הגעתי לניו יורק של אמצע שנות השמונים כמעט ישירות מביירות, ולפעמים לא הייתי בטוח שבלבנון היה מסוכן יותר. היית צריך לדעת לאן אתה הולך, מכל שיח בפארק לחש לך מישהו שמוכר סמים, חברה שלי נדקרה בריאות כשחטפו לה תיק מהכתף. ובפעם הראשונה בימי חיי, שוטר היה מראה מבורך ולא סימן שעשית משהו רע.
אחר כך באו ראשי העיר דיוויד דינקינס ורודי ג'וליאני. כוח המשטרה בעיר גדל ב-7,000 איש, הונהגה מדיניות קשוחה של אפס סובלנות, ויחד עם גורמים כלכליים וחברתיים חיצוניים ניו יורק הפכה לדיסנילנד. משפחות חזרו לעיר, התחלת לראות ילדים ברחובות, שיעור הפשע מכל הסוגים צנח. כי משטרה, אחד השירותים הבסיסיים ביותר שהמערכת המדינתית מעניקה לאזרח, זה טוב וזה חשוב, וברוב העולם לא צריך להסביר את זה.
כשאני שואל את רוני אלשיך אם משטרת ישראל מספיק טובה, התשובה המיידית שלו היא שלא. מאוחר יותר בשיחה הוא יסכים לטענה שזה לא קרה במקרה, אלא בכוונת מכוון. ולכן יש שתי שאלות שכולנו צריכים לשאול את עצמנו: איך ולמה זה קורה, ובעיקר למה אנחנו מקבלים את זה בלי מחאה.
2 צפייה בגלריה
עפר שלח. ביום שהנבחרים יבינו שאם המשטרה לא תיתן לנו שירות ראוי הם ילכו הביתה, מהר מאוד התקציבים יבואו והחקיקה תשתפר
(צילום: הדר יואביאן)
אלשיך הגיע להיות מפכ"ל המשטרה ב-2015 לאחר עשרות שנים של שירות בטחוני, שראשיתו בצה"ל ועיקרו בשב"כ, שם הגיע עד לתפקיד סגן ראש השירות. יש מקום לחשד שמי שמינה אותו לא הסתכל ככל הנראה מעבר לכיפה הגדולה על ראשו ולעובדה שפעם גר בשטחים, וזו אמירה על הממנה ולא על הממונה.
אבל מי שמכיר את אלשיך ידע שאותו לא קונים בהבטחה להיות אחר כך ראש השב"כ או בקרבה למלכות. הוא איש זריז מחשבה ודיבור, עם הבנה אינטואיטיבית של מערכות והתמצאות שמתחרה בזו של טובי הפוליטיקאים. הסוף של הסיפור ידוע: אלשיך הוא היום במקום מכובד ברשימת הדמונים של הביביסטים.
אבל בשיחה שלנו אין תיקי אלפים או סיפורי רכילות על מעורבות של בני משפחה במינויים. היא עוסקת במשהו הרבה יותר חשוב: בשאלה איך המשטרה יכולה להיות יותר טובה, כי כולנו מסכימים שהיא לא מספיק טובה, וכולנו מסכימים שמשטרה טובה חיונית לחיים שלנו כאן. זו שיחה מעשית, לא אוסף קיטורים אלא דיבור על פתרונות, וזה לא עושה אותה פחות מייאשת.
זה מתחיל במספרים: על פי הנתונים של המשטרה עצמה, היא מונה קצת יותר מ-32 אלף שוטרים, כולל חיילים בשירות חובה המשרתים במשטרה או במג"ב. זהו שיעור של 2.87 שוטרים לאלף איש: על פי נתונים רשמיים של האיחוד האירופי, רק במדינות סקנדינביה ובפולין קיים שיעור נמוך יותר של שוטרים לאוכלוסייה; ביוון יש שיעור של 5.07 שוטרים לאלף נפש, ובצרפת 3.98. וזה כאשר למשטרה שם אין את העול הנוסף של שמירת ביטחון הפנים לנוכח איומי טרור מוגברים, או משימות משמר הגבול בשטחים.
זה ממשיך באמצעים והכשרה. תקשיבו לתיאור של אלשיך לגבי החוסרים בציוד בסיסי ("כשבאתי לתפקיד מצאתי שוטרי סיור שאין להם פנס"), השיעור הזעיר של התקציב שמופנה להתעצמות טכנולוגית ואחרת, ואורך ההכשרות המקוצץ בגלל מחסור בכוח אדם. השוטר שאתם פוגשים, זה שאמור לדאוג שהילדים שלכם ישחקו בבטחה והמכונית שלכם לא תיגנב, שייך לארגון חבוט, שלדברי אלשיך מאז ימי בן גוריון אף אחד לא התייחס אליו ברצינות ואף אחד לא התווה לו מדיניות של ממש.
זה היה אמור להטריף אותנו. אבל כמו המשבר בתחבורה, בחינוך ובבריאות, חדלנו אפילו לצפות שמשהו יקרה. במקרה של המשטרה זה עוד יותר חמור: היא הוטלה בכוח לתוך המערבולת המאכלת של ביבי/לא ביבי, שהרי אותו ארגון ששומר על ילדים ואוכף זהירות בדרכים הוא גם זה שחוקר ראשי ממשלה. אבל כמו בכל הדברים האחרים, לתלות את הפתרון בזה שיום אחד עניין נתניהו ישקע ואפשר יהיה לחזור לנורמליות זה גם ילדותי וגם לא נכון. הבעיות של המשטרה התחילו הרבה לפני כן.
לקראת סוף השיחה, כשאנחנו מדברים על המשטרה והמגזר הערבי, אלשיך אומר שהמצב של שיטור חסר היה נוח, עד לפני זמן מסוים, גם לציבור הערבי עצמו. רק כששיעורי הרצח והאלימות הרקיעו שחקים, הציבור התחיל לקרוא למשטרה.
במובן מסוים, זה נכון לגבי כולנו. אצלנו, כאמור, משטרה זה לא כמו ניו יורק של שנות השמונים. אתה לא מרגיש שהיא שומרת עליך ברכבת התחתית, אלא שהיא עוצרת אותך בכביש על מהירות שלדעתך לא מסכנת אף אחד. רק כשהפשע והאלימות וחוסר הביטחון יעברו נקודה מסוימת, אנחנו נשאל למה היא לא פה. זה יכול לקרות וזה יקרה, אם המגמה הנוכחית תימשך.
אלשיך מדבר על משטרה מונעת. הוא מסביר מה זה אומר ואיך עושים את זה. חלק מהדברים הספיק לבצע כשהיה מפכ"ל, חלק לא, חלק ממה שעשה כבר לא קיים היום. בעיניי זה מתחיל מאיתנו. ביום שהנבחרים יבינו שאם המשטרה לא תיתן לנו שירות ראוי הם ילכו הביתה, מהר מאוד התקציבים יבואו והחקיקה תשתפר.
כמו בכל תחום אחר, אנחנו צריכים להבין ואנחנו צריכים לרצות ואנחנו צריכים להבהיר שמה שקורה מוציא אותנו מהדעת ואנחנו לא נסכים לזה יותר.
