למל רובינס, הקואוצ'רית המצליחה ביותר בארצות הברית, היה סוד - עיקרון אחד בחיים שהפך אותה מאישה על סף דיכאון וחוסר חשק לתפקד לאישה מאושרת ובטוחה בעצמה. כיום היא נחשבת לאחת המרצות המבוקשות ביותר ביבשת האפשרויות הבלתי מוגבלות, מנחה תוכנית טלוויזיה פופולרית שנקראת על שמה, The Mel Robbins Show, ויש לה כ־60 מיליון עוקבים ברשתות החברתיות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
רק לפני 12 שנים, כשהיא הייתה בת 41, החיים שלה נראו כמו לפני קטסטרופה. למרות שהיא עורכת דין בהשכלתה, היא לא עבדה בפועל, והמסעדה של בעלה עמדה לפשוט את הרגל בגלל כמה החלטות עסקיות גרועות. בעקבות המשבר הכלכלי הידרדרו חיי הנישואים שלה להאשמות הדדיות ולחוסר תקשורת, והגרוע מכל - היא שקעה בדיכאון והייתה חסרת מוטיבציה להמשיך לחיות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"הביטחון העצמי שלי היה בשפל", היא מספרת בהרצאות שלה, "ובכל בוקר נאבקתי עם עצמי אם לצאת מהמיטה או לא. כשהשעון המעורר צלצל וידעתי שאני חייבת לצאת מהמיטה, לא הייתי מסוגלת לקום. החרדות השתלטו עלי. הייתי צריכה לטפל בהמון בעיות - לפנות לבנק, לבעל הבית, לטפל בכספים. רשימת המטלות נראתה לי אינסופית, והייתי כל כך עסוקה ברחמים עצמיים שלא יכולתי לעשות כלום".
הספר הקודם של רובינס עסק בחוק הראשון שהמציאה והפך אותה למפורסמת: "חוק 5 השניות". הוא הפך לרב־מכר שמכר עשרות אלפי עותקים ואף תורגם לעברית (הוצאת מטר). הרצאת ה־TED שלה על "חוק 5 השניות" נצפתה עד היום על ידי 22 מיליון איש, והיא מדורגת בין 20 ההרצאות הנצפות ביותר בעולם. עכשיו היא חוזרת אלינו עם ספר חדש: The High 5 Habit: Take Control of Your Life with One Simple Habit ("תרימו לעצמכם: קבלו שליטה על חייכם על ידי אימוץ הרגל פשוט אחד", בתרגום חופשי), שהפך לרב־מכר מיד עם צאתו לאור וחושף עוד עיקרון שהתגלה לה במקרה בנקודת השפל שלה ושינה את חייה.
"זה התחיל בבוקר רגיל שבו עמדתי מול המראה וצחצחתי שיניים", היא מספרת בספרה החדש. "הבטתי על עצמי במראה וחשבתי לעצמי: איככככ. ספרתי על אצבעות הידיים את כל מה שאני לא אוהבת בעצמי: את העיגולים הכהים מסביב לעיניים; את הסנטר המחודד; את העובדה שהשד הימני שלי קטן מהשמאלי; ואת העור המדובלל בבטן שלי. חשבתי לעצמי: את נראית נורא! את צריכה להתאמן יותר! אני שונאת את הצוואר שלי.
"כל מחשבה שהגיעה גרמה לי להרגיש עוד יותר רע עם עצמי. בנוסף לכל אלה הייתי צריכה להתעורר מוקדם יותר. הרגשתי מוצפת. עוד לא לבשתי חזייה, עוד לא שתיתי קפה. הרגשתי נורא. איכככ... כל מה שרציתי לעשות היה להיכנס בחזרה למיטה, לצפות קצת בטלוויזיה ולשכוח מרשימת המטלות הארוכה שהמתינה לי. כל מה שרציתי היה הפסקה מהחיים שלי.
