קרוליין מגוויאר הייתה בשיא פריחתה כמאמנת להקניית מיומנויות חברתיות לילדים מאותגרים התנהגותית כשפנה אליה פתאום ילד בן שמונה ושאל אותה שאלה פשוטה: "למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי?". השאלה התמימה הזאת, ששיקפה את סבלם החבוי של מיליוני ילדים בעולם, הצליחה לטלטל את מגוויאר כל כך, עד שהחליטה שזה יהיה הייעוד הבא שלה – לוודא שאף ילד לא יצטרך עוד להתמודד לבד עם הבעיה החברתית, וששום הורה לא יהיה כאוב ומתוסכל לנוכח מצבו החברתי של ילדו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מהמקום הזה צמחה תוכנית מיוחדת שפיתחה, והיא קראה לה בפשטות "התוכנית לשחק טוב יותר". הביקוש לתוכנית היה כה גדול, עד שבשלב מסוים החליטה מגוויאר לרכז את כל המידע והכלים בספר הדרכה להורים שהכותר שלו נושא את השאלה הכל כך טעונה רגשית - "למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי?". הספר יצא לאור לאחרונה בעברית בהוצאת אור-עם, והרעיון הכללי שהוא מציג הוא איך ללמד את ההורים להפוך למאמנים לילדיהם, בכל הגילים, וכך לסייע להם לחבור לאחרים ולהצליח בחיים.
מגוויאר, בעלת תואר שני בחינוך, היא מאמנת אישית המתמחה בעבודה עם ילדים עם ADHD והמשפחות התומכות בהם, ובמהלך הקריירה שלה עבדה עם אלפי משפחות שהתמודדו עם דילמות חברתיות. הספר, שיצא לאור בארצות הברית בשנת 2019 ונחשב לאחד ממאה הספרים הטובים ביותר שנכתבו עד כה בנושא ADHD, מורכב מארבעה חלקים: החלק הראשון מספק, בין השאר, הסבר בשפה פשוטה על מבנה המוח ועל המרכיבים ההתנהגותיים שגורמים לילדים להרגיש לא שייכים. בחלק השני, הכולל שאלונים מובנים שנועדו למפות את מצב הילד/ה, לומדים ההורים אסטרטגיות אימון ומיומנויות שבעזרתן אפשר לעניין את הילד/ה באתגרים שהוא/היא חווה בחייו. בחלק השלישי מוצעות דרכים שיסייעו לילדים לתכנן, לתרגל ולפתח מיומנויות חדשות. בחלק הרביעי עוברים מתרגול בבית לתכנון מפגשי משחק.
"יש גורמים רבים ללקויות חברתיות, אולם הגורם הנפוץ ביותר, והעומד במרכז ספר זה, הוא אותו חלק במוח שאחראי על החיבורים המורכבים של ההתנהגות החברתית, או מה שקרוי בשפה המקצועית 'רשת התפקודים הניהוליים של המוח'", כותבת מגוויאר בפתח הספר. "אם התפקודים הניהוליים החברתיים של הילד חלשים, הוא יתקשה להבין מצבים חברתיים ולפתח קשרים חברתיים". לדבריה, המוח הוא כמו נמל סואן שספינות נכנסות אליו ויוצאות ממנו, כמה מהן עוגנות ואחרות מתמרנות את דרכן החוצה אל הים, וכל זה בתנאי מזג אוויר משתנים שלעתים גורמים לסערה ולעתים לים שקט. התפקוד הניהולי הוא רב החובל של הספינה והוא מעצב את האופן שבו הילדים תופסים את עצמם ואת האחרים בים הפעילויות החברתיות. הוא מארגן את הכלים שהילדים זקוקים להם ומקנה להם מיומנויות התנהגותיות הנחוצות להם לנווט בבטחה בים החברתי. לרב החובל אנשי צוות רבים ולכל אחד תפקיד מוגדר - אחד אחראי על קריאת המפות, השני - לעמוד על המשמר, השלישי – לנהל את התקשורת וכו'. ומה עם רב החובל? ובכן, הוא נדרש לתאם את כל הפעילויות של כולם בספינה הגדולה.
לפניכם כמה דוגמאות מתוך ארגז הכלים המגוון והמובנה שמציעה מגוויאר בספרה, שאולי יוכלו לסייע גם לכם לשכלל את המיומנויות החברתיות של הילדים כדי שיצליחו לשוט בבטחה בים החברתי .
בספר מדגישה מגוויאר שלפני הכול חשוב שהורים יבינו מה אסור להם לעשות בתהליך, ולמעשה בכלל:
- אל תניחו שאתם יודעים את הסיבות להתנהגותם.
- אל תבקרו אותם.
- אל תנדנדו להם.
- אל תביישו אותם ואל תכפו עליהם את מטרותיכם. במקום זאת היו השותפים שלהם ולמדו אותם להציב את המטרות שלהם.
