זו התגובה השמורה ביותר באבולוציה - אחת שהטבע סוחב איתו כבר 500 מיליון שנה - והיא מופעלת כשהמוח שלנו מזהה איום, בין אם זה קיים ובין אם לא. כשאנחנו נחשפים לאיום מופעלת שרשרת תהליכים באמיגדלה, האזור במוח שאחראי על הוויסות ההורמונלי, ובעיקר על רגשות כמו פחד ולחץ. בשלב הזה האמיגדלה שלנו "אומרת" לבלוטת האדרנל להפריש למחזור הדם הורמוני סטרס כמו אדרנלין וקורטיזול, והם אלה שמורים לתאים להתכונן לפעולה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
פעולה כזו יכולה להתבטא באחת משתי אסטרטגיות. הראשונה היא Fight, Fly or Freeze, שקובעת אם נילחם באיום, נברח ממנו או נקפא מולו (ועוד נרחיב עליה בהמשך). האסטרטגיה השנייה היא Tend And Befriend, שמובילה אותנו לפיוס ולריצוי. בפועל כולנו ננהג באסטרטגיה שונה במצבים שונים אך בעוצמות שונות, ולכל אחד ואחת מאיתנו תהיה לרוב אסטרטגיה מועדפת.
במהלך הריב המוח הזוחלי (הרגשי) משתלט על הסיטואציה ומפעיל תגובות תבניתיות ואוטומטיות. כשהוא מזהה איום או פגיעה בצרכים הבסיסיים שלנו, הוא מעביר את המסר לאמיגדלה. אם הגירוי ייתפס כאיום משמעותי ויחצה סף תגובה מסוים, אנו עלולים לאבד את העשתונות והתגובה תהיה חריפה. בשפה המקצועית המצב הזה מכונה "מחטף האמיגדלה", מכיוון שהאמיגדלה "חוטפת" את המוח הרציונלי ומביאה אותנו לתגובה רגשית. כך לדוגמה, אם בן הזוג שלנו יעשה לייק באינסטגרם לכוכבת מפורסמת, זה לא יתפרש אצלנו כאיום. לייק לאקסית, לעומת זאת, יתורגם במוח כאיום ברמה גבוהה ויביא למחטף האמיגדלה - וכנראה גם לריב היסטרי.
תפיסת האיום תלויה גם במצב הרגשי שלנו. כך למשל, אם ביום מסוים החמיאו לנו על הלבוש בעבודה, הבוס היה מרוצה מאיתנו, ובאופן כללי היה לנו יום טוב, נתרגש הרבה פחות מההחלטה של בן או בת הזוג להיפגש בערב עם חברים או חברות שלהם בלעדינו. לעומת זאת, אם הסיטואציה הזאת תתרחש ביום רע, שבו איחרנו לעבודה, רבנו עם הקולגה והבוס נזף בנו – אוי ואבוי אם היא או הוא ייצאו עם חברים ואנחנו נישאר לבד בבית. האמיגדלה, שמתודלקת על ידי הסטרס שחווינו במהלך היום, תזהה זאת מיד כאיום, תחטוף את ההגה ותדחק את המוח הרציונלי הצידה.
נוסף על כך יש רף - ייתכן שאירוע אחד לא יוביל לתגובה או לריב, אבל כמה אירועים מצטברים סביב אותו נושא יביאו לריב. כשהמוח נמצא בערעור רגשי גבוה, המידע יתפרש בצורה הכי גרועה שיש, ייטה להיות פסימי ושגוי, ותתקבל תגובה רגשית שלפעמים יכולה לצאת מפרופורציה. אגב, לאחר מחטף האמיגדלה יגיעו רגשות כמו מבוכה ובושה על התגובה המוגזמת והריב.
רוב הריבים יגיעו לתגובת Fight, Fly or Freeze. במצב Fight נתנהג לרוב בהתקפה חסרת מעצורים המלווה בהאשמות או בצעקות, במצב Fly נתנהג בצורת Passive Aggressive וייתכן שניקח פסק זמן מתקשורת במשך כמה שעות או ימים כדי להבהיר שאנחנו כועסים, ובמצב Freeze לרוב נבחר להעביר את הערב מכונסים ומדוכדכים בגלל המצב. אם תהיתם איך זה אצל אחרים, אולי העובדה שמרבית הריבים נגמרים דווקא ב־Fight עשויה לנחם אתכם.