"הלחץ עלי היה בלתי פוסק. הייתי עסוקה בלדאוג ולטפל בכל הסביבה שלי. אבל מי יטפל בי? הייתי זקוקה לכך שמישהו יגיד לי, 'את צודקת, זה קשה. זה לא מגיע לך. זה לא פייר'. זה מה שרציתי לשמוע, רציתי אישור. אבל לא היה בסביבה מי שיעניק לי את מה שאני זקוקה לו, ביטחון בעצמי שאני בסדר, שאני מתאמצת ושיש לי יכולת לעמוד באתגרי היומיום, להצליח להגשים את עצמי ולתמוך במשפחה שלי.
"אני לא יודעת מה קרה לי. אבל מאיזושהי סיבה, פתאום באמצע חדר הרחצה, כשאני עם הפיג'מה, הרמתי את היד שלי בסוג של הצדעה ואמרתי לעצמי במראה, 'אני מעריכה אותך. אני רואה אותך ואני אוהבת אותך. יש לך את זה!'. ההצדעה הזאת הייתה סוג מחווה, הכרה, כמו לחיצת יד. כולנו מעניקים ומקבלים אלפי מחוות בחיים שלנו. בלי לשים לב לכך אמרתי לעצמי משהו שרציתי לשמוע. אישרתי לעצמי שאני מסוגלת לעשות זאת, לא משנה מה זה. עודדתי את האישה מולי במראה להרים את הלחיים שלה ולהמשיך הלאה. זה היה אקט של נדיבות כלפי עצמי. משהו שהייתי ראויה וזקוקה לו.
"ההשפעה של ההצדעה הזאת הייתה מיידית. פתאום לא הרגשתי כל כך גרוע, לא הייתי כל כך ביקורתית כלפי עצמי. פתאום הסתכלתי במראה ונראיתי לעצמי חמודה. כבר לא נראיתי כל כך עייפה. יצאתי מהאמבטיה עם חיוך קטן, והתחלתי את היום שלי, שפתאום לא נראה לי כל כך קשה.
"מאיזושהי סיבה, פתאום באמצע חדר הרחצה, כשאני עם הפיג'מה, הרמתי את היד שלי בסוג של הצדעה ואמרתי לעצמי במראה, 'אני מעריכה אותך. אני רואה אותך ואני אוהבת אותך. יש לך את זה!'. ההצדעה הזאת הייתה סוג מחווה, הכרה, כמו לחיצת יד"
"בבוקר למחרת השעון המעורר שלי לא עבד. התעוררתי, הלכתי לחדר האמבטיה ואמרתי להשתקפות שלי במראה, 'הי'. בלי לחשוב יותר מדי חייכתי לעצמי ומצאתי את עצמי מרימה לעצמי שוב. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל חייכתי לעצמי ואמרתי לעצמי, 'אני מעריכה אותך על כל התמיכה שאת מעניקה לכל בני המשפחה. על כל מה שאת עושה כל יום. כל הכבוד לך, מל!'. הדיבור החיובי הזה מנע ממני לעשות את מה שעשיתי תמיד מול המראה מאז ומתמיד, וזה היה לרדת על עצמי. כשהרמתי לעצמי, כבר לא עסקתי בעיגולים השחורים מסביב לעיניים, בעור שאולי נראה עייף ובבטן הרופסת. ראיתי את החיוב שבי, את המאמצים שאני משקיעה.
"ביום השלישי היה נראה לי שאני מתעוררת במיוחד ומחכה להרים לעצמי. סידרתי את המיטה מהר יותר והיה לי מרץ רב כבר בשעה 6:00 בבוקר - תופעה לא מוכרת מהעבר. הרגשתי כאילו אני עומדת לפגוש חברה טובה. הדיבור לעצמי במראה עשה לי טוב.
"במהלך היום חשבתי על השינוי שחל בי. מה קרה לי? איך יכול להיות שדיבור עצמי יגרום לשינוי כזה בבן אדם? ניסיתי להיזכר בזמנים שבהם הריעו לי והרימו לי. זה קרה כשהייתי תלמידת בית ספר, כששיחקתי בייסבול או כשקיבלתי קידום בעבודה. חשבתי על כך שכולנו יודעים עד כמה חשוב 'להרים' לילדים שלנו, לעודד אותם, ועד כמה תוצאות העידוד נראות בשטח. אבל בעולם המבוגרים אנחנו לא מרימים זה לזה או לעצמנו כי זה לא מקובל".
