כמה פעמים בחיים יצא לי לשוחח עם מאיר שלו על ספריו בפני קהל. זה כמובן תענוג, כי שלו מחיל על עצמו את המבט האירוני שלו כסופר, ועושה את זה בעושר הלשוני שעשה את ספריו לרבי מכר. בכל פעם, לקראת סיום, כטקס בלתי נמנע, שלו מעיר הערה סרקסטית על אהבתי לספורט. וברגע הזה אני תוהה, באמת תוהה, איך אדם כל כך נבון שמתבונן במבט כזה על החיים יכול לא לאהוב ספורט, ואיך אדם שלא אוהב ספורט יכול לספר סיפור.
ההשוואה בין ספורט לדת היא כבר כמעט קלישאה. היא מבוססת על מספרים – רק אירועים דתיים יכולים להשתוות לגמר המונדיאל, אירוע עולמי שמרכז מיליארדים סביב מסכים לעשות בדיוק אותו דבר באותו זמן – על טקסיות, על עוצמה רגשית.
אבל במישור הכי עמוק, ספורט דומה לדת כי כמוה, הוא מכיל הכול. יש בו ציוויים ואיסורים, אגדות וסיפורי עם, גיבורים ונבלים, הנחיות לפרט וכללים לכלל. רק שיש ביניהם, כמובן, הבדל אחד שאין גדול ממנו: כל כך הרבה אנשים נהרגו בעולם במלחמות על רקע דתי, כל כך הרבה רוע נולד מן הקנאות הדתית. וספורט? האגדה מספרת שב-1969 פרצה מלחמה בין הונדורס לאל סלבדור בגלל כדורגל. כמו הרבה דברים שנוגעים לספורט, גם זה מיתוס. ספורט זה טוב.
במישור הלאומי, ספורט הוא מראה שאין טובה ממנה. מעט דברים ילמדו אתכם על חברה ומדינה יותר מהיחס לספורט, המקום שהוא תופס בתרבות, בשפה שאנשים מדברים ובביטוי של כל זה בפוליטיקה. ועל פי הקריטריון הזה, ישראל ממוקמת נמוך. בהרבה מובנים, הספורט שלנו הוא כמו תמונת דוריאן גריי אצל אוסקר ויילד: נשקפים בו כל הכיעור שלנו, חוסר התרבות, החובבנות של המערכות הציבוריות.
אריק זאבי הוא מגדולי הספורטאים שצמחו בישראל. בקריירת ג'ודו שנמשכה עשרים שנה הוא היה סגן אלוף עולם, ארבע פעמים אלוף אירופה וכמובן, אחד מקומץ הישראלים שזכו אי פעם במדליה אולימפית. יותר מזה, הוא היה הפנים של הספורט המצליח ביותר של ישראל בעולם – לא רק אלוף על המזרן אלא גם אינטליגנטי, רהוט, גלוי לב וכל כך משלנו.
היום זאבי אינו חלק מן הממסד הספורטיבי שלנו. הפוליטיקה של הספורט הישראלי, המוכרת כל כך למי שעוסק בו, דחקה אותו החוצה מהתפקידים הרשמיים. את הידע והאהבה שלו הוא משקיע היום במיזם פרטי, שמאתר ילדים מוכשרים ומלמד אותם, קודם כל, להיות ספורטאים ואוהבי ספורט. חלקם יהיו אלופים, רובם לא. מה שהספורט ייתן להם, זה לכל החיים.
זאבי יוצא דופן גם בפתיחות שבה הוא מדבר על חייו בספורט. הוא נחרת בזיכרון לא רק בניצחונותיו, אלא גם כשדמע מול המצלמות לאחר הפסד בסיבוב הראשון באולימפיאדת לונדון. הסיפור שלו הוא לא רק סיפור של מצוינות, אלא גם של מה שספורט יכול לתת לכל אחד, גם למי שלא יהיה אריק זאבי.