למה? התשובה לכך היא הקסם שבאהבה. המוח שלנו כל כך אוהב את בן הזוג או בת הזוג ומאמין שהם אוהבים אותנו בחזרה, ולכן הוא מרשה לעצמו לאתגר את האהבה ולבחון את הגבולות בצורה שלא היה מעז לבחון במרחב הציבורי. הריב מעיד על ביטחון בקשר ועל היכולת לאבד שליטה לפעמים, אך גם עשוי לסמן את הצורך שלנו בהרגעה על ידי בן הזוג.
כשאנחנו בזוגיות אנחנו חותמים על חוזה ומסכימים שאנחנו קצת שק החבטות של הצד השני, אבל זהו מדרון חלקלק וחשוב לא להגזים, דבר שעלול להביא בסוף לשחיקת הקשר ולסיומו. בסופו של יום אנחנו צריכים מישהו שירגיע את עצב הוואגוס שלנו, "המפעיל" של המערכת הפארא-סימפתטית האחראית על הרגיעה בגוף. וזה בדיוק תפקיד האהבה – להרגיע את האנשים שאנחנו אוהבים גם כשמדובר ברגש שלילי ולהשרות עליהם ביטחון.
רוברט סאפולסקי, חוקר סטרס וביולוגיה התנהגותית מאוניברסיטת סטנפורד, חי במשך שמונה שנים במחיצת בבונים, שחיים בחברה היררכית המזכירה את החברה האנושית, במטרה ללמוד את מערכת הסטרס. סאפולסקי גילה למשל שכאשר בבון חוטף מכות מבבון חזק ממנו, רמות הקורטיזול שלו עולות ולרוב הוא מוריד את רמת הסטרס על ידי החטפת מכות לבבון אחר, חלש ממנו. בדומה לבבונים, גם אצל בני האדם מנגנון ההרגעה האוטומטי והכי יעיל להפחתת סטרס הוא פריקה שלו על מישהו אחר, ובמיוחד מישהו קרוב שמרגישים איתו הכי בנוח. אבל ההבדל בינינו ובין הקופים הוא שהאונה המצחית שלנו היא המפותחת ביותר מכלל בעלי החיים, עם כ-30 מיליארד נוירונים. העובדה הזאת מאפשרת לנו למעשה לערוך סימולציה במוח רגע לפני שאנו פותחים בריב, לנבא מה יהיו ההשלכות שלו ושל הדברים שנאמר, וגם לגלות אמפתיה כלפי הצד השני ולדמיין כיצד אנו היינו מגיבים לו היינו במקומו.
אלא שסאפולסקי גילה גם שסטרס מדכא אמפתיה ומגביר אגרסיה. לכן, כשרמת הערעור הרגשי שלנו גבוהה והקורטיזול משתולל, המנגנון הייחודי הזה לא עובד. היכולת שלנו להביע אמפתיה קטנה עד נעלמת לחלוטין, והבבון שבתוכנו יוצא לחופשי ומשתלט על הסיטואציה.
אצל זוגות שנמצאים זמן רב ביחד 90% מהריבים יהיו סביב אותם נושאים או יחזרו על עצמם. לרוב, כל אחד מבני הזוג יקבע אסטרטגיית ריב אחת, למשל Fly, שתכתיב את אופי הריבים. זהו מעין חוזה שנחתם בין בני הזוג שאומר, "אני רב ככה ואת תריבי ככה". מאחר שכאמור לריבים יש נטייה להידרדר ולהחריף, ברגע שמתרחש מחטף אמיגדלה אצל אחד מבני הזוג - זה מוביל לרוב גם למחטף אמיגדלה גם בצד השני. בשלב הזה יכולות להיאמר מילים קשות וחריפות שעלולות להביא להיאטמות ולהקשות על הרצון להתפייס גם אם הוא קיים.
