כבר לפני עשור הגדיר מסמך של המועצה הלאומית לכלכלה את הזדקנות האוכלוסייה כאחד משבעת האתגרים המשמעותיים ביותר של ישראל לעשורים הבאים. אלה לא היו כמובן חדשות: העלייה התלולה בתוחלת החיים, תוצאה של פלאי הרפואה המודרנית והמודעות הגוברת לאורח חיים בריא, היא נושא מרכזי במדיניות של כל מדינה מתקדמת כבר כמה עשורים.
לא מזמן גם קבע המשרד לשוויון חברתי קריטריונים ומדדים לזקנה ראויה. כשיוסי היימן, מנכ"ל ג'וינט ישראל-אשל, ביקר בדנמרק, ביקשו הדנים לראות את הקריטריונים הישראליים, כדוגמה לחשיבה מתקדמת בנושא חברתי. אלא שהסיור של היימן ואנשים נוספים העוסקים בתחום בדנמרק לא נועד ללמד, אלא ללמוד. כשהדברים נוגעים לעשיית מעשה, ספק אם ישראל מהווה דוגמה.
כמעט כל פן של חיינו, וחיי ילדינו בוודאי, יושפע מן העבודה שתוחלת החיים בישראל תגיע בתוך לא הרבה שנים לסוף העשור התשיעי (היום היא יותר מ-81 שנים לגברים ולמעלה מ-84 שנים לנשים). בעולמות התעסוקה, הרווחה, הסיעוד והבריאות העבודה הברוכה הזו תהיה אחד הגורמים החשובים ביותר. אבל עדיין הגורמים המדינתיים המתמודדים עם ההשלכות הם מפוזרים, לא מתואמים, ורואים את הנושא כמו העוורים שממששים פיל – כל אחד מהפן המצומצם שבו הוא נוגע
היימן סיים קריירה צבאית עמוסה, רובה בפיקוד קרבי, בדרגת תא"ל. אחר כך היה מנכ"ל עיריית ירושלים, ובשמונה השנים האחרונות הוא מנכ"ל ג'וינט-אשל, התוכנית שעוסקת באוכלוסיה המבוגרת של הארגון היהודי ההומניטרי הוותיק והגדול בעולם. הג'וינט, שנוסד ב-1914 כדי לסייע ליהודים במצוקה ועושה את זה עד היום, משקיע כשליש מן התרומות שהוא אוסף בפרויקטים בישראל, רובם בשותפות עם הממשלה וכשהוא משמש כיזם וקטר של פרויקטים בפיתוח, שאמורים להיות, אם יבשילו, לתוכניות ממשלתיות.
ממשלת ישראל היא מומחית בהעברת אחריות ממנה למגזר השלישי, שם עניינים חברתיים חשובים, שהיו אמורים להיות שירות חיוני שהמדינה מממנת מכספי המיסים שלנו, קמים או נופלים בזכות נדיבות ליבם של התורמים, בדרך כלל יהודים מחו"ל (היימן, איש ענייני ולא מתלהם, מעיר בעדינות במהלך השיחה על הניסיונות לגייס כסף בקרב ישראלים, בעיקר הדור החדש של מתעשרי ההיי-טק, ומגדיר את את ההצלחה כ"לא מספיקה").
אבל השיחה איתו לא עוסקת בזה, אלא במה אנחנו עושים ביחס לשינויים הכרוכים בעלייה הדרמטית במספר הזקנים בישראל, ובעיקר בקרב בני ה-85 ומעלה. והתשובה הקצרה היא שתוכניות יש, תובנות יש, פרויקטים מעניינים שתכליתם דחייה ככל האפשר של הגעה למצב של תלות, וסיוע למבוגרים להישאר בקהילה – בוודאי יש. סדר ממשלתי, עם עבודה אינטגרטיבית ועשייה של ממש, זה יש מעט מאוד.
יוסי היימןצילום: קרן בן ציוןזה כנראה לא רק הבלגן, חוסר התכנון לטווח ארוך ואי היציבות הפוליטית שמאפיינים את המערכת הישראלית. זה גם מפני שיכול להיות שצריך לחשוב מחדש על כל המבנה הממשלתי, ואני לא מתכוון לכל התפקידים והמשרדים חסרי התוכן שמומצאים כאן בכל פעם שקמה ממשלה. נושאים כמו הזיקנה חוצים תחומים, ודבר קשור בהם בדבר. יש לבדידותו של האיש המבוגר או לחוסר יכולתו למצוא עבודה קשר הדוק למצב בריאותו, שיכול להיות שהוא חשוב יותר מאשר הטיפול בסימפטומים הרפואיים של אותה מחלה – בוודאי בכל מה שקשור למניעה. בעניין זה ובאחרים מערכות שירצו להיות אפקטיביות יצטרכו להתארגן מחדש, לא על פי המבנים הטכניים אלא על פי הראייה הרחבה של הנושא.
בבריטניה וביפן יש שרים לענייני בדידות, כי בדידות היא גורם מרכזי בהתאבדויות והשמנה אצל צעירים, כמו בהידרדרות של מבוגרים – ובעולם של היום היא נפוצה וחמורה מתמיד. בישראל המשרד לשוויון חברתי, שהוא גלגול של השר לענייני גמלאים שקיבלה מפלגת הגמלאים אחרי הצלחתה המפתיעה בבחירות 2006, הוא משרד שמחזר על הפתחים של המשרדים האחרים והאוצר בניסיון לקדם את הנושא הזה, שהוא לא פחות חשוב מביטחון חוץ ופנים או מאנרגיה. ככה ספק אם גם היוזמות המעניינות שמקדם הג'וינט או המאמצים הכנים של שרים כמו מירב כהן יניבו משהו שהוא משמעותי ובר קיימא.
בשביל זה צריך לתפוס אחרת את הפוליטיקה. וזה, כפי שאתם יודעים, לא יקרה באקלים הנוכחי שלנו.
