16 שנה לאסון התאומים: "זוכרים את היום הזה כל שעה, כל דקה"
שי לוינהר היה ברוקר מצליח בוול-סטריט ומדי יום הגיע לעבודה בקומה ה-103 במגדלי התאומים. ואז התנגש מטוס בקומה ה-99. שי, אב טרי לתינוקת ספיר, לא זכה לראות אותה גדלה. "אם לפחות היה רואה את ספיר המדהימה שלו, אם היה רואה איזו בת יש לו"
"קשה לי לספר על שי, כי שי היה גאון. אבל כשאמא מדברת על הבן שלה כולם משערים שזו אידיאליזציה", אומרת יהודית לוינהר בשיחת טלפון מניו יורק. "זה מאוד טבעי שאם תעשה את זה, על אחת כמה וכמה על בן שנהרג. אבל שי באמת היה מיוחד במינו".
16 שנה בדיוק חלפו מאז נצמדה יהודית למסך הטלוויזיה וצפתה בחרדה במגדלי התאומים מתמוטטים. בנה הבכור שי הגיע באותו הבוקר כמדי יום לעבודתו בקומה ה־103 במגדל המפורסם בעולם. ואז התנגש מטוס בקומה ה־99. "אנחנו זוכרים את היום הזה כל שעה, כל דקה", היא אומרת.
כמו כמעט בכל שנה מאז ה-11 בספטמבר 2001, יהודית וצבי לוינהר משתדלים להגיע לטקס בגראונד זירו בניו יורק, לזכר קורבנות פעולת הטרור שמוטטה את מגדלי התאומים וזיעזעה את העולם כולו. "חשוב לי להיות כאן למרות שזה מחזיר אותנו ל־11 בספטמבר 2001, לכל רגע מאותם רגעים קשים של אותו היום. למרות זאת חשוב לי להיות כאן".
"הבן שלי שם"
ארבעה ילדים היו ליהודית וצבי, ושי הבכור היה השראה לכל בני הבית. אהוב על כולם, מחונן וחריף, וגם ספורטאי מצטיין. "הוא היה מאוד מוכשר, מאוד מיוחד. הוא לא היה החנון הסטנדרטי", היא אומרת ואפשר לשמוע את הלב שלה מתרחב מגאווה מהולה בכאב לב. "הוא אהב ספורט, היה סגן אלוף הארץ בהישרדות, השתתף בתחרויות ארציות בשחייה. באמת שהיריעה קצרה מדי בשביל לספר על שי בראיון אחד".
בצבא הגיע לממר"ם, והשתחרר אחרי מספר שנות קבע. ביחידה בה שובץ פגש את ליאת והאהבה ניצתה ביניהם מיד. בהספד שנשאה ליאת מעל קברו של שי, אמרה: "בכל מקום שאליו הלכנו, בכל חופשה אליה יצאנו שאלו אותנו אנשים האם אנחנו בירח דבש. ואני חושבת שזה מתאר הכי טוב את הקשר בינינו. שבע שנים וחצי של דפיקות לב וטעם של נשיקה ראשונה".
"הם נישאו מאוד צעירים", מספרת יהודית. שישה שבועות לפני האסון, נולדה בתם, ספיר. "היום היא בת 16", אומרת הסבתא הגאה. "היא יפהפייה ומאוד מוכשרת. כשהיא אובחנה כמחוננת אמרתי לה 'איזה יופי', והיא אמרה 'טוב, זו לא חכמה, אני הבת של שי'".
הזוג הצעיר המריא לניו־יורק, במטרה ללמוד ולעבוד בתפוח הגדול. "הוא סיים תואר ראשון במחשבים, ותואר שני במנהל עסקים הוא סיים בהצטיינות ביוני", אומרת יהודית. בספטמבר כבר נהרג. "בתחילת דרכו כאן עבד במשלחת הביטחון ביחידת המחשב כי הוא בוגר ממר"ם. אחר כך התקבל לחברה שנחשבה לדובדבן שבקצפת בוול סטריט. חברת הברוקרים המובילה 'קנטור פיצג'רלד'. הם איבדו 700 איש באותו היום.
כשהוא התקבל לחברה, שנתיים לפני שהוא נהרג, הוא התקבל כעובד מן המניין. תוך שנה הם קידמו אותו להנהלה והוא היה אחראי על כל המחקר והפיתוח של המחשוב שלהם". כשהגיע למשרד בבוקר ה־11 בספטמבר, הוא עוד הספיק לשלוח אימייל אחד לליאת, בשעה 07:30 בבוקר. "הוא פשוט הגיע מאוד מוקדם באותו היום לעבודה כדי שהוא יספיק לחזור מספיק מוקדם הביתה, להיות עם ספיר ולעזור לליאת".
ליאת נישאה מאז בשנית, "לפני שנה היא הרגישה שחלף מספיק זמן וחזרה לארצות הברית. היא נשואה, יש להם ילד משותף מדהים. שי היה רוצה שהיא תהיה מאושרת, וגם אנחנו רוצים".
כשהכל התחיל, יהודית ובעלה היו שניהם בעבודה. "אנשים התחילו לדבר. אמרתי להם, 'זה לא צחוק, זה הבן שלי שם'. ניסיתי להתקשר, הצלחתי לתפוס את ליאת אשתו, והיא אמרה לי 'אני לוקחת את ספיר ואני הולכת לשם'. מזל שעצרו אותה אנשים, לא היה למה ללכת לשם".
"אני ובעלי חזרנו הביתה ומיד כמובן פתחנו את הטלוויזיה - וראינו את המגדל השני מתמוטט. ואז בעלי אמר 'הרגע איבדנו בן'. כל כך כעסתי עליו. אמרתי 'אולי הוא רק נפצע, אולי הוא עוד חי'. אולי אולי אולי.
ואז התארגנו לנסיעה לניו יורק. ושלושה ימים טירטרו אותנו, לא יצאו טיסות כי הם סגרו את המרחב האווירי של ניו־יורק. זה קרה ביום שלישי ורק ביום שישי בבוקר עלינו על טיסה יחד עם כל הכתבים, טיסה מיוחדת והגענו לניו־יורק. הגענו אל האין. כבר לא היה שי. כבר ידענו שאין, אבל הילדים עדיין רצו בין בתי החולים והלכנו למרכז שהם הקימו כאן ומסרנו את הדי.אן.איי שלו. ומשום מה קיווינו למשהו שלא יכול היה לקרות. חשבנו על נס", היא אומרת בין הדמעות. "חלמנו שהוא חוזר".
"לא להאמין שכבר עברו 16 שנה וזה עדיין כל כך, כל כך כואב. כשאני חושבת מה הוא יכול היה להיות, אם לפחות היה רואה את ספיר שלו, איזו בת מדהימה יש לו".
הכתבה המלאה מתפרסמת הבוקר במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