- אל תלחיצו אותם ואל תנסו לזרז את תהליך הלמידה שלהם. עשו בדיוק את ההפך מכך: הביעו את ביטחונכם ביכולת שלהם ללמוד ולהתפתח.
המילים האלה מתחברות למשפט הבא: "לו היה מסוגל, היה עושה" / "לו הייתה מסוגלת, הייתה עושה”.
הפסיכולוגיה המודרנית מלמדת אותנו שלילדים אין כל רצון מולד לחבל בעצמם, להיכשל ולאכזב את הוריהם. כל ילד/ה רוצה להצליח, להתבגר ולהפוך למבוגר מתפקד ואחראי. כדי לעשות זאת הם חייבים לעבוד עם חיווט המוח הייחודי שלהם – להבין מה מונע מהם להתקדם, ורק אז לעשות משהו כדי לשנות זאת.
כדי להאמין בחמש המילים האלה יהיה עליכם לעשות סוויץ' בראש. אתם אולי מאמינים שילדיכם אינם מודעים לרגשותיהם של אחרים או לאופן שבו התנהגותם משפיעה על תגובותיהם, ולכן נראה לכם הגיוני להמשיך לחנך אותם כמו שעשיתם עד כה (הטפות, עונשים ודרכים שונות שנועדו "ליישר אותם") עד שילמדו. אבל שימו לב: אם אתם חוזרים פעם אחר פעם על אותן דרכי חינוך - אל תצפו לקבל תוצאה שונה. נסו להחליף את האמונה הישנה בחדשה והזכירו לעצמכם את חמש המילים האלה. כך אתם עשויים לגלות שגם אתם וגם הילד/ה שלכם נפתחים לשינוי.
כשילדים אינם מצליחים לפענח את הקודים החברתיים ואינם מבינים מדוע לא רוצים לשחק איתם, הם מספרים לעצמם סיפור, מעין התרצה מקוצרת להתנהגותם ולאופן שבו אחרים רואים אותם. זו אסטרטגיה הגנתית שמסייעת להם להימנע מאי נוחות, בין שהיא נגרמת על ידי אחרים, מצבים או רעיונות ובין שהיא נובעת ממשהו בהם.
כך למשל, הם ישתמשו במשפטים בנוסח: "טוב לי לבד"; "הם מתעניינים רק בשטויות"; "רק אתם חושבים שיש לי בעיה". כדי להתחיל לאמן אותם להיפתח לשינוי, הקשיבו להם כשהם מתארים מריבות ואכזבות, באילו תירוצים או סיפורים הם משתמשים כדי להסביר את התנהגותם. עשו זאת בלי לתקן אותם ובלי לשפוט אותם.
עכשיו תורכם: אם אתם מאמינים שילדיכם "אבודים" ואי אפשר לעזור להם, ייתכן שיצרתם לעצמכם סיפור בנוגע אליהם. כדי להמשיך ולאמן את ילדיכם לשינוי ולהצלחה, יהיה עליכם להשיל מעצמכם את עור הנחש מיד. הסיפור שאתם מספרים לעצמכם והאמונה השלילית הזאת יעכבו גם אתכם וגם את ילדיכם.
דמיינו את עצמכם מדברים עם הילדים באופן שמוכיח להם שאתם אוהבים אותם. באיזו נימת דיבור תרצו להשתמש? איך הייתם רוצים לראות את היחסים שלכם בעתיד? אתם לא רוצים רק להכין את הרקע לשיחת אימון. אתם רוצים להיות משפחה שמשוחחת, כך שהילד יידע שבמשפחה הזאת מדברים, אוהבים, מכבדים זה את זה ותומכים זה בזה.
חשבו על המסר שאתם רוצים להעביר. אם אתם מרגישים שאתם הולכים לכעוס עליהם מיד כשהם מתעצבנים, עבודת ההכנה שלכם לפני האימון היא להרגיע את התגובות הרגשיות שלכם. אם אתם הורים לחוצים, פעלו להורדת הלחץ בשיטות הרפיה שונות כדי שבמעמד השיחה תהיו רגועים ופתוחים.
כדי לעבור מהלך מחשבה של "להגיד ולומר" להלך המחשבה הרצוי של "להקשיב וללמוד", התחילו לשנות את השפה שאתם רגילים להשתמש בה.
כך למשל:
- במקום לומר "השתדל/י יותר", כדאי לשאול: "מה מפריע לך?", "איך היית רוצה לעשות דברים אחרת?", "מה לדעתך מצפים ממך בחברה לעשות?".
- במקום לומר "יש לך גישה שלילית", אמרו: "את/ה קובע/ת את ההתנהגות שלך, כיצד לדעתך תוכל/י לשלוט עכשיו על גופך או על דברים שאת/ה אומר/ת?".
