נדמה לנו שאם יש דבר שמבטא את אישיותנו ואת טעמנו, שמתרחש בגבולות גופנו, שהוא אינטימי, אישי ופרטי, הרי זה אכילה. ההוא שמת על סטייקים, ההיא שלא יכולה בלי סלט ירקות, אלה שלא יכולים להכניס משהו לפה עד 12 בצהריים, ואלה שחייבים לנשנש משהו על הבוקר אחרי השינה, אוהבי החריף, אוהבי הקפה החזק, אלה שלא יעמדו בפני עוגת קצפת, ואלה שתמיד יעדיפו פרוסת לחם טובה - כל אלה יספרו לכם על היחס שלהם לאוכל כאילו גילו לכם משהו עמוק באישיותם. משהו שקשור אולי לחוויות הילדות, ליחסים עם ההורים, לרגישות החושית, לזיכרונות, לערכים. גם הפרעות אכילה והקושי בניהול אורח חיים בריא נתפסים לא פעם כביטוי לבעיות פסיכולוגיות או לקווי אישיות. הקושי לעמוד בפני פחמימות, הנטייה לגמור הכול מהצלחת, כישלונות סדרתיים בדיאטה מתפרשים כמסגירים אמת פסיכולוגית עמוקה. אבל ספר חדש בשם "מזון למחשבה: היסטוריה, חברה ותרבות על הצלחת" (הוצאת מודן) מבהיר עד כמה אין זה כך. הספר, שהוא אסופת מאמרים, חושף סיפורים על ההיסטוריה ועל הסוציולוגיה של אוכל, מספק טעימה מהתחום האקדמי החדש שקרוי "לימודי אוכל", ומראה שאנחנו אף פעם לא לבד מול הצלחת. האוכל תמיד מגיע עמוס בציפיות ובנורמות, עטוף בהיסטוריה ארוכת שנים ובאבולוציה רבת שלבים, ורווי באבחנות מעמדיות ומגדריות שחלחלו אלינו באמצעות ההורים, הספרות, בית הספר ועוד.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
סיפורים על הסצנה הקולינרית בחדרי האוכל במצדה, על השורשים ההיסטוריים/אבולוציוניים שבשלהם הפכנו לאוכלי בשר, חלב או סוכר, על ההסללות והמבנה החברתי שעיצב את הטעמים וההעדפות שלנו בהתאם למעמדנו ומיננו, ועל הדרך שבה סידור הסופר משפיע עלינו - יכולים לסייע לנו להבין טוב יותר את היחס שלנו לאוכל, ואולי גם לעזור לנו להתנהל מולו ולשלוט בו.
בדיוק כפי שנשים אינן יכולות להתמודד לבד עם דיכוי חברתי והן צריכות להבין איפה נגמרים גבולות הכישרון שלהן ומתחילה התנגדות חברתית להתעצמות שלהן, בדיוק כפי שלהט"בים אינם יכולים סתם לגרום לעצמם להרגיש בנוח רק באמצעות עבודה על הפסיכולוגיה של עצמם והם צריכים לשנות את החברה שתקבל אותם - כך גם את הניסיונות שלנו לרזות, לעצב הרגלי תזונה חדשים או אפילו לרכוש פטריות כמהין או קרקרים נטולי גלוטן בסופר עלינו להבין על רקע ההיסטוריה והסוציולוגיה של האוכל. כי אפילו שלבלוטות הטעם, חוש הריח, הלשון ומערכת העיכול שבגופנו יש תפקיד מרכזי באכילה, הרי שאנחנו לא אוטונומיים כשמדובר בה.
אם אתם מנסים, למשל, להתגבר על ההרגל לאכול בשר בכל ארוחת צהריים מסיבות הומניות, סביבתיות או בריאותיות, אולי יסייע לכם לדעת שחלק מהקושי בגמילה מההרגל הזה נובע מכך שמדובר בהרגל שהשתרש אצלכם לא בילדותכם אלא לפני כ־200 מיליון שנה. הבשר נעשה חלק מהתפריט שלנו כשהפכנו מלקטים ללקטים-ציידים, מספר אורי מאיר צ'יזיק במאמר "קיצור תולדות התזונה האנושית". צ'יזיק מנתח את התפריט שלנו כמו גאולוג או ארכיאולוג ומראה איך כל פריט התווסף אליו בתקופה היסטורית אחרת והוסיף לו שכבה נוספת. הוא גם מצביע על הסיבה שבגללה הכנסנו כל מזון לתפריט הקבוע, ומתברר שלרוב מדובר בסיבה היסטורית ולא פיזיולוגית, שגרמה לכך שהמזון הזה נכנס אל שגרת האכילה שלנו. אם הבשר הצטרף ברגע שפותחו חניתות או חצים, הרי שהלחם הפך לחלק מהתפריט אחרי שלמדנו להקים מחסני אגירה. שימור דגנים, ובראשם חיטה, האיץ וקידם את הרצון לעבד אותה ולהשתמש בה. כך הפכו הלחם, הקרקרים, הפסטות והקרואסונים לחלק מרכזי ברפרטואר המזון שלנו. החלב הפך לאוכל אחרי שהבנו שכדאי לנו לביית חיות כדי שיסייעו בחריש השדות ובניוד שלנו, והסוכר הצטרף אחרי גילוי אמריקה ונעשה נפוץ עקב הצורך של בעלי מפעלים להזין את הפועלים בזול ובאנרגיה זמינה.