באופן משעשע ועל פי אותו היגיון החליטה רובינס להקדיש את ספרה החדש לעצמה. "ראשית, אני מודה לעצמי", היא כתבה בעמוד ההקדשה. "כן, מל רובינס, מגיעות לך מחיאות כפיים ענקיות. לקח לך שלוש שנים לכתוב את הספר הזה, שתי הוצאות לאור, 13 ג'יגה־בייט של זיכרון, 21 ליטרים של גלידת פיש פוד, 7 קופסאות טישו וכמה חופנים של אדוויל PM. זה היה אחד הפרקים הקשים בחיי. הכתיבה הצילה אותי, ובסופו של דבר הספר הזה הופיע. אני לא מאמינה לחרא שעברתי (עורכי הדין לא ייתנו לי לומר יותר), ועדיין, הנה אני כאן. עשיתי את זה. בטירוף. אני גאה בעצמי. אז, לי, מל רובינס, אני רוצה לומר: כל הכבוד!".
עידוד ו"הרמה לעצמה" גרמו לרובינס להגיע להישגים שהיא לא האמינה שהיא אי פעם תגיע אליהם. "בעבר חלמתי לרוץ מרתון, אבל חשבתי שכאמא לילדים קטנים לא אצליח לעשות זאת. אבל כשהשתתפתי במרתון - הצלחתי להשלים אותו. ההתחלה לא הייתה מבטיחה - לא התאמנתי מספיק לריצה ובנוסף לא היו לי נעליים מתאימות. כבר בתחילת הריצה רציתי להפסיק. הרגשתי שאין לי כוח, שאין לי סיכוי, שלא התאמנתי מספיק. אבל בדרך היו מעודדים שחילקו לנו מים ועודדו אותנו להמשיך ולא לוותר לעצמנו. הם אמרו לי, 'את יכולה, את תצליחי, כל הכבוד, אל תפסיקי עכשיו!', וכך, למרות שכאבו לי הברכיים והיה לי קשה מאוד - השלמתי את המשימה ורצתי מרתון שלם. הבנתי שלעידוד ולהרמה הזאת יש כוח אדיר, גם כשהיא מגיעה מזר מוחלט.
שאלתי את עצמי: מתי הרמת לעצמך? מתי זה קרה? להרים לעצמי? כמעט אף פעם לא. אבל כששאלתי את עצמי, מתי ירדת על עצמך מול המראה? התשובה הייתה כל הזמן, כל יום
"ואז שאלתי את עצמי: האם את רוצה לחכות שמישהו יעודד אותך? הרי ברור שהסיכוי שזה יקרה אינו גבוה. שאלתי את עצמי: מתי הרמת לעצמך? מתי זה קרה? להרים לעצמי? כמעט אף פעם לא. אבל כששאלתי את עצמי, מתי ירדת על עצמך מול המראה? התשובה הייתה כל הזמן, כל יום. ירדתי על עצמי שאני לא מתאמנת מספיק, מטפחת את עצמי מספיק או עובדת מספיק - והרשימה ארוכה. התשובות שלי היו חד־משמעיות. ירדתי על עצמי לעתים קרובות, בכל יום למעשה. ההרגל להרים לעצמי בכל יום נראה בתחילה מוזר מאוד. מי מדבר לעצמו במראה בכל יום? אבל לאט־לאט קרה לי קסם. התחלתי לאהוב את עצמי, לכבד את עצמי. הרגשתי ראויה להערכה. אני אומרת לעצמי בכל יום במראה בבוקר: הי, אני רואה אותך, יש לך את זה, בואי נעשה את זה היום!".
איך מתחילים?