אפשר לדבר שעות על חוליי הספורט הישראלי. מידיעה וניסיון, יש ענפים מובילים שבהם תכליתו של הממסד הספורטיבי אינה לעזור לספורטאי לפתח את הקריירה שלו, אלא לחסל אותה. אפשר לדבר על היחס העלוב לספורט של הממשלה, כל ממשלה, למרות שכולם יודעים שספורט מונע מחלות ופשע ומחנך לערכים. אפשר לדבר על היעדר המתקנים, המחסור בשעות חינוך גופני בבית הספר, מעמדם הגרוע של מאמני הנוער, הפקרת הענפים השונים לעסקנים שזה לא באמת מעניין אותם, ההזנחה של ספורט לנערות ונשים. מקובל וצריך להאשים את הממשלה, אבל מדיניות ממשלתית היא גם ביטוי של מה שחשוב לחברה. אם היינו צועקים על ספורט, היינו מקבלים.
כי האמת היא שגם מי שספורט חשוב לו ברמה האישית, לא מצפה לכלום מהממלכה. אנחנו חולי כדורגל, אבל אין לנו ציפיות למצוא במגרש אלא אלימות מילולית ופיזית, ואווירה שאתה פשוט לא רוצה להכניס אליה ילד – גם אם, כמוני, השבתות של ילדותך היו שבתות של כדורגל. מאות אלפים מאיתנו רצים או רוכבים על אופניים, אבל לא תראו הפגנה או תנועת מחאה על זה שאין אצטדיונים לרוץ בהם ושלרכוב על כביש בישראל זה ניסיון התאבדות. זה עוד דבר שאנחנו מושכים עליו כתפיים, כי התרגלנו.
אבל יותר חשוב לדבר על ספורט כתרבות, כמשהו שאנחנו נושמים כחלק מחומרי החיים החיוניים שלנו. ועל איך אנחנו משתקפים בו: בתפיסה, שנכונה לכל תחומי החיים ובטח בספורט, לפיה על הקצה של הפירמידה יש מקום רק למעטים, וכל השאר לא חשוב, כי השתתפות ומאמץ ולהוציא מעצמך את המקסימום זה ללוזרים. בהערצה למי שדורך על אחרים ועוד מתהלל בזה, בהתייחסות להקשרים ולראייה רחבה כאל שטויות של מי שלא יכול ולא יודע לעשות.
בספריה שלי בבית יש עשרות רבות של ספרי ספורט, רובם אמריקנים. הם מן המוצרים הטובים ביותר שיצאו בארה"ב בדפוס על נושא כלשהו, פרוזה או עיון. חלקם נכתבו על ידי כותבים נערצים בתחומים אחרים, חלקם על ידי אנשים שתהילתם אינה נופלת משל גדולי הסופרים. לא פחות מהסיפורת הגדולה של פוקנר ופיליפ רות והמינגווי (שהזקן שלו ב"הזקן והים", שהוא אמנם קובני, חושב רוב הזמן בסירה לבד על בייסבול), הם משקפים את אמריקה, את רוחה ואת מה שעושה יבשת שלמה למדינה. במבחן של "איזה ספר אתה חוזר וקורא פעם אחרי פעם", הם משאירים אצלי מאחור סופרים מהוללים.
לנו יש רק מעט מכל זה: "בית שאן סרט מלחמה" הנהדר של רינו צרור ודיוקן הכיעור והגזענות של בית"ר ב" טהורה לעד" ומעט מאוד ספרים, שקראו מעט מאוד אנשים. אני כותב את זה לא כתלונה, רק כאמירה על איך אנחנו משתקפים בפריזמה שמעידה על קהילה, בעיניי באורח הטוב ביותר.
תקשיבו למה שאומר אריק זאבי בפודקאסט. תקשיבו עוד יותר לאיך. זה מה שספורט עושה לאנשים. וזה טוב. רק טוב.