מה בדיוק אפשר ללמוד מזה? צ'יזיק מרמז שאפשר להבין שהתפריט "האמיתי" שלנו היה זה שאכלנו בראשית הימים, כשהיינו לקטים. זה נתון לוויכוח (מן הסתם היסטוריונים פרה־היסטוריים יותר יכולים למצוא את הסיבות השרירותיות של הלקטות), אבל בכל מקרה צריך לזכור שלכך שאנחנו אוכלים מה שאנחנו אוכלים יש מגוון סיבות, פעמים רבות הן אינן קשורות לפיזיולוגיה או לבריאות וחלקן איבדו את התוקף שלהם מזמן.
שוב אתן צריכות דיאטה, ואתן מאשימות בזה את חילוף החומרים האיטי שלכם או לחלופין את כוח הרצון החלש שלכן? המאמר של ד"ר דפנה הירש על אוכל ומגדר יזכיר לכן שאחת הסיבות שאתן עושות דיאטה היא בכלל סוציולוגית ולא אישית. מתברר שכמו שלא יצאנו מבטן אמנו חסרות אסרטיביות, מתחשבות בזולת או מסכימות להשלים עם תלוש משכורת נמוך אלא לימדו אותנו להיות כאלה (בדיוק כמו שאת הגברים לימדו לא לבכות, להיות גיבורים וגם תחרותיים), גם התיאבון והטעם שלנו עוצבו ורוסנו על ידי ציפיות חברתיות.
החברה מצפה מנשים שלא יאכלו ארוחות גדולות, וכידוע גם מציבה להן אידיאל גוף רזה באופן לא ריאלי. הנטייה לעסוק בדיאטה אינה ההבדל המגדרי היחיד שמבחין בין היחס של גברים לנשים לאוכל. מתברר שכל תחום האכילה מאורגן על פי מגדר, כך שאלכוהול נחשב "גברי" ומיצי פירות "נשיים", ואם כבר אלכוהול לכול - הרי שיין הולם נשיות בעוד שוויסקי גבריות. גם טעמים חריפים נחשבים "גבריים", ואילו המתוק נתפס כ"נשי". הצמחונות גם היא ממוגדרת ומזוהה עם נשים, אבל בין אוכלי הבשר – הרי שהבשר האדום מזוהה עם גבריות, ולנשים נשמר העוף.
ולא רק המאכלים – גם נושא הבישול כידוע ממוגדר ביותר, ומאז ומתמיד נשים נתפסו כמזינות ואחראיות להכנת האוכל לבני משפחותיהן. אז אם אתן לא מבינות למה אתן מוטרדות בנוגע למה שתבשלו לילדים בסוף השבוע כבר מיום ראשון, או חוששות שמא לא יהיה מה לשים בסנדוויץ', כדאי שתדעו שזאת לא אובססיה פרטית שלכן או רגישות אימהית עמוקה, אלא ארגון חברתי מגדרי. נכון שגם הגברים מבשלים, ובשנים האחרונות יותר ויותר, אבל הם עדיין נתפסים יותר כמבשלים מקצועיים, או לפחות כמבשלים של "אוכל טוב" ולא כמי שצריכים לדאוג שכל יום יהיה לילדים מה לאכול.
גם ספרי הבישול שאתם נעזרים בהם אינם חפים ממסרים ומתכתיבים חברתיים וגם הם מהווים דוגמה לקשר בין אוכל לחברה. מה כבר יכול להסתתר בין השורות ברשימת הרכיבים ובהוראות על קיצוץ, טיגון ובחישה? מתברר שעם משקפיים של סוציולוגית מנוסה כמו עפרה טנא, שכתבה על הפוליטיקה של ספרי הבישול בישראל, אפשר לגלות מסרים, ערכים וציפיות.
קריאה בספרי הבישול העבריים הראשונים מגלה שלעתים ספרי בישול מדריכים את הקוראת איזו אזרחית עליה להיות ואף רותמים אותה לפרויקטים לאומיים, חברתיים ופוליטיים. בספרים כמו "כך נבשל בארץ ישראל" משנות היישוב ניתן למצוא את הניסיון לגייס נשים לתמוך במשק העברי באמצעות קניית תוצרת שגידלו יהודים, כמו גם ניסיונות להגדיר את החברה הציונית כחברה מערבית מבוססת מדע ולבדל אותה מהמקומיים הלבנטיניים, בין היתר באמצעות הוראות להיגיינה, וכן להפוך אותה לחלק מעם שהאכילה שלו אחידה ושיש לו מטבח לאומי.
