המלצות המשטרה: האם האישומים יופחתו משוחד להפרת אמונים?
נטיית המשטרה להחמיר שוחד כפול במקרה של תיקים 1,000 ו-2,000 היא מובנת. בכך היא מציגה את התוצאה המרבית לחקירותיה, מאפשרת את הנסיגה לאישום קל יותר - ומסנדלת את היועמ"ש. אבל בדרך מההמלצות לבית המשפט הפרקליטות נוטה לרכך את האישומים
אם וכאשר יגיעו העניינים לבית המשפט, יעלה ראש הממשלה בנימין נתניהו על הדוכן ויישא נאום דומה מאוד לזה שנשא שלשום בטלוויזיה. בדיוק כמו שראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט דיבר אל שופטיו, בירושלים וגם בתל אביב. יהיו בו התרומה האינסופית למדינה, ההתקרבנות המוכרת, אבל גם קו הגנה משפטי.
הגנה כנגד הפרת אמונים או שוחד? המשטרה המליצה על עבירת השוחד החמורה בשני התיקים, מול המיליארדר ארנון מילצ'ן ומו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס. עבירת השוחד הורחבה מאוד בפסיקה, וניתן ללכוד ברשתה את נתניהו בשתי הפרשות. אין צורך בתמורה, במתת בפועל ואפילו לא בכוונה להוציא לפועל את המזימה. די בשיח מקולקל שנוגע למילוי תפקידו של איש הציבור כדי להריץ את סעיף השוחד. אולם, ככל שהתמורה מעורפלת יותר, ככל שהפעילות האמיתית אינה תואמת את האינטרס המושחת, וככל שתפקידו של איש הציבור רחב יותר, יש להגנה מרחב גדול יותר לייצר את הספק הסביר הנחוץ לזיכוי.
ארבעת קווי ההגנה שישלוף נתניהו מול מילצ'ן
מול מילצ'ן, נתניהו מציג ארבעה קווי הגנה. אפשר לבוז להם, אפשר לא להאמין להם, אבל בבית המשפט צריך להתמודד איתם. והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, בבואו לנסח כתב אישום, יאתגר עד הקצה את יכולתם של הפרקליטים ושל ממליצי המשטרה, שיידרשו למוטט את ההגנה הזו.
קו ההגנה הראשון: מילצ'ן לא ביקש כלום מלבד הוויזה, ואני לא נתתי לו כלום מלבד הוויזה. העניין הזה מתכתב עם סיפור הברים של טלנסקי. טלנסקי, המילצ'ן של אולמרט, ביקש מאולמרט להתערב אצל חבריו המלונאים כדי שירכשו את המיני־ברים שלו. אולמרט לא הואשם בשוחד בסעיף הזה. ההבדל הוא שאת הבקשה נתניהו מעביר לאמריקנים כראש ממשלה, וזה בהחלט מסבך אותו. לעניין הזה, יזמין נתניהו לעדות את רוחו של שמעון פרס המנוח, כדי לתמוך בהסבר שראשי ממשלה לדורותיהם מסייעים לכל מי שמסייע לביטחון ישראל בלי הבדל דת גזע ותרומה.
קו ההגנה השני:
אם כבר פעלתי בנוגע למילצ'ן, זה היה בניגוד לאינטרס שלו. חיסול ערוץ עשר למשל, שהיה מחסל את שווי אחזקותיו. ומי שהציל את הערוץ היה בכלל היועץ המשפטי הקודם יהודה וינשטיין, שיהיה מעניין לראות גם אותו על דוכן העדים.
קו ההגנה השלישי: אם מילצ'ן הפיק תועלת כלשהי, הרי זה רק במסגרת הטוב הכללי שהרעיפה מדיניות מסוימת על קבוצה מסוימת - המילצ'נים של העולם. שום דבר אישי. ואם כבר, "חוק רובין" הולם יותר מ"חוק מילצ'ן". הקרדיט לעו"ד פנחס רובין, הרוח החיה בחקיקתו, בתקופת אולמרט.