"פשוט מאוד. בכל בוקר, לפני שאתם לוקחים את הטלפון ליד או מאפשרים ליום להיכנס, קחו דקה להיות עם ההשתקפות שלכם במראה בחדר הרחצה. ברגע שאתם יוצאים מהחדר הזה ומתחילים את היום, דעתכם תהיה מוסחת מהטלפון, מהנעשה בעבודה או מצורכי הילדים.
- עמדו מול המראה והיו עם עצמכם דקה. אל תתמקדו בהופעה החיצונית שלכם, לכו עמוק יותר. ראו את האישיות בתוך הגוף, הרוח שמאחורי העור והנשמה שמעבר לפנים.
- כשאתם מוכנים – תרימו לעצמכם במראה. שימו לב איך המוח שלכם נרגע, ייתכן שתחושו תחושה של חמלה: הכול יהיה בסדר. אולי תחשבו - יש לי את זה. בלי לומר זאת מפורשות אתם אומרים לעצמכם, אני אוהב אותך, אני רואה אותך, אני מאמין בך. בואו נתחיל. אל תזרזו את התהליך, תחוו את זה. הרגע הזה ביום הוא כל כולו שלכם".
למה לעשות את זה דבר ראשון על הבוקר?
"זה ישפיע על הפרודוקטיביות שלכם ועל איך שאתם מציגים את עצמכם במהלך היום. כשאתם מרימים לעצמכם דבר ראשון על הבוקר, אתם תורמים לגישה חיובית וליעילות גדולה יותר שתימשך כל היום. ייתכן שבתחילה תהיו מופתעים מהשינוי. אנשים רבים סיפרו לי שהם הופתעו עד כמה ההרגל הזה משפיע על המוטיבציה. בהתחלה התחושה קצת טיפשית ואפילו מוזרה ומצחיקה, אבל כשמתחילים את היום באמירות חיוביות, קל לנו להיות פעילים יותר כי אנחנו ביקורתיים פחות. ופעולה היא הסוד לחיים פרודוקטיביים".
למה דווקא באמבטיה?
"חדר הרחצה הוא החדר היחיד בחיינו שבו אנחנו נמצאים עם עצמנו לבד. כשאנחנו בעבודה או במקום שאנשים יכולים לצפות בנו, פחות מקובל ונעים לדבר אל עצמנו. סיבה נוספת היא ההרגל - כבר יש לנו הרגלי בוקר כמו לצחצח שיניים, ולכן מחקרים מראים שכאשר אנחנו מחברים בין הרגלים, יש סיכוי גבוה יותר שנאמץ את ההרגל החדש. הדקות האלה באמבטיה משנות את הטייס האוטומטי שרבים מאיתנו פועלים לפיו בבוקר. הרצון להספיק ולמהר גורם לנו לא להיות כאן ועכשיו. הרגעים מול המראה מרגיעים מאוד וגורמים להתחלה טובה של היום".
האם זה עובד על כולם?
"לחלוטין! אבל צריך לעשות את זה. זה לא יעבוד אם תעשו זאת בלי כוונה או אם תעשו זאת פעמיים, תפסיקו ותספרו לכולם שזה טיפשי. צריך לחזור על כך בכל יום ולא לוותר לעצמכם. אימוץ הרגל חדש קשה בהתחלה כי אתם לא רגילים לעשות זאת. לא קל לשנות הרגלים, והדרך היחידה להצליח היא להכריח את עצמכם בתחילה להתאמן בכל בוקר מול המראה. כשההרמה העצמית הופכת להרגל, הביטחון העצמי מתגבר, ואתם יוצרים חיים עם אהבה והערכה עצמית".
הופתעתי מהרגשות שההרמה העצמית גורמת לי, זה נורמלי?
"נורמלי מאוד. אנשים רבים מתרגשים מהרגשות שההרמה העצמית מעוררת בהם. להרבה אנשים זה גורם לבכי. הסיבה לכך היא שאנחנו כל כך רגילים למסרים שליליים, שעידוד מעצמנו מפתיע אותנו ומרגש".