האמיגדלה שלנו לא אוהבת לשמוע ביקורת והאשמות. למעשה, מרגע שהיא שומעת ביקורת, היא עושה כל שביכולתה כדי להוריד מסך ולהדוף את הביקורת. לכן, כדי למנוע התלקחות ריב כדאי להשתדל לדבר בשפה ניטרלית ולא מאשימה. כך לדוגמה, אם קבעתם להיפגש עם בן או בת הזוג לארוחה במסעדה והם איחרו בחצי שעה, בשעה שאתם מתייבשים לבדכם במסעדה, האמיגדלה שלכם נחטפת. העצבים שלכם גואים, והנה, הוא או היא מגיעים. אם תגידו לו או לה "את/ה איחרת ובגללך אני מתייבש/ת כאן כבר חצי שעה", ייתכן שתביאו גם למחטף האמיגדלה שלו/ה וכך יתחיל ריב שיחרב לכם את הערב. לעומת זאת, אם במקום להאשים תגידו: "אני קצת מאוכזב/ת שהפגישה התאחרה כי זה שיבש לי את סדר היום, אולי ננסה בפעם הבאה להיפגש בזמן?", ייתכן שתמנעו ריב. בן הזוג יהיה קשוב יותר ואף יוכל להביע אמפתיה ורצון להתנצל. לכן כדאי תמיד להשתדל לדבר על ה"אני" ועל הצרכים שלכם ולהמיר זאת לבקשה ולא לדרישה, ובדרך זאת להימנע מליצור אצל בן הזוג רגשות של מבוכה ואשמה.
אחד הרגשות החיים ביותר באדם הוא כעס. רבים נוהגים להתייחס אליו כאל רגש "שלילי", אבל כעס הוא מתנה והוא רגש שצריך לחבק ולקבל ולא להדוף או להכניע. הכעס מסמן שמשהו בצרכים לא מדויק, ובן אדם שלא כועס כנראה גם אינו קשוב לצרכים שלו עצמו. מחקרים הראו שזוגות שרבים ביעילות מתחזקים מערכת יחסים יציבה פי עשרה מזוגות שלא רבים, ושהריב מצביע על ביטחון בקשר ומחזק את היסודות שלו.
במערכת יחסים חשוב להביע כעס, ומערכת יחסים שבה אין כעסים או ריבים היא מערכת יחסים לא בריאה. לכן – תריבו, אבל ביעילות.
איך לריב ביעילות: מותר להרים את הקול אבל להימנע מגידופים ומאמירות קשות. בגדול כדאי לשמור על תקשורת מקרבת ולא על תקשורת מאשימה ואלימה, שמובילה כאמור למחטף אמיגדלה. לדוגמה, כשרגש של קנאה מתעורר, במקום לדחות אותו ולהגיד "אני לא מבינה למה אתה מקנא?", נסו לומר: "אני מבינה את הקנאה שלך וזה לגיטימי שתקנא, אבל באמת שאין לך שום סיבה לדאוג". דאגו תמיד להשרות רוגע וביטחון בצד השני, בייחוד בשעת ריב, ואל תפחדו להביע את הרגשות שלכם - זהו מצרך חיוני ליציבות מערכת היחסים.
החיים מלאים במתחים, וכשהם לא נפרקים הם יכולים להתפוצץ בצורה מכוערת. אין ממש מגבלה של כמה לריב, אבל חשוב לשים לב למצב הרגשי שלנו או של בן/בת הזוג. צריך לזכור שלרוב הריב הוא בכלל לא על הכלים שנשארו בכיור או על זה שאיחרנו להגיע הביתה, אלא על נושאים אחרים ומהותיים יותר. לרוב הנושאים האלה יהיו עניינים שלא נמצאים על פני השטח וגם לא נעים לדבר עליהם, כמו למשל חיי המין שלכם. חיי המין יכולים לייצר מתחים רבים שעלולים להשתחרר כמריבות קטנות ויומיומיות.
אם כבר נכנסתם לריב, הכלל הראשון הוא - צאו לאחר שעה וחצי מהריב. אל תמשכו את הריב מעבר לכך ואל תיעלמו אחד לשני ליום או יומיים. מחקרים הראו ששימפנזים שרבים הרבה הם החברים הכי טובים בדינמיקה קבוצתית, ואילו אלה שלא רבים לא מקיימים כל קשר חברתי. וההסבר הביולוגי: אנחנו רבים כדי לפרוק את המתח שהקורטיזול העלה ולהעלות את רמת האדרנלין שלנו, שגורם לנו לחוש את ההתרגשות שבריב. אבל חשוב לא פחות מזה, אנחנו רבים גם כדי לחוות את האופוריה שיש בפיוס. כשאנו מתפייסים, מופרשים אוקסיטוצין (הורמון האהבה) ודופמין (הורמון הריגוש), שגורמים לנו לחוש תחושה של אופוריה ואהבה.
