על רקע המרדף המטורף של התרבות שלנו אחר האושר והחיפוש אחר מתכונים מהירים ופשוטים להשגתו, ולנוכח התבססותה של הפסיכולוגיה החיובית (שגם היא קוראת להכיר תודה, לברך, ולהתמקד ביש), מהווה הוצאתו של הספר "אובדנים שאינם מוות" (הוצאת רסלינג) מעשה כמעט חתרני. הספר, שכתבה נחמי באום, ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, לא מצטרף לחיפוש אחר הדרך הישירה לאושר, אלא מפנה מרחב, מקום וכבוד לצער, לעצב ולאבל. למעשה, הספר לא רק מאפשר, אלא כמעט מזמין אותנו, להצטער על דברים שאיבדנו - אבדות מכל סוג, גם כאלה שהחברה אינה סוברת שהן ראויות לאבל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הקריאה להצטער, להתמודד ולעבד חוויות קשות מבוססת על הלוגיקה של הפסיכולוגיה הקלאסית, זו שכנגדה יצאה הפסיכולוגיה החיובית. הלוגיקה ההיא, שלימדה אותנו להוציא דברים מהתת־מודע אל המודע, לחשוף הדחקות, לעבד חוויות, לתמלל ולנסח, לשתף וללבן. על פי ההיגיון ההוא, מי שמנסה לחמוק מהעצב ומהצער עלול לצמצם את קשת הרגשות גם בצדו השני של הספקטרום הרגשי - השמחה והאושר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הספרות הענפה של הפסיכואנליזה נתנה מקום של כבוד גם לאבל עצמו ואף הגדירה את כל שלביו (הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה). היא הבהירה שטבעי שאבלים יהיו מבולבלים, המומים ומלאי יגון לאורך תקופה, ולתפיסתה - אבל אינו תהליך שיש לדלג עליו. עבור אלה שאינם מתעכבים על האבל אף נטבע מושג מיוחד - "אבל נעדר", שלפיו אבל שלא עוּבַּד ירחש במעמקי הנפש וימצא לו צורות רצויות פחות לבוא לידי ביטוי בבעיות נפש, בעבריינות וכדומה.
אל תוך מסגרת החשיבה הקלאסית הזאת, שפינתה מקום לאבל ולאבלים, ושמאמינה באופן כללי שכדאי לעבד קשיים ולא לחלוף על פניהם בחופזה, מוסיפה באום קטגוריה נוספת של חוויות המעוררות צער עמוק כמעט כמו אבל תחת הכינוי "אובדנים שאינם מוות". הקטגוריה הזאת אמורה לאפשר לנו להתאבל לא רק במקרים שבהם נפטר אדם קרוב לנו. לטענת באום, גם אירועים אחרים בחיינו יכולים לעורר בנו לפעמים עצב ממושך ועמוק, כזה שקשה לנו להתנער ממנו גם אחרי יום או יומיים, שאי אפשר לעבור ממנו הלאה כל כך בקלות - ושאנחנו זקוקים לתמיכה ולאורך רוח של הסביבה כדי להתגבר עליו.
הדיון באובדנים מהסוג הזה אמור לא רק לאפשר לנעצבים להיעצב אלא פונה גם לחברה כולה. היא נקראת לתת לגיטימציה לעצב, שלעתים דורש סבלנות, תמיכה והבנה כמו זו שאנו דורשים מעצמנו לגלות כלפי אבלים. אחרי הכול, לא רק הפסיכולוגיה אלא גם מנהגי האבלות היהודיים - השבעה, השלושים והשנה - משדרים שאי אפשר לצפות מאדם שאיבד את יקיריו שיחזור בתוך זמן קצר לשמחת החיים שלו.
לעומת זאת, כשמדובר בחוויות אחרות, טוענת באום, אנחנו מצפים שהצער עליהן יהיה קצר ויעיל יותר. למעשה, האזכור של אבל רגיל בחברה שלנו נועד להבהיר למתאבל על אובדן שאינו מוות, שלא לגיטימי להצטער כל כך ושסבלנותנו פוקעת, או כפי שמצטטת באום בספרה: "בואו ניקח בפרופורציה, הרי אף אחד לא מת". אבל דווקא את המשפט הזה היא רוצה שנמחק מהרפרטואר, כי לפעמים באמת אף אחד לא מת, אבל אנחנו בכל זאת אבלים וחווים אובדן. למעשה, החוויה שלנו במקרים האלה עלולה להיות קשה אף יותר מכיוון שהיא נתפסת כלא לגיטימית. אנחנו לא יכולים להרבות לדבר עליה או לחלוק אותה עם אחרים, ואפילו אנחנו לא מצליחים להבין את עצמנו טוב מכיוון שאנחנו מפנימים את הדרישה לקחת את זה ב"פרופורציות".
