את השיחה עם פרופ' דן בן-דוד הקלטנו לפני שיצאה ההודעה על ההחלטה לפזר את הכנסת וללכת לבחירות. לקראת סיומה, כשבן דוד מפרט מה צריך לעשות כדי למנוע את הקטסטרופה שהוא חוזה אם הכלכלה הישראלית תמשיך במסלול הנוכחי שלה, אני אומר לו שקשה לבצע אותם באווירה שבה אנחנו לא יודעים אם באותו לילה לא תפוזר הממשלה. זה לא נובע, כמובן, מידע מוקדם או מחושים חדים במיוחד: זו פשוט האווירה שבה המדינה מתנהלת כבר שלוש שנים, בואכה מי יודע כמה.
ההתמחות של בן-דוד היא צמיחה כלכלית. וכשהוא בוחן את הנתונים של ישראל – דמוגרפיה, פריון עבודה, תוצרים של מערכת החינוך – המסקנה שלו היא עגומה וחד-משמעית: בתוואי הנוכחי, זה פשוט לא יחזיק מעמד. היחס בין מי שעובד בעבודה חוקית ומשלם מיסים לבין מי שלא (וספק אם הוא יכול למצוא בכלל עבודה מכניסה, בשל פערים בהשכלה), יקריס את מערכת הרווחה וההוצאה הציבורית בתוך כמה עשרות שנים. ואל תתנחמו בנתוני הצמיחה האופטימיים הנוכחיים: בניתוח של בן-דוד, המבוסס על נתונים שקשה להתווכח איתם, אנחנו דומים להוא שנופל מהקומה ה-100, וכשהוא נשאל בעוברו ליד הקומה ה-30 מה המצב, הוא אומר "עד עכשיו הכול בסדר".
והכי גרוע: דבר מהנושאים הכבדים שמעלה בן-דוד לא יהיה נושא במערכת הבחירות הקרובה, וספק אם באלה שאחריה. איך אני יודע? כי זה לא היה נושא בסבבי הבחירות הקודמים, וכי איש מן הבוחרים, מהצד הזה או הזה של מתרס "ביבי/לא ביבי", לא מצפה אפילו מהנבחרים הפוטנציאליים שלו שיתייחסו לזה. כמו שאיש לא שאל את ממשלת השינוי מה היא באמת עשתה אחרת בתחום המדיני, הכלכלי או החברתי, וכמו שלמצביעי נתניהו לא אכפת בכלל כמה כל הסיפור הזה עולה להם אישית.
מערכת בחירות אמורה להיות משאל על העתיד שלנו. והמשאל עצמו, הוויכוח הפוליטי וחידוד הנושאים, הוא לא פחות חשוב מההכרעה הפרסונלית. את זה אנחנו אמורים לקבל ממי שמבקש את קולנו בעולם הסבוך שבו אנחנו חיים, בוודאי כשהאתגרים הם עצומים כמו שמציג בן-דוד.
מה מכל זה קיים, אם שבועות ספורים לפני שהוחלט ללכת לבחירות, הימין המובהק הצביע נגד תקנות איו"ש, אלה שמסדירות את העיוות החוקי שמכוחו המתנחלים חיים לפי חוק אחד והפלסטינים בשטחים לפי חוק אחר, ואילו הכי שמאל בממשלה הצביעו בעד? מה מכל זה יידון במערכת בחירות, שבה השאלה היחידה שתעמוד באוויר תהיה האם תשב/לא תשב בממשלה אחת עם בנימין נתניהו או עם רע"מ?
הניתוח של בן-דוד פשוט: המגמות הדמוגרפיות קובעות שבעוד זמן לא ארוך במיוחד יהיה בישראל רוב לאלה שמקבלים חינוך גרוע, לא עובדים (ואם כן, אז בעבודות "שחורות" או בשכר נמוך), התוצאות של תלמידי ישראל בהשוואה בינלאומית צנחו פלאים, אנחנו עומדים להיות המדינה הצפופה בעולם המערבי, מערכות התחבורה והבריאות שלנו קורסות.
עד שנות השבעים, הוא אומר, הייתה פה מדינה שצמחה להפליא במקביל לגידול האוכלוסייה שלה. מדינה שבנתה אוניברסיטאות מעולות ובתי חולים, אל מול אתגרים ביטחוניים גדולים בהרבה (בוודאי באופן יחסי למשאבים של המדינה) מאשר היום. מאז זה נעצר. ומה שלא הולך קדימה בעולם הזה, הולך אחורה ומהר.
אם זה יימשך, הצעירים המוכשרים שלנו לא ירצו לחיות פה, ואלה שכן יחיו בחברה מפורקת. המדינה הזו גם תתקשה להגן על עצמה, כי בשביל ביטחון צריך אנשים טובים וכסף. אני יכול להמשיך עוד ועוד, אבל תקשיבו לשיחה עצמה, ותשאלו את עצמכם אם משהו מהנתונים של בן-דוד נשמע לכם מפתיע או מופרך, ואם יש מסקנה אפשרית אחרת העולה מהם.
נתניהו מעורר בהרבה מאוד ישראלים רגשות עזים. חלקנו חושבים שאם ייבחר תמות הדמוקרטיה, אחרים משוכנעים שברגע שבו הועמד למשפט הדמוקרטיה כבר מתה. אבל במערכת בחירות שנסובה כולה סביב מקום המגורים של אדם אחד, ספק אם תקום ממשלה יציבה - ודי וודאי ששום ממשלה לא תוכל לעשות שום דבר של ממש. ואם אתם שואלים את בן-דוד, כדאי שנעשה. כי עוד מעט מאוחר מדי.