ספרי הבישול אינם הספרים היחידים שמלמדים אותנו איך להגדיר את עצמנו באמצעות מזון. "אמנות הסיפור הקולינרי", כך מכנה יחיל צבן טקסטים ספרותיים העוסקים באוכל ובאכילה ומבנים את משמעויותיו. גם הוא מתייחס לתקופה שאליה התייחסה טנא, ודן באופן שבו הספרות העברית הייתה מעורבת בקביעת התפריט הציוני, מתברר שלא פחות מאשר ביאליק עצמו גויס כדי להפוך את הסלט לאוכל ישראלי ולגרום לנו להירתע ולהיגעל מבשר כאוכל של גלות. בסיפור "שור אבוס וארוחת ירק" ביאליק מספק תיאורים מבחילים של האוכל שנתן טבח אחד לשלמה המלך. הדג המלוח היה מצחין, נמק ומזוהם; המרק היה מלוכלך וצפו בו הפרשות וחלקי חיות מאוסים; והמעיים לא נוקו מתוכנם המקורי. המזונות המבחילים היו כולם מזונות שאפיינו את הגלות, שאותה ניסה ביאליק לשכנע את הקוראים להקיא מתוכם כפי שהקיא שלמה בסופו של דבר את הארוחה הזאת שאכל. בסוף הסיפור מוזמן שלמה על ידי איש צנוע וטוב לב לאכול בביתו, ושם מוגשת לו ארוחת ירק צנועה מהיבול המקומי שמכינה אותו להשתקעות בארץ ישראל.
אבל אולי הכי יישומית מכל התובנות על הקשר בין חברה להתנהגות אכילה היא זו שעולה מהמאמר על אוכל וכלכלה התנהגותית של ענר טל. טל מצטרף לשלל תיאוריות שמציגות אותנו כיצורים "פרימיטיביים" שלרציונליות יש שליטה חלקית עליהם. לא שיקול הדעת והחישובים שלנו הם אלה שמנחים אותנו בעת שאנחנו בוחרים מה לאכול, וגם כשאנחנו מפעילים כוח רצון ורותמים את התובנות שלנו – לא תמיד הם יכולים לסייע לנו בכך. "אכילה היא לרוב משהו שקורה לנו, לא משהו שאנחנו מחליטים לגביו", קובע טל, ולכן גורמים סביבתיים ופנימיים משפיעים מאוד על השאלה מה נאכל בסופו של דבר. מתברר, למשל, שמה שמופיע לנגד עינינו ראשון כשאנו רעבים, כלומר מה שזמין, נגיש ונראה, מקבל קדימות גדולה בכניסה לתפריט ולפה שלנו. נמצא גם שאנו נוטים לאכול את כל הכמות שמביאים לפנינו (לגמור מהצלחת) ולא את זו שאנו זקוקים לה כדי לשבוע, ושאם אוכל מוגש בצורה מפתה ויפה ניטה יותר לאכול אותו.
מה זה אומר? שכדאי לנו להנדס את סביבתנו כך שנראה לרוב את המלפפונים והגבינה לפני השוקולד והבייגלה, שניתקל קודם במנת דג ולא בסיגרים מטוגנים, ושהאוכל יוגש לנו בצלחות קטנות ולא בצלחות ענק. וגם כאן אנחנו לא לבד. אנחנו תלויים במנהלי הסופרמרקט, במתכנני התפריט במסעדות, במזון שמוגש לנו בישיבות העבודה ובפיתויים שמציבים על דרכנו מפרסמים ומשווקים. במילים אחרות: אל תבנו ואל תתלוננו על כוח הרצון שלכם. גם אל תשננו שוב ושוב את האינדקס הגליקמי של המזונות או את אלה שעתירים בשומן רווי. כדי שתאכלו בריא מוטב היה שכל סביבתכם, גם זו הרחוקה מכם, תירתם למשימה.
סיפורים נוספים שמכיל הספר - על הסצנה הקולינרית התוססת על שולחנות המבצר במצדה, על המשמעויות של מנהגי כשרות ואכילה בדתות השונות, על הרעב שבו שרויים אלה שאיתרע מזלם להיוולד בחלקים פחות טובים של העולם ועל ההשפעה של משבר האקלים על המזונות שלנו ולהפך - מגדילים את התמונה ומבהירים שהרעב והשובע, ההנאה והבחילה, ההרגלים והבחירות של האוכל שזורים בפוליטיקה.
בפרט היום, כשהמסים - וביטול המסים - על משקאות מתוקים מפלגים את העם ומפרידים בין ימין לשמאל, בין חרדים לחילונים, בין חברות משקאות לממסד הרפואי, לא קשה להבין שכוס משקה אינה רק כוס משקה ושמעורבים בה שייכות והרגל, ניצול ואינטרסים, שליטה ומחאה.
הכתבה פורסמה במגזין "מנטה"