כך, הספר הזה נותן לנו הזמנה, או לפחות רשות, להצטער. הוא מספק לנו הרשאה בכתב להתאבל, גם אם מדובר "רק" בפיטורים מעבודה, בהתרחקות מחבר, בחלום שלא התגשם, בציפייה שלא התממשה או בכל אובדן אחר ומצער. אבל, כאמור, לא פחות משהוא מזמין את המצטערים למצות את יגונם - הוא קורא לחברה שסובבת אותם לאפשר להם לעשות זאת. לגלות סבלנות והתחשבות, להציע נחמה ולהתמודד עם העובדה שהצער אינו מתיישר עם לוח הזמנים של המרדף אחר האושר ושאי אפשר להקצות לו רק שעה ביומן המלא.
באום מציעה מסגרת תיאורטית לקטגוריה החדשה של אובדנים שאינם מוות, אבל חשוב מכך - היא פורשת בספר גלריה של אירועים שעלולים לעורר עצב עמוק. העיון באלבום האובדנים הזה עשוי להקל על אנשים שימצאו את עצמם באחד מהתיאורים או מהציטוטים של מי שחוו חוויות דומות לשלהם. הנה כמה מהן.
קבוצה אחת של אנשים שמתקבלת לסוכת האבלים של אובדנים שאינם מוות היא זו של הורים שילדיהם היגרו לארץ אחרת, או במונח בן זמננו "עשו רילוקיישן". ילדים בוגרים שנוסעים, בפרט אם הם לוקחים איתם גם ילדים קטנים (נכדים), משאירים מאחור הורים־סבים שחווים אובדן של ריחוק. הם בהחלט יכולים לחוש עד כמה גדול הים שנפרש ביניהם ובין יקירי לבם ועד כמה רחוקות יכולות להיות ארצות אחרות במקרים שבהם אהוביהם גרים בהן.
באום מביאה בספרה ציטוטים מחוויות פרטיות של אנשים, כמו גם קטעי שירה וספרות. את הפרידה מהרילוקיישנים היא מדגימה באמצעות טקסט של אם שבנה עבר לגור בארץ רחוקה. האם המצוטטת היא השחקנית חני נחמיאס, שכתבה פעם על הגעגוע והעצב שיש להורים שילדיהם גרים בארצות אחרות: "הילד שלי, זה שהפך אותי לאמא ונולד בישראל, למד בעברית, קיבל ספר תורה ועמד דום בצפירות, ביום השואה ויום הזיכרון, מדבר קמרית כאילו נולד שם". נחמיאס גם יודעת שלא מדובר במקרה פרטי, ושהצער הזה מלווה אמהות כמוה, שאותן היא מזהה לדבריה על ידי "מבט של געגוע אינסופי, תחושת חוסר שלא מתמלא".
באום מציעה ניתוח תיאורטי של חוויית המרחק בין הילד להורה, וגורסת שהקושי נובע מהפער שנחווה בין הזהות של האדם כ"הורה" ובין התפקיד שאותו אינו מסוגל לממש. אבל הניתוח התיאורטי אינו מבהיר את החוויה טוב כמו הציטוט מפיה של אם אמריקנית שבתה חזרה בתשובה ועברה לגור בישראל: "זה מאוד קשה לקבל חיבוק מנכדייך כשאת במרחק של 8,000 מייל מהם".
ילדים שגרים בארצות רחוקות הם דוגמה טובה לקטגוריית האובדנים החדשה, גם מכיוון שזהו אירוע שבחברה שלנו אינו נחשב לאירוע שראוי להתאבל עליו. נסיעת ילדים גדולים היא לא פעם ביטוי להצלחה מקצועית, וברוב המקרים היא גם מקנה להם אפשרות לחיות טוב ולגדל את ילדיהם בתנאים משופרים. בתרבות שלנו אין להצטער כשהילדים בריאים, מסופקים ומרוצים. "זה הדבר הכי חשוב שהילדים שלך מאושרים, שהם במשפחה, שהם בריאים. זה מה שאני אומרת לעצמי כל הזמן. וזה נכון, אבל לפעמים זה קשה", אומרת אחת המרואיינות במחקר על החוויה. אלא שהלב לא ממש מקשיב לאיסורים ולכללים, והוא נוטה להתאבל למרות ש"אף אחד לא מת", וכאמור העובדה שהצער הזה נחשב לא לגיטימי רק מקשה על העיבוד שלו.
