר של אוסט־מור מצא סט של כישורים שחזרו על עצמם בקרב הנבדקים שהתגלו כסולנים טבעיים. הנה הבולטים שבהם:
היכולת לעשות חקירה פנימית ואישית. היכולת להבין מי אני, מה אני, מה אני רוצה, מה הצרכים שלי, איפה אני צריך סולנות ואיפה אני מרגיש בדידות. האפשרות למקם נכון את החוויה בלי רצון וצורך לתת דין וחשבון לאף אחד.
היכולת לבנות את הכישורים המיוחדים והמשמעותיים שלנו. לגלות מה משמעותי עבורי, מה מתאים לי ואיך לבנות אותו.
היכולת להעשיר את המודעות העצמית שלנו. כל אחד צריך להבין עם עצמו איך הוא מפתח ופותח את המרחב שלו עם עצמו. בדרך כלל אנחנו תקועים בלופ עם עצמנו. הסולנות אומרת לנו: הקצוות יכולים להיות גמישים יותר, אני יכול לעשות דברים בצורה שונה, הרי אני עם עצמי במרחב הבטוח שלי. אולי אני אעז לעשות משהו שלא עשיתי? דווקא הנוכחות עם עצמי יכולה לתת לי ביטחון חדש להתנסות בדברים בלי חשש מביקורת חיצונית.
היכולת להבין שזמן לבד עוזר להתמודד עם קושי. כשאדם נמצא לבד הוא יכול לעצור רגע ולהיזכר מי הוא, הוא יכול לקבל כוח לאסוף את עצמו גם בתוך משבר.
ואיפה נמצאים רגעי הסולנות? לדברי אוסט־מור, יש כמה קטגוריות שחזרו אצל המשתתפים במחקר. אולי תזהו בעצמכם כמה מהן:
בשקט. זו הקטגוריה הראשונה שאנשים ציינו במחקר, מכמה כיוונים. "אני אוהב את השקט שלי", "אני צריך שקט" או "זה מכניס אותי לשקט".
בטבע ובחו"ל. טבע יכול להיות הגינה או הפארק ויכול להיות גם חודש בהודו או טרק באנדים. אבל החיבור לטבע ולירוק חזר על עצמו בקרב המרואיינים. נשים הכניסו גם שופינג לזמן הסולנות שלהן בחו"ל.
בהרגל. אנשים בכל גיל אוהבים את השגרה שלהם, בין אם מדובר במדיטציה בכל בוקר ובין אם מדובר בספונג'ה. יש משהו בפעילויות האלה שאנחנו רגילים אליהן ונהנים מהן שמזכך אותנו ועושה לנו טוב.
באסקפיזם. הנבדקים סיפרו על שימוש בסולנות כדי לברוח קצת ממצבים מאיימים ולא נוחים עד שיוכלו להתמודד עם מה שמחכה להם בחוץ. סולנות במקרה הזה מתבטאת כאסטרטגיה של אגירת כוח ושלווה אל מול אי נוחות חיצונית.
בקבלת החלטות. הרבה אנשים הגדירו את רגע קבלת ההחלטה בנושא מסוים כרגע של סולנות. אם אני מנהל, אני אשמע את כל העובדים ובסופו של דבר אקבל את ההחלטה עם עצמי.
ברוחניות. הרבה אנשים, בעיקר צעירים, סיפרו על היבט רוחני בחיים שלהם שהם יוצרים עם עצמם, כמו יוגה או מדיטציה. אנשים סיפרו שהם נכנסים לעצמם, מניחים לעצמם פשוט להיות, ומצליחים פתאום לראות משהו או להבין משהו.
אוסט־מור עצמה אוהבת את הסולנות שלה בחיק הטבע. "אני מאוד אוהבת טבע", היא מספרת. "פעם רכבתי על סוסים, היום אני יותר מטיילת ומצלמת. אגב, אני מטיילת גם עם בעלי, אבל הוא שתקן רציני, אז זה מסתדר יופי עם הסולנות שלי".
הכתבה התפרסמה במגזין "מנטה"