מילצ'ן ונתניהו נכרכו בסיפור הזה כשעלתה שאלת הארכתו של מקלט המס. וכאן פעל מילצ'ן מול ידידו הוותיק שר האוצר יאיר לפיד. לפיד אמנם התנגד, אבל מלכתחילה היה עליו להדיר כליל את עצמו מכל מגע מול מילצ'ן. מגע ישיר ואישי ביניהם גובל בהפרת אמונים. בדומה לסיפור מרכז ההשקעות של אולמרט, שבו אסור היה לו לגעת בלקוחות של ידידו הטוב עו"ד אורי מסר. כאן המגע היה ישיר - מול בעל העניין עצמו ולא מול עורך דינו.
קו ההגנה הרביעי: כעומק החברות - עומק המתנות. מצד אחד, חברות אמת שהתפרשה על שנים רבות. מצד שני, צריך לעשות סדר במיליון השקלים. להוריד את 250 אלפי השקלים של פאקר שלא קשורים לשוחד, ולהוריד ממה שנשאר - תכשיטים ושמפניות שתואמו והתקבלו בידי שרה, ובנימין בכלל לא ידע. כמו שלא ידע על התעמרותה בעובדים, על תנועת רהיטי הגן לקיסריה, על הזמנת הארוחות ועוד. כמו שאהוד ברק ובכירים אחרים תמיד עסוקים מדי מכדי לדעת על מעללי נשותיהם.
ואז, אם מתקבלת גרסה זו, נתניהו נשאר רק עם הסיגרים. וסיפור המתנות הוא גם סיפור חברתי־תרבותי ולא רק משפטי. העובדה שרוב בני האדם לא מכירים דפוס חברות שבו מיליארדר מרעיף מתנות על רעהו, לא אומרת שדפוס כזה אינו קיים. כעורך דין טיפל פעם וינשטיין בסכסוך בין שני אוליגרכים שהתנהל בלונדון. עלתה בו השאלה מדוע נתן האחד לשני 250 מיליון דולר? האם אין בכך ראיה לקשר מחייב ביניהם? ההסבר של הנותן היה אחר: "הוא נדנד לי, אז רציתי להיפטר ממנו".
אל מול כל אלה צריך להציב את ראיות המשטרה. ככל שהתנהגותו של נתניהו מגעילה ומקוממת, והיא אכן כזו, משימת התובע במשפט פלילי היא לרסק את גרסת ההגנה כדי להותיר על כנו באופן בלעדי את נרטיב כתב האישום. זו המשמעות של "מעבר לספק סביר".
לפרקליטות יש שיקולים שבמשטרה כלל לא מביאים בחשבון
בסרטו הנפלא של דרור שאול "מבצע סבתא", מתבקש רמי הויברגר לייעץ לשחיין מתחיל: "אתה מתחיל הכי מהר שלך", הוא אמר, "ולאט לאט אתה מגביר". המלצות כתב אישום־פסק דין עושות בדרך כלל דרך הפוכה. המשטרה מתחילה הכי חזק, הפרקליטות מרככת, ובית המשפט בפסיקתו מייחס לעתים לגרסת ההגנה משקל גבוה יותר מזה שייחסה לו הפרקליטות.
נטיית המשטרה להחמיר, שוחד כפול במקרה זה, היא מובנת. בכך היא מציגה את התוצאה המרבית לחקירותיה, בכך היא מאפשרת את הנסיגה לאישום קל יותר, ומסנדלת את היועץ. קל יותר לגנוז תיק של הפרת אמונים מאשר תיק שוחד. אבל המשטרה לא אמורה להגן על המלצותיה בבית המשפט ולהתמודד עם סנגורים ושופטים שלא רק יאתגרו כל ראיה, אלא יציבו מולה נרטיב מתחרה חזק.
לחקירות הנוכחיות הוצמדו פרקליטים מלווים, ליאת בן ארי ויוני תדמור ממחלקת מיסוי וכלכלה. האם הם תומכים בהמלצות שהוגשו אתמול? האם היו שותפים בניסוחן? ההערכה היא שלא, שהמשטרה קיבלה את החופש לנסח את מסקנותיה כראות עיניה. אחת האינדיקציות לכך היא הביטוי התנהגות "שוחדית". בן ארי ותדמור לא היו חותמים על עברית קלוקלת כזו.
