מאז שהייתי בן שלוש ועד גיל תשע הפועל חיפה, הקבוצה שלי, לא הפסידה בדרבי. יותר חשוב כמובן שמכבי לא ניצחה. כל אוהד יודע שזה כיף שהפועל מנצחת, אבל פי מאה יותר חשוב שמכבי מפסידה. שש שנים הפועל הייתה מנצחת או יוצאת בתיקו, אבל זה לא פטר אותי מלעשות שיעורים ולסדר את החדר.
מי שלא מבין למה לאוהד יותר חשוב שהיריב יפסיד מאשר שהקבוצה שלו תנצח, מי שלא חווה על בשרו מה זה להיות, כמו שג'רי סיינפלד קרא לזה, "אוהד של כביסה" – שהרי השחקנים מתחלפים, את המאמן אנחנו לא סובלים אבל החולצה היא הכול - מי שלא מבין את כל אלה לא מבין ספורט, לא מבין בני אדם, בטח לא מבין פוליטיקה.
מדברים הרבה בכל העולם, וגם אצלנו, על "פוליטיקה של זהויות": מי אני, מי דומה לי, מה צבע החולצה שלי, מי אני רוצה שינצח ומי אני חייב, פשוט חייב, שיפסיד. אלא שלפוליטיקה, בניגוד לספורט, אמור להיות גם צד שני, הפוליטיקה של המעשה: מה האנשים האלה מבטיחים, אילו רעיונות יש להם ביחס לבעיות שיקבעו את העתיד שלי ושל ילדיי, האם אני מאמין להם שיעשו.
כל הדבר הזה שנקרא מדינה נועד כדי שניתן לעצמנו מה שאנחנו לא יכולים לבד: בריאות וחינוך ורווחה ותחבורה ראויה וביטחון ואופק כלכלי. והמערכת הפוליטית היא הדרך שבה אנחנו אמורים להכריע לגבי הדברים האלה ואז לראות אותם מתבצעים.
פוליטיקת הזהויות תמיד היתה חזקה יותר בקלפי, כי רגש תמיד מנצח, אבל אחרי ההכרעה הגיע זמן המעשה. אלא שבעשורים האחרונים, בכל העולם הדמוקרטי, הפוליטיקה של המעשה דועכת ופוליטיקת הזהויות היא הדבר היחיד.
זה נובע מהמון דברים, ובראשם אתגרי הזמן האדירים. את העולם שלנו ושל ילדינו יקבעו משבר האקלים, עליית תוחלת החיים למספרים שמבטלים את כל המתמטיקה הבסיסית של מדינת הרווחה, השתנות עולם העבודה בגלל המהפכה הטכנולוגית האדירה שמבשילה ממש עכשיו, ועלייתם של כוחות כמו חברות האינטרנט הגדולות, שהיום הן יותר חזקות ויותר עשירות מרוב מדינות העולם.
האם מדינת הלאום, שנוסדה בימי המהפכה התעשייתית, מסוגלת לנהל אותנו בזמנים כאלה? גם אנשים שלא מתעמקים בנושאים האלה מסתכלים על הדמוקרטיה כמו שהיא עכשיו, אצלנו ובארצות הברית ובבריטניה וברוב העולם המערבי, ומאבדים אמון בכך שהמדינה, האחות הגדולה הזו שיצרנו כדי לסמוך עליה, באמת מסוגלת. ואם אין סיכוי למעשה של ממש, נשארת רק הזהות.
הפוליטיקה של המעשה דועכת כי יש לנו ויכוח היום על מה היא האמת בכלל. הדוברת של נשיא ארה"ב עמדה מול המצלמות וכשהציגו לה עובדות, אמרה בלי למצמץ שלנשיא יש עובדות אלטרנטיביות. זה כבר לא ויכוח על פרשנות: עובדות בסיסיות, מה היה פה בכלל, הן שאלה של זהות. הקורונה, ענייני הביטחון, כלכלה, משבר האקלים, אם הבחירות היו הגונות או נגנבו – העמדה שלכם בעניין הזה היא פונקציה של זהות בסיסית, אם השלטון שייך עכשיו למי שלובש את החולצה שלי או ליריב בצבע השנוא.
תגידו לי איפה אתם גרים, מאיפה באו ההורים שלכם ולמי הצביעו, איך אתם מגדירים את עצמכם בסולם הדתי-מסורתי-חילוני, ואני אגיד לכם בסבירות של יותר מחמישים אחוז לא רק איך הצבעתם בבחירות - אלא מה אתם חושבים על כמעט כל סוגיה מעשית שעומדת על סדר היום.
כמו הרבה דברים של זהות, זה מתנקז לעיתים קרובות לדמות של אדם. באמריקה זהו דונלד טראמפ. אצלנו זה כמובן ביבי. ביבי לא ביבי, זה הזרקור הזהותי היחידי שמאיר את החשיכה הישראלית, קו השבר שקובע לא רק את העמדה שלנו על כל דבר, אלא גם את העובדות שמכוחן אנחנו לכאורה קובעים את העמדות האלה. זה מטורף.
הטירוף הזה הוא הסיבה שהיו כאן חמש מערכות בחירות בפחות מארבע שנים. הפוליטיקה אמורה להיות אמנות הפשרה המעשית בין עמדות אידיאולוגיות. אחרי הבחירות מישהו מקבל את המנדט להרכיב ממשלה ומתחיל מו"מ עם האחרים. מקמטים מפה ומתפשרים משם, ואז הולכים לעבוד.
