כבר די הרבה שנים נשענים הקמפיינים הפוליטיים בישראל על ההנחה, שאף אחד לא אומר אותה בקול, שאי אפשר באמת לשנות את דעתם של אנשים – ככל שזה נוגע לדעתם לנושאים האמיתיים שעל הפרק, ובוודאי לצד הפוליטי שלו יצביעו. אפשר לשנות שם ואת השלט בכניסה – רבים מאוד ממצביעי המרכז-שמאל הצביעו בעשרים השנים האחרונות בפתק שונה בכל מערכת בחירות – אבל לא באמת את המחנה שאליו אתה שייך.
תסתכלו על מפת ההצבעה בישראל, אפילו בפילוח ליישובים, ותראו בעיניים את התובנה שעליה מבוססים כל הקמפיינים: מה שמכריע את התוצאות בקלפי – להבדיל מהרכבת הממשלה, שהפכה להיות סיפור כמעט לא קשור – הוא כמות האנשים שילכו להצביע, בעיקר בשני מגזרים גדולים: הציבור הערבי, ומצביעי ליכוד "רכים" יחסית, שאם הם מאוכזבים מהמפלגה שלהם אולי לא יבואו לקלפי (ראו בחירות 19 ב'), אבל לא יחליפו צד.
זה מעיד על הפוליטיקה בכלל, ועד כמה היא זהותית ודומה יותר מהכול לספורט, אבל זה גם מאפיין של העשורים האחרונים בכל העולם הדמוקרטי: התחושה שהמערכת לא רק שאינה עובדת באמת בשיפור החיים שלנו, אלא גם לא תהיה מסוגלת לכך אפילו אם נחליף את האנשים שבה באחרים. ואם כך, מה שנשאר הוא רק העונג הקצר, המוכר לכל חובב ספורט, כשהקבוצה שלי מנצחת, ועוד יותר כשהקבוצה היריבה מפסידה.
2 צפייה בגלריה
עפר שלח. אין ספק שהציבור הישראלי, על כל צדדיו, יותר מפוכח ויותר אמיץ מהמנהיגים שלו
(צילום: הדר יואביאן)
עירן הלפרין, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית ופוליטית באוניברסיטה העברית, עשה על העניין הזה את הקריירה האקדמית שלו, כפי שמעידים שם עבודת הדוקטורט שלו, "פסיכולוגיה של שנאה בין-קבוצתית במערכות פוליטיות". היום, כראש מרכז "אקורד - פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי", הוא מנסה ליישם את הידע האקדמי שלו כדי להוכיח ההיפך: שאפשר, אם מבינים היטב את המניעים הפסיכולוגיים שגורמים ליחידים וקבוצות להתבצר מאחורי עמדות, גם לשנות אותן.
זו הנחה אופטימית, בעיקר בישראל. הפרדוקס הישראלי בעניינים פוליטיים הוא כזה: כפרטים, אנחנו אחת הקהילות הכי יזמיות, פתוחות לשינויים ונכונות לקחת סיכון שיש. ישראל היא סטארט-אפ ניישן לא בגלל שיש פה יותר שכל, אלא מפני שיש פה נכונות לקחת סיכון. אפילו קידוש המנטליות של המבצע המיוחד שהוא חיי הסטארט-אפ אל מול השבלוניות של גוף ממוסד.
כשזה מגיע למישור המוניציפלי, שאותו אנחנו מודדים במונחים פיזיים ברורים – רמת החינוך שמקבל הילד שלי, הניקיון של המדרכה מול הבית – אין לנו בעיה להחליף מה שלא מוצא חן בעינינו, אפילו במשהו חדש, צעיר, לא מוכר וחסר ניסיון. תסתכלו על תוצאות הבחירות המקומיות האחרונות ותראו. בכל הארץ ראשי רשויות ותיקים פינו את מקומם לצעירים, רובם בלי שום ניסיון מוכח, שפשוט אמרו "אנחנו נעשה אחרת". והמצביעים, שלא אהבו את הקיים, העזו.
אבל כשזה מגיע לשאלות הארציות, לעמדות בנושאים "הגדולים" ולהצבעה הארצית, אין פחדנים כמונו. עזבו את הממשלה הנוכחית, שאף מפלגה בה לא קיבלה אפילו 15% מקולות המצביעים. המועמד הכי ראוי עד היום לראשות הממשלה בסקרים בישראל הוא בנימין נתניהו בן ה-72, ואנשים כמו אהוד ברק בן ה-80 בשבוע שעבר (מזל טוב) מוצגים כמועמדים להחליפו. הכמיהה לגנרלים, היעדרה המוחלט של נציגות פוליטית של צעירים או מפלגות עם אג'נדה אחרת באמת כמו הירוקים, כל זה מעיד עד כמה הפחד והקיפאון שולטים בנו.
2 צפייה בגלריה
פרופ' עירן הלפרין. המחקרים הראו שהציבור מוכן למנהיגות שלא תקבל את המציאות ותלך רחוק
(צילום: אלכס קולומויסקי)
כפסיכולוג, הלפרין הוא האחרון שיחלוק על התפקיד רב העוצמה שממלא הפחד בתודעה הקולקטיבית. אבל המחקרים שלו מראים שיש עוד פחד גדול, בעיקר אצל מי שמתיימר להציג אלטרנטיבה לנראטיב השולט, שהוא לחלוטין הנראטיב של הימין הישראלי.
בעשרים השנים האחרונות, הוא אומר, לא הייתה כאן שום תחרות על הצגת המציאות, שהפרזנטור הטוב ביותר שלה הוא כמובן בנימין נתניהו. זו מציאות שלא רק אומרת שהצד השני אשם – הפלסטינים בזה שאין שלום, השמאל בזה ששונאים אותנו, האחר בכל דבר שלא מוצא חן בעיניי – אלא גם שאין מה לעשות בעניין. והמרכז-שמאל (עצם העובדה שהמחנה הזה ברח מההגדרה הפשוטה "שמאל" למחוזות-בכאילו האלה כבר מעידה על כך) לא העז להציג אלטרנטיבה אמיתית לראיית העולם הזו. לא במה שנוגע לסיכוי להסדר, לא במה שנוגע לסדרי החיים כאן. הוא רק אמר "אנחנו יותר נקיי כפיים", וקיווה לגנוב ככה בחירות. רק שהבוחר הוא אולי פחדן, אבל לא טיפש.
הלפרין הציג בשנים האחרונות תוצאות של מחקרים לרבים מהמנהיגים הפוליטיים. הם הראו שאין לציבור המצביעים שום פחד מאמירה אמיצה על שיתוף ערבים בקואליציה – אבל רק אחרי שנתניהו, מסיבות שבכלל לא קשורות לעניין, הכשיר את מנסור עבאס, זו הפכה באמת לאפשרות. הם הראו שהציבור מוכן למנהיגות שלא תקבל את המציאות, שתלך רחוק בנושאים מדיניים וחברתיים וכלכליים, שתתמודד באמת עם האתגרים של הזמן החדש.
הייתי שם, ואני יכול להגיד דבר אחד: אין ספק שהציבור הישראלי, על כל צדדיו, יותר מפוכח ויותר אמיץ מהמנהיגים שלו. אין גם ספק שהוא לא מגייס את הכוחות כדי לשנות באמת לא רק את התוצאות הנקודתיות, אלא את המפה הפוליטית בכלל. ואין ספק שאפילו פסיכולוג יתקשה לפתור את הפלונטר הזה.