דוגמה להחמרת המשטרה היא בתיק 2000. לפני כשבוע דווח על התלבטות - האם להמליץ על הפרת אמונים או להגיש לפרקליטות ללא המלצה כלל. ואיך הוכרעה ההתלבטות: בהמלצה על שוחד. הבסיס בתיק הזה הוא דיבורים על עסקה - ריכוך הדיווח על נתניהו תמורת ריכוך נזקיו של "ישראל היום". לכאורה דיל פסול ומושחת שלא ניתן להלבינו בתן־קח עיתונאי מקובל: סיקור חיובי תמורת שיתוף פעולה עם מקור.
אבל לא רק "ישראל היום" היה על סדר היום בשיחה הזו, אלא גם החרם שהטיל נתניהו על "ידיעות אחרונות" ו־"ynet", כך שלדיל היה גם רובד לגיטימי. שיתוף הפעולה כאן הוא כלכלי (מוזס) ופוליטי־תדמיתי (נתניהו). אלא ששיקולי הפרקליטות בהגשת כתב אישום בסיפור הזה יעברו בעוד כמה תחנות שהמשטרה לא עברה דרכן. אכיפה בררנית למשל, ובעיקר ההקשר הרחב, הדמוקרטי יותר, שבו מתנהלות חקיקה, פוליטיקה ואסדרה תקשורתית.
אם בקשרי נתניהו ו"ישראל היום" אין חשד לפלילים, למה בקשר עם מוזס יש?
לא כל מה ששנוי במחלוקת ציבורית הוא גם פלילי בעיני רשויות החוק. "ישראל היום" הוא סוג של מתנה שנתניהו קיבל משלדון אדלסון - מתנה שלא רק פוגעת בעסקיו של מוזס, אלא מהווה לכאורה עבירת מימון בחירות שגם מאיימת פיזית על קיומה של התקשורת החופשית בישראל. פמפלט חינמי שמשרת את ראש הממשלה, מחולק במאות אלפי עותקים ששואבים תקציבי פרסום וגודעים את צינור החמצן של מתחריו. אבל עובדה היא שהמשטרה מעולם לא פתחה בחקירה על הקח־תן בין אדלסון ונתניהו, ולפיכך אין היא רואה בהם חשד לפלילים. אז מדוע שיחות נתניהו־מוזס הן פליליות?
אז נכון שבפריזמה הצרה של עבירת השוחד ניתן להסתמך בדוחק על השיחה המוקלטת, וייתכן שהיו גם הקלטות שלא נחשפנו אליהן עדיין או פעולות בהמשך שתומכות בהמלצת המשטרה. אבל השורה התחתונה היא שנתניהו פיזר את הכנסת כדי להגן על החינמון (האם זו לא הפרת אמונים?) ואילו "ידיעות אחרונות" המשיך לחבוט בנתניהו.
בתיק כזה השיקול של "העניין ציבורי" הוא חזק לא פחות מהערכת הראיות, ולכן מוטב היה להעביר את התיק הזה ללא המלצות. גם במשטרה היו שחשבו כך, והיו שסברו שבמרכזו שאלות משפטיות מובהקות שלגביהן אין כל עדיפות ויתרון לעמדת המשטרה. ובכל זאת בחרה המשטרה לצאת עם שוחד גם בתיק זה.
מותר להעריך שהאישומים יופחתו משוחד להפרת אמונים בשני התיקים. שוחד היא עבירה חמורה. אף שגם היא נפתחה למרחבי פרשנות גדולים יותר, היא ממוקדת בפעילות נבחר הציבור במסגרת "במילוי תפקידו", וכאן המשימה קשה יותר בגלל רוחב יריעת מילוי התפקיד כשמדובר בראש ממשלה.
לשוחד, כמו לטנגו, דרושים שניים. איש הציבור והמשחד לכאורה. הפרת אמונים מתמקדת באיש הציבור ובהתנהגותו. מדובר בעבירה שמכילה רשימה לא סגורה של התנהגויות, שהמשותף להן הוא פגיעה באמון הציבור. למשל פעילות תוך ניגוד עניינים, פעילות למען מקורבים, שיחות 'מושחתות' שלא הבשילו, ומתנות שמוזרמות לאיש ציבור.
כל אלה פוגעים באמון הציבור, וקל יותר להגיש בהם כתב אישום כשמילצ'ן ומוזס הם עדי תביעה ולא נאשמים. באישום השוחד נגרעים שני עדים מרכזיים.
לפנייה לכתב/ת 