כל זה בלתי אפשרי כשקו השבר הוא בן אדם, כי עם בן אדם אפשר או להתחבר או לא. אין פה פשרה. עמיר פרץ היה צריך לגלח את השפם שלו בטלויזיה לא כדי שיאמינו לו שיעלה את שכר המינימום או יעשה שלום, אלא כדי שיאמינו לו שלא ישב עם נתניהו. על עניין כזה אי אפשר לגלח חצי שפם.
אומרים שרוב היהודים בישראל ימנים, וזה נכון במובן הזהותי. אבל במישור המעשה, רוב הישראלים נמצאים היום במקום שלפני כמה עשרות שנים היה בו השמאל המובהק. הם לא רואים פיתרון אחר חוץ משתי מדינות, מעדיפים שוק חופשי אבל גם מדינת רווחה שחותרת לשוויון, מאמינים בשלטון החוק. אבל במקום שאין מעשה ואין אידיאולוגיה, ויש בו רק זהות, הימין תמיד ינצח.
שנה וחצי היתה פה ממשלה אחרת, שסיבת קיומה היחידה היתה רק לא ביבי. רק זה חיבר את ליברמן ועבאס, אלקין והורוביץ. אני מאמין שהיה צורך לאומי, אפילו למחנה רק ביבי, שתקום ממשלה שהוא אינו עומד בראשה. אבל כיוון שרק דבר אחד נדרש ממנה, כיוון שהמסר הברור ששלחו מצביעיה לנבחרים היה שלא מעניין אותם לא הפלסטינים ולא איראן, לא כלכלה ולא חברה, רק שלא יהיה ביבי, היא הנציחה בפועל את מדיניות נתניהו ברוב הנושאים שעל הפרק – והבוחרים שלה מחאו כפיים, בעוד בוחרי הצד השני ספקו כפיים בייאוש. זה הגיע לשיא ביום שבו בצלאל סמוטריץ' הצביע נגד תקנות איו"ש ומרצ הצביעה בעד, והבוחרים של שני הצדדים היו מרוצים.
אני יודע מה אתם אומרים: הבחירות היו על המשך קיומה של הדמוקרטיה. אבל נודה על האמת: גם המילה הזו היא היום לא יותר מאשר מסמן זהותי. על כל בן אדם שמשוכנע שביבי יסגור את התקשורת ויבטל את בית המשפט העליון, יש אדם שמשוכנע באותה מידה של להט שהדמוקרטיה נגמרה ביום שבו פקיד הדיח ראש ממשלה מכהן והדיפ סטייט האמיתית, שיש לה שורשים עדתיים וכלכליים, ניצחה את רצון העם. גם דמוקרטיה היא היום לא יותר מכיתוב על החולצה.
ואם הכול זהות, אז לא פלא שהמנצחות האמיתיות של הבחירות האלה הן מפלגות הזהות. תגידו מה שתגידו על סמוטריץ' ובן גביר, דרעי וגולדקנופף, הם הציעו לבוחר שלהן זהות, כולל רק ביבי. ובמקום שהשמאל לא אומר מילה שהיא שמאל, במקום שהוא מחרים את הערבים בדיוק כמו הימין ולא מתמודד עם האתגר שעלה בשיחה כאן עם איימן עודה, פלא שכל הקולות שלו הלכו למה שמכונה מרכז, שהוא הזהות השבטית של הגוש והמדיניות של ביבי. אם הכול זהות, והזהות הערבית לא נחשבת, על מה אתם בדיוק סופקים כפיים?
זה הסיפור האמיתי של הבחירות האלה. זו הסיבה האמיתית לכך שכל כך הרבה אנשים הצביעו, וכל כך הרבה מהם חשבו שאין למי להצביע. עמוק בפנים, אנחנו יודעים שלנצח בדרבי נראה הכי חשוב בעולם בשבת, אבל לא עושה שום דבר לחיים שלנו ביום ראשון, חוץ מהסיפוק של אצבע משולשת להם עם החולצה האחרת.
אתם יודעים שזה לא עובד. אתם מרגישים את זה בפקק המטורף שמקדם אתכם כל בוקר. אתם יודעים שמערכת החינוך מתמוטטת ומערכת הבריאות תבוא אחריה ואי השוויון משתולל וייעשה עוד יותר חריף ובנגב אין דין ואין דיין, ושום ניצחון זהותי לא יפתור את זה. ואתם יודעים, עמוק בפנים, שזה לא יכול להמשיך ככה.
הזמנים, אלה של המזרח התיכון ואלה של העולם בכלל, הם דווקא זמנים אידיאולוגיים, כי הבעיות והסוגיות להכרעה הן ענקיות. סדרי עולם משתנים לנגד עינינו. הגורם המסדר של כל העולם הופך להיות התחרות בין ארצות הברית לסין. בצד המאבק הזה עולים לראש סולם החשיבות אתגרים שכל האנושות כולה צריכה לשלב מולם ידיים, ובראשם משבר האקלים. בעולם מתחולל קרב אידיאולוגי עצום בין רעיונות חדשים מימין ומשמאל. אצלנו, במדינה שכל העולם מהלל את החדשנות והתעוזה של אנשיה כפרטים, הדיון הציבורי הזה לא קיים.
הקהילה שחיה פה היא מדהימה. שואפת חיים, נועזת, הרבה יותר מלוכדת כשהיא מחוץ לאצטדיון ממה שהיא אפילו מודה בפני עצמה. היא תתרומם מעל לכל זה, אבל זה לא יקרה ביום שביבי ילך או ביום שבו ננצח בדרבי. זה יקרה ביום שבו נחליט שהדרבי זה אחלה, אבל לא החיים באמת.