למה שפעולה כה פשוטה תעבוד?
"הכוח של הפעולה הזאת הוא בפשטות שלה. יש אנשים שיגידו שזה הדבר הכי טיפשי שהם שמעו, אבל קיימים אינספור מחקרים מדעיים שמוכיחים עד כמה עידוד והרמה עובדים. ילדים שזוכים לעידוד מאושרים ומגיעים להישגים טובים יותר. אותה הפעולה בדיוק מתרחשת כשאנחנו מרימים לעצמנו. מעדויות של אנשים אני יודעת שזה עוזר גם בתקופות קשות בחיים".
האם זה יעיל גם במצבים שבהם אנחנו מרגישים רע עם עצמנו?
"יעיל מאוד. ככל שהזמן חולף אני מבינה זאת לעומק. בדיוק כמו שאנחנו רואים איך ילדים מגיבים לעידוד, כך גם אנחנו, וזה לא משנה שאין כאן מישהו חיצוני אלא אנחנו מעודדים את עצמנו. אנחנו מכירים את עצמנו היטב ויודעים איפה אנחנו טובים ומה החזקות שלנו, אז למה לא להדגיש זאת? כולנו רגילים לרדת על עצמנו ללא הפסקה, וכולנו יודעים שההרגל הזה מזיק לנו וגורם לנו להרגיש רע. אז למה לא לפעול באופן הפוך ולעודד את עצמנו?".
אני סובל מפרפקציוניזם, האם התרגול יהיה יעיל בשבילי?
"אין תכונה שיכולה להכשיל יותר בחיים מאשר פרפקציוניזם. אם אתם רוצים שהכול יהיה מושלם, אתם מפסידים את החיים שלכם בגלל התמקדות בפרטים קטנים ולא חשובים. עדיף לכם לטעות ולעשות מאשר לא לעשות ולהמתין עד שהתוצאה תהיה מושלמת. אני בעצמי התחלתי לעשות סרטונים כשלא הייתי מוכנה. לפעמים עליתי לשידור לא מאופרת בכוונה, רק כדי להדגיש את הנקודה. אם אתם לחוצים מהווידאו הראשון שלכם או מהפוסט הראשון בגלל טעויות - אתם מבזבזים אנרגיה".
הספר הקודם של רובינס עסק בחוק הראשון שהמציאה, "חוק 5 השניות", והפך אותה למפורסמת. את החוק המציאה רובינס כשהייתה בדיכאון והתקשתה לצאת מהמיטה בבוקר. "עלה לי פתאום רעיון", כתבה בספר. "חשבתי לעצמי, מה יקרה אם ברגע שהשעון המעורר יצלצל אני אספור עד 5 לאחור - 5, 4, 3, 2 ו־1 - ואז אני אזנק מהמיטה כמו טיל. בלי לחשוב. בלי לשקוע ברחמים עצמיים. אני פשוט אקום ואתחיל לתפקד".
התרגיל הזה עבד מצוין בכל הקשור לתפקוד בבוקר עם הילדים, ורובינס הבינה שהספירה לאחור גורמת לה לדלג על הפער שבין מחשבה לעשייה והחליטה שהחוק יתאים לתחומים נוספים בחיים. "הבעיה של כולנו היא הרגשות", היא מסבירה. "כולנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות. הבעיה היא מה קורה אחרי ההחלטה. אז מגיעים הרגשות, 'אבל לא מתחשק לנו לעשות את זה'. מכיוון שלא מתחשק לנו, מופיעים הספקות. ואז 'מה שנכון לנו לעשות' נכנס למלחמה עם הרגשות שלנו, שהם 'מה שמתחשק לנו לעשות', ובמלחמה הזאת הרגשות תמיד ינצחו. אם אין לכם חשק לעשות משהו, אתם לא תעשו אותו. לכן חוק 5 השניות, שלא מאפשר לרגשות ולספקות לעלות בכלל, שינה את החיים שלי מקצה לקצה. היום אני עושה רק מה שאני צריכה לעשות. בלי בולשיט".