- במקום לומר "את/ה צריך/כה לנסות ולהשתדל לגשת לילדים אחרים", שאלו: "מה לדעתך יעזור לך להצטרף לקבוצה של ילדים משחקים?".
בהקשבה רפלקטיבית אתם שומעים תחילה את מה שהילדים אומרים לכם ולאחר מכן אתם חוזרים על דבריהם או מסכמים – כך אתם משקפים לילדים את מה ששמעתם ומראים להם שהבנתם את מה שאמרו. אם לא הבנתם, הילדים יכולים להבהיר את דבריהם כדי שתהיו איתם באותו ראש ותוכלו להמשיך בשיחה. בדרך הזאת הם ירגישו שמבינים אותם ונותנים תוקף לדבריהם.
בנוסף, בהקשבה רפלקטיבית הילדים מקבלים הזדמנות להקשיב לדבריהם באופן אובייקטיבי ולפתח תהליכי חשיבה ותובנות חברתיות. למשל, ילד ששומע את דבריו באמצעות אביו ("אני שומע ממך שאתה לא תלך לשחק עם הילדים כי הם צריכים להזמין אותך ולא אתה אותם"), יכול לחשוב אם באמת לכך הוא התכוון ובהתאם לתקן את הדברים ("לפעמים גם אני יכול להזמין אותם לשחק").
עיסוק בפעילות מהנה (משחקי לגו, פאזל, כדורגל) ממריץ את פעילות המוח וגורם לילדים להיות פתוחים ומוכנים לפעולה. זהו הצעד הראשון לפיתוח התפקודים הניהוליים שהוזכרו בפתח הכתבה. מבחינתם אלה רק דברים שהם אוהבים לעשות, הם לא נתפסים אצלם כחוזקות. אולם זה בדיוק העניין - לילדים מאותגרים חברתית, תחושה מסוימת של ביטחון או התלהבות תסייע כשהם יתחילו להתמודד עם האתגר הגדול של שינוי התנהגות ולמידת מיומנויות חדשות.
כדאי לדעת: התיאוריה של שינוי התנהגותי גורסת שאם אתם רוצים לשנות דפוס חשיבה ולהיפתח לדברים חדשים, החוזקות שלכם יסייעו לכם מאוד. הן כמו דלת שנפתחת ומקדמת את החדש בברכה
ומסייעות להפנים את הלמידה.
כשמחשבות מתקבעות בראשם של ילדים, הן מסיחות את דעתם ומעוררות רגשות חזקים ומחשבות טורדניות או שליליות. ייצוג חזותי של המחשבות שתקועות בראשם יעזור להם לראות ולהבין את המתחולל בו ולהשתחרר מהן.
הציגו להם את האיור של "דברים שנתקעים בראש" ואת רשימת הדברים שעלולים להיתקע בראש לפעמים, למשל:
- דברים שאמרתי
- דברים שעשיתי או לא עשיתי
- דברים שאני רוצה
- רגשות חזקים
- דברים שאחרים אמרו לי או עליי.
לאחר מכן בקשו מהם להשלים את המשפט: כשאני תקוע/ה, קשה לי - לשנות דברים, לחשוב על מה שחבריי חושבים על מעשיי, לחשוב כיצד המסר שלי נקלט, להקשיב, ללמוד דברים חדשים, להיות גמיש ולהסתגל לשינויים בשגרת היום, לשים לב, להבין כיצד הדאגות משפיעות עליי, להתמודד עם הרגשות שלי, לחשוב על רגשות של אחרים.
נהלו שיחה בנושא. הסבירו לילדים שכאשר מחשבות מסוימות נתקעות בראש קשה להיות גמישים. לאחר מכן שאלו אותם אם יש דברים שהם חושבים עליהם כל הזמן, ואם כן, כיצד הם מרגישים כשזה קורה. בקשו מהם לכתוב על פתקים את המחשבות שנתקעות בראשם.
בקשו מהם להדביק את הפתקים בתוך הבועות המופיעות באיור. דברו איתם על הרגשות שלהם, על מה שמטריד אותם, על הסימנים הגופניים שהם חווים. אם הם מתקשים לחשוב על דברים, שתפו אותם מניסיונכם.
הציעו להם דרכי התמודדות. הקריאו להם את רשימת האסטרטגיות שיעזרו להם לצאת מהלופ שהם תקועים בו והציעו להם להשתמש בהן כשהם חשים ב"משהו שנתקע בראש":
- להפסיק את מה שעושים, וללכת למקום אחר
- לקחת צעד לאחור
- לצאת להליכה
- להיכנס להתקלח
- לכתוב את הדברים או לספר אותם למישהו
- לומר לעצמם: אני תקוע/ה, אני צריך לצאת מהמעגל הזה
- להחליף את המחשבות השליליות במחשבות חיוביות.
הכתבה התפרסמה במגזין "מנטה"