רגשות בעוצמה של אבל חווים לא פעם גם אבות שעקב גירושים עברו לגור בנפרד מילדיהם. תיאורי האבות שאינם מקבלים משמורת על הילדים, המובאים בספר, מבהירים את עוצמת הכאב שנלווית למרחק שנוצר בינם לילדים. "עד אז זה היה מובן מאליו שאתה אבא", מספר אחד הגברים ומצייר את חוויית המעורבות והקרבה שנקטעו כשהפסיק לגור באותה הדירה עם הילדים. "שגרה שבה השכמת הבוקר מתרחשת כשהילד בא אליך למיטה, ושבה שנת הלילה לא פעם נופלת עליך כשאתה חבוק עם הילד במיטה, אחרי שאתה מקריא לו ב'פעם האחרונה' עוד סיפור. ובין ההשכמה לשינה הכנת הסנדוויץ' לבית הספר, הירידה לגינה, משחק הכדורגל, קשקוש החביתה והקשקושים ליד השולחן כשאוכלים אותה. וכל זה משתנה ברגע, הולך לאיבוד".
"כל יום מחדש אני צריך לראות שהם אינם. אני אבא שכל החיים שלי זה הילדים שלי: היינו משתוללים בגינה, רוכבים על האופניים, מטיילים. זהו זה. החיים התרוקנו מתוכן"
אב גרוש אחר מספר: "כל יום מחדש אני צריך לראות שהם אינם [...] אני אבא שכל החיים שלי זה הילדים שלי: היינו משתוללים בגינה, רוכבים על האופניים, מטיילים [...] זהו זה. החיים התרוקנו מתוכן". גם האובדן הזה לא תמיד מקבל מקום של כבוד. לכאורה מדובר "רק" בגירושים - דבר שהרבה אנשים עוברים. אף אחד לא מת, חלילה. לא ההורים ולא הילדים. אבל הוויתור על הקרבה הגדולה, הקטיעה של החיים המשותפים עם הילדים הקטנים שאותם גידלת, מעוררים תחושה דמוית אבל. וכשחושבים על זה כך, בהחלט אפשר להבין.
באום מכניסה לרשימת האובדנים שאינם מוות לא רק חוויות של פרידה ואובדן, אלא גם חוויות של ציפיות ותקוות שנכזבו - אבלות על דברים שקיווינו שיקרו, וברגע מסוים בחיים הבנו שייתכן שכבר לא יקרו לעולם. כדי להכליל חוויות של החמצה בתוך קבוצת החוויות של אבל על אובדן באום מגדירה אותם "מצבים שבהם ההיעדר הוא תוצאה של מצב שבו לא התממש משהו בעל ערך עבור האדם, משהו שהיה צפוי מאוד או נורמטיבי". בכך היא מפנה בסוכת האבלים שלה מקום גם לאלה שחווים רווקות מאוחרת, כמו גם לאלה שאינם מצליחים להרות וללדת.
הרווקים נפרדים לאורך שנים בכל דייט כושל או תקופה של בדידות מהרעיון שימצאו זוגיות מאושרת. חוויית הרווקות המאוחרת, על פי באום, היא חוויה ששזורים בה לא רק עצב, פרידה מרעיון הפרטנר הקרוב ומהדימוי של עצמך כמי שחי בזוגיות הרמונית, אלא גם חוויית כישלון וחוסר התאמה חברתית. "השנים שלפני פגישתנו היו מלאות טלטלות וכאבי לב סביב נושא הזוגיות, תחושת כישלון וחוסר התאמה", משחזרת בספר מרואיינת שמצאה זוגיות רק בגיל מבוגר. "חברותיי נישאו זו אחר זו, הקימו משפחות, בעוד אני מוסיפה להתחבט".
לחוויה הזאת נלווית גם התחושה שהחיים הם מעין המתנה בחדר קבלה ללא מוצא ושל פרידה מתמשכת מפנטזיה של אהבה חמימה וטובה. קושי נוסף הוא שבמקרה של רווקות מאוחרת החברה לא רק שאינה מתירה התאבלות, אלא גם מאשימה את הרווקים בכך שהם בררנים, ביקורתיים או אולי לא עושים מאמץ מספיק כדי לשאת חן.
באום כותבת גם על חוויות נוספות של אובדן, ביניהן האובדן שחווים זוגות בטיפולי פוריות ועוד. אך למעשה, נראה שהיא אינה נועזת מאוד בפיתוח אינדקס ההתאבלויות, ומונה ברשימה רק חוויות שגם החברה רואה בהן אירועים עצובים ומשמעותיים. לעומת זאת, חוויות דחוקות יותר, שנועז יותר יהיה לראות בהן עילה לאבל, כמו אהבות מפוספסות, קריירות מוחמצות, הזדקנות, התפכחות מרעיונות ואידיאלים ועוד דברים שעוברים עלינו קשה יותר ממה ש"מותר", לא נכנסו לרשימת האובדנים שלה.
עם זאת הספר מתיר לנו לקרוא שוב לצער וללמוד להשתמש בו כדרך להתגבר, כנתיב לצמוח. במציאות שלנו, שמנסה לאכלס כל פינה שוממה באושר, ספר כזה, שמכיר בכך שלא תמיד אפשר או רצוי לדלג על עצב, נותן לנו סוף־סוף לגיטימציה להצטער, לפחות עד האושר הבא.
