כך נשים סוף למלחמת הקואליציה בבג"ץ

בואו נירגע: פסקת ההתגברות היא לא אסון לדמוקרטיה ופסילת חוק בבג"ץ אינה סוף המשילות. מי שהיה יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בזמן העברת חוקי היסוד ממליץ לשופטי העליון ולח"כים להתפשר ולהתקדם לעבר חוקה

עו"ד אוריאל ליןפורסם: 10.05.18 , 15:07

(צילום: Shutterstock)

לאורך 44 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל נעשו בכנסת ניסיונות אמת להעביר את חוקי היסוד המגדירים את חירויות הפרט בישראל. כל הניסיונות האלה כשלו. רק ב-1992 הצלחנו להעביר, בהסכמה כמעט כללית, את שני חוקי היסוד המגדירים את זכויות היסוד של היחיד בישראל: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

למה זה קרה רק ב-1992? כמובן שאמביציה אישית חשובה ולכוח ההתמדה משקל גדול, אבל העיקר היה טמון בכך שידענו כולנו (כח"כ מטעם הליכוד כיהנתי כיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת) לעבוד ביחד בדיון ענייני חוצה מפלגות, שקול, יסודי ורציני של כל סיעות הבית, בהבנה שלמדינת ישראל - כמו כמעט לכל מדינות העולם – נכון שיהיה פרק במסגרת חוקי היסוד הקרוי "מגילת זכויות היסוד של היחיד", או באנגלית: The bill of rights.

הדיון הסוער המתקיים היום באשר ל"פסקת ההתגברות - כן או לא", ובאיזה רוב של חברי כנסת, מתנהל בדרך שגויה ולרעת מדינת ישראל. יותר מדי התלהמות ויותר מדי הקצנה והצגת עמדות קוטביות ללא כל צורך.

מחד, הכללת פסקת ההתגברות אינה חיסול זכויות האדם בישראל, ומאידך כוח הביקורת השיפוטית שהוענק לבג"ץ לבטל חוקי הכנסת הפוגעים בזכויות היסוד אינו סוף המשילות. במקום להתנצח ולהעמיק את הפלגנות במדינה ניתן להפוך את הוויכוח על פסקת ההתגברות להשלמת החוקה הישראלית.

בזמן הדיון שהתקיים בכנסת בקריאה ראשונה ב"חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו" (10 בדצמבר 1991), העיר ח"כ מיכאל בר-זהר, ד"ר להיסטוריה, ש"אין לשלול זכויות יסוד של האדם". היו שראו בכך עניין סמנטי, אבל הוא צדק. זכויות יסוד של הפרט במשטר דמוקרטי לא ניתן לבטל או לשלול, אבל מותר לפגוע בהן למען אינטרס לאומי המצדיק זאת. אין זכויות יסוד מוחלטות ושום תורת משפט לא קובעת שזכויות היסוד של היחיד ניצבות מעל אינטרס לאומי כבד משקל.

בסעיף 8 של "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" נאמר מפורשות שאפשר לפגוע בזכויות יסוד בתנאים מסוימים כשהמבחן הראשון הוא "לתכלית ראויה". למשל, כל אדם הוא חופשי וזכאי לחירות פיזית עד אשר הוא מורשע בדין. אנו מכניסים אזרחים לבתי מעצר ושוללים מהם את החופש הפיזי למען מטרה כלל-לאומית וציבורית חשובה – המאבק בפשיעה. ויש מן הסתם גם דוגמאות נוספות.

הוויכוח היום אינו באשר לכוח הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון על חוקי הכנסת. הוויכוח נעוץ יותר בשאלה מתי מותר לפגוע בזכויות היסוד למען תכלית ראויה, וכמובן במידה שאינה עולה על הנדרש.

הכנסת לעולם לא תוכל לשלול מן היחיד את זכויות היסוד שלו כמו הזכות לחיים, לכבוד ולקניין, משום שלא הכנסת העניקה לו זכויות אלה. הוא נולד איתן. אלו הן זכויות טבעיות, ואם הכנסת תעביר חוק השולל זכויות יסוד אלה – דינו להתבטל בין אם תהיה פסקת התגברות או לא.

במרחב הזה של הוויכוח סביב השאלה מתי ניתן לפגוע בזכות יסוד "לתכלית ראויה" מותר לאזן בין שיקול הדעת של בית המשפט לבין שיקול דעתו של בית המחוקקים. במקום לנהל ויכוח עקר, ניתן היום להשלים את החוקה הישראלית שזה יעד לאומי עליון בפני עצמו, באמצעות שלושה סעיפים פשוטים:

הראשון: חוקי יסוד אפשר לבטל, לשנות או לחוקק רק ברוב של 70 חברי כנסת. השני: בית המשפט העליון, בהרכב של שבעה שופטים, יהיה מוסמך לקבוע שחוק של הכנסת פוגע בזכויות היסוד של היחיד שלא על פי התנאים הנקובים בסעיף 8. השלישי, פסקת התגברות: 69 מחברי הכנסת יהיו רשאים לבטל את שיקול דעת העליון ולהחליט שהפגיעה בזכויות היסוד של היחיד מוצדקת על מנת להשיג אינטרס לאומי חיוני, אשר אחרת לא ניתן להשיגו.

זה נשמע פשוט, וזה באמת פשוט, אם אכן יש את הרצון להשלים את החוקה בישראל.