20 שנה לזעקה נגד העוול
ב-1998 פוליטיקאים לא הצליחו להוציא מהפה את המילים "הומו" או "לסבית", אבל לקראת מצעד הגאווה השבוע רוב הציבור כבר נמצא לצדנו. מבט על שני העשורים שחלפו מאז שהזכייה של דנה אינטרנשיונל זרקה אותי לבריכה
איתי פנקס ארד בחגיגות הזכייה של דנה אינטרנשיונל
ב-1998 התרחשו כמה אירועים מעניינים וחשובים בהיסטוריה של מדינת ישראל. ראש ממשלה ישראלי (בנימין נתניהו) וראש הרשות הפלסטינית (יאסר ערפאת) חתמו על הסכמי "וואי", מטוסי ה F15i הראשונים של חיל האוויר הגיעו ארצה, מגדלי עזריאלי פרצו את השמיים והצטרפו לסמלי העיר, ותחרות זמר בינלאומית שבמידה רבה כבר איבדה גובה בעיני רבים בארץ שמה את ישראל על המפה העולמית בזכות אמנית יוצרת אחת, שבדמותה וזהותה ניתצה סטיגמות רבות על ישראל, ולמען האמת גם בתוכה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ברמה האישית שלי, זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון הביאה אותי, לראשונה בחיי, לקפוץ עם מעט בגדים למזרקה בכיכר העיר (כן, זה אני בתמונה פה למעלה) ולחגוג - אולי בפעם הראשונה בצורה כל כך קהילתית - את מי שאני ואת זכותי להיות גאה בזה.
לפני 20 שנים קרה דבר חשוב נוסף. מצעד הגאווה הראשון בתל אביב ובישראל יצא לדרך ופתח שלב חדש במסע קהילתי-לאומי לשוויון זכויות לאנשים שמופלים בשל רצונם לאהוב מעט אחרת. עבורנו, בנות ובני קהילת הלהט"ב, המצעד הזה מעולם לא היה רק עניין של חגיגה וצבעוניות. מבחינתנו המצעד הזה היה ביטוי למאבק, כזה שהלוואי שלא היינו צריכים לנהל, ושיותר מהכול - זועק זעקה מול העוול.
ב-20 השנים הללו, מהמצעד הראשון והקטן בתל אביב, מעטים אך עם ראש מורם, עד למצעד של יום שישי הקרוב שיהיה לאחד מאירועי ההמונים הגדולים שהתקיימו בישראל אי פעם, צעדנו כקהילה וכפרטים בצעדי ענק. אני זוכר את ימי כיו"ר אגודת הלהט"ב, שבהם הממסד הרשמי של המדינה חשש להיפגש ולפעול במשותף איתנו, ואני רואה איך היום הצלחנו להקים מוסד עירוני - ממומן מכספי ציבור - שכל כולו עוסק בשירותי ציבור וקידום הנושאים החשובים לנו, מוסד שאליו עלו לרגל נשיא המדינה ואורחים רמי דרג מרחבי העולם שבאים ללמוד מאיתנו על הצלחת המרכז הגאה.
אני זוכר את הימים שבהם ראשי המדינה לא יכלו להוציא מהפה את המילה הומו או לסבית, ושמח לראות היום תאים פוליטיים גאים בכל מפלגה, ואת הפוליטיקאים המובילים - מימין ומשמאל - שמוצאים מכנה משותף של הסכמה בכל הקשור לצורך לתקן את מצב הזכויות שלנו.
זה לא רק ברמה הלאומית. אני זוכר את בן זוגי יואב ואותי מאתרים על גבי הגלובוס מקום שיהיה מוכן לחתן אותנו (ולו בשביל הטקס), כיוון שאת הסטטוס החוקי של "נשוי" לא יכולנו לקבל כאן. היום אנחנו נשואים, מבקרים עם שלוש בנותינו בחתונות רבות של בני ובנות אותו מין ומוקפים באלפי משפחות להט"ביות שמגדלים ילדים לתפארת, במה שהפך למחזה שכיח בכל רחבי המדינה ולא פוסח אפילו על משפחותיהם של בכירים במפלגות חרדיות.
(צילום: עידו ארז)
משפחת ארד פנקס(צילום: אוהד צויגנברג)
ואולי חשוב מכל: הציבור הכללי שבעבר נרתע, איים ופגע בנו, היום הוא התומך המרכזי של המאבק לשוויון זכויות שלנו ומקדים בהרבה את נבחרי הציבור שעדיין כבולים מבחירה בשיקולים קואליציוניים.
20 שנים אחרי שקפצתי לבריכה בזכות דנה אינטרנשיונל באירוע שהיה פתיח למצעד הראשון, נצעד משפחתי, אני וכ-200 אלף חברים וחברות ששייכים לכלל קשת הצבעים, ביחד בחגיגה של אהבה ובזעקה של מאבק לצדק. המסע הזה עדיין ממשיך ואין לנו שום כוונה לעצור.
אחרי 20 השנים הראשונות יש לנו המון במה להתגאות. המאבק הזה לא קל, הוא ארוך, הוא מתיש והוא מאוד מתסכל, אבל הכוחות הלוחמים בו גדלים ומתעצמים והכוחות שנלחמים מולם מאבדים מעוזים אל מול גלי המציאות המתפרצת אליהם. הם מבינים שהם אולי יכולים למנוע מאיתנו זכויות, אבל אין להם שום סיכוי לעצור אותנו.
ביום שישי - ובכל יום אחריו - אנחנו נהיה מי שאנחנו. אנחנו גאים, חזקים ודורשים את מה שמגיע לנו. אנחנו נצעד, אנחנו נאבק ואנחנו ננצח.
- איתי פנקס ארד הוא יו"ר המרכז הגאה בתל אביב, חבר מועצת העיר תל אביב-יפו ומגיש בג"צ הפונדקאות. הוא נשוי ליואב ואב לגל, נועה ואור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
איתי פנקס ארד
צילום: טל שחר
מומלצים
