"זה קרה לפני כמעט שנתיים", מספרת ב', דוגמנית הלבשה תחתונה. "פתחתי עמוד פייסבוק מקצועי עם תיק העבודות שלי, שם דגמנתי בהלבשה תחתונה ובעירום. יש הרבה אנשים שאני עובדת איתם ומרגישה איתם בנוח, אבל בגלל המקרה הזה החלטתי להישאר עצמאית מאז ועד היום.
(צילום: אורי דוידוביץ)
"יום אחד קיבלתי הודעה ממישהו שאמר שיש לו סוכנות דוגמנות, והוא מתעניין בי ורוצה להיפגש. מובן שמיד בדקתי את הפרופיל שלו כדי להבין פחות או יותר מי הבן אדם, כמו שאני עושה עם כל צלם או סוכן שפונים אליי. הוא היה נראה לי בחור רגיל, אפילו בפייסבוק שלו הוזכר שהוא עובד בסוכנות כלשהי. לא הייתה לי ברירה אלא להאמין למה שאני רואה.
"קבענו להיפגש אצלו, ברחוב העלייה בדרום תל אביב. חשבתי שאני אגיע למשרד שלו, אבל זו הייתה דירה רגילה. ישבנו, דיברנו ושתינו קצת יין. הייתה לו מנטליות של איש מכירות, בכל פעם שהתעורר אצלי ספק הוא מיד דאג להעלים אותו. הוא הראה לי תמונות של דוגמניות שהוא שלח לפרויקטים ברחבי העולם. באמצע הפגישה שלנו הוא קיבל שיחה, אמר שאנחנו צריכים לסיים ולקבוע להיפגש בהזדמנות אחרת. בפעם השנייה כבר לא כל כך חששתי להגיע אליו. גם לא חששתי לשתות עוד קצת אלכוהול ולנסות ליהנות במחיצתו. הוא הרגיש בכך וביקש לנסות לצלם אותי, זרמתי.
"הוא התחיל לשאול אותי שאלות שבלבלו אותי: 'מה את מוכנה לעשות כדי להיות דוגמנית מפורסמת?' מצד אחד הוא צילם אותי בהתלהבות ומצד שני ירד עלי שאני לא סקסית מספיק: 'את צריכה לעשות מבט סקסי, את צריכה להיות סקסית יותר'. אני לא יודעת אם הוא שם לי משהו בכוס, אבל לאט-לאט הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. אני לא יודעת איך, אבל הוא שכנע אותי לנסוע במונית לבית שלי ולקחת משם MDMA שהיה לי במקרר. אני אפילו לא זוכרת אם לקחתי, כי הייתי כל כך שיכורה שבשלב הזה כבר כמעט לא זכרתי כלום.
"חזרנו אליו והוא הציע רעיון חדש – פורנו לייט הוא קרא לזה. בהתלהבות המתמשכת שלו הוא התחיל לצלם אותי ולזרוק לי הוראות: 'תהיי יותר ככה, תעשי יותר ככה'. אני זוכרת שאמרתי לו שזה מוזר לי, כי אני עושה צילומים אמנותיים ולא מיניים. ואז הוא התחיל לגעת בי. כל הגוף שלי קפא, לא הצלחתי לזוז, לא הצלחתי לחשוב ולא הצלחתי להתנגד, נתקעתי. כשאני נזכרת בזה היום, אני כל כך כועסת על עצמי שלא אמרתי למישהו שאני שם, שלא הייתי יותר זהירה.
"הדבר הבא שאני זוכרת אחרי הלילה הזה הוא שאני מתעוררת בהלם בבוקר. הרגשתי כל כך רע פיזית ונפשית, שאלתי אותו מה קרה אתמול בלילה והוא אמר שכלום, שלא עמד לו בגלל הסמים. 'רק עשיתי לך נעים', הוא אמר. בשורה התחתונה, הוא עשה עם הגוף שלי דברים שלא רציתי שיעשה, בצורה כל כך חלאתית ונבזית. אני אפילו לא יודעת מה אמת ומה שקר. זה היה אחד הרגעים הכי נוראים בחיים שלי. הוא המשיך לשחק אותה קול, אפילו הציע שנלך לאכול חומוס.
"ברחתי משם, חזרתי הביתה ובכיתי עד שנרדמתי. במשך תקופה ניסיתי לשכוח שזה בכלל קרה לי, מחקתי מהזיכרון מה שרק יכולתי. באיזשהו שלב כל כך כעסתי שניסיתי למצוא אותו, אבל זה היה מאוחר מדי. אני לא יודעת איך קוראים לו, אם הוא עדיין גר איפה שהוא גר, אפילו ההתכתבות שהייתה בינינו בפייסבוק נעלמה. אני יודעת בדיעבד שהייתי צריכה ללכת להתלונן מיד אחרי, לעשות בדיקות דם, לבדוק אם הוא שם לי משהו בכוס. אני יודעת שגם תלונות על תקיפה מינית עם עדויות נסגרות בקלות, אז מה הסיכוי שלי?"
מי שנמצא עמוק בתוך מה שמכונה "עולם הזוהר", יודע שהגבול בין ניצול עסקי לניצול לא חוקי הוא מטושטש במיוחד. "בתעשיית האופנה עובדים המון אנשי צוות יחד מול מטרה משותפת. נוצרת אינטימיות מאוד אינטנסיבית על הסט, ואם לא תהיה מקצועי, זה יכול להיות בעייתי עבור המודלים", מסבירה נאנו ק. תומר (38), בעלת סוכנות הדוגמנות הדיגיטלית "BaBeZ". "התכנים שלנו בועטים ופרובוקטיביים. במצב כזה אני צריכה אמון מלא בצוות שעובד איתי: צלמי סטילס, וידיאו, מפיקים, מאפרים, עוזרים".
מתוקף תפקידם כ"מודלים", כפי שמתארת אותם תומר, לא ממש חשוב לאנשי הצוות מיהו האדם שמדגמן מולם, אם הוא בשלן מצוין או בוגר תואר בפילוסופיה, כל עוד הוא מספק את העבודה ובעל נתונים מתאימים. "צלמים משנים את ההלבשה והתפאורה על הסטים כאוות נפשם. הם יכולים להגיד לדוגמנית 'תורידי את החזייה, תדחפי יותר, תרימי את החזה שלך'. או פשוט לגעת, לסדר, להוריד ולמשוך בבגדיה של הדוגמנית - והכול במסווה של השגת תמונה טובה יותר".
הבעיה יכולה לצוץ עם זכויות היוצרים של התמונה, שאוטומטית שייכות לצלם ולא למודל או לסוכנות - עובדה שמהווה פרצה ראשונית בגדר הרעועה הזו מלכתחילה. כך שאם במקרה בגד נפל מגופה של הדוגמנית בזמן הצילומים, הצלם יכול לעשות בזה שימוש. "הייתה לי הפקה משותפת עם איזו חברת אופנה מזעזעת", מספרת תומר. "אני הייתי היחידה שדאגתי לכסות את הדוגמניות, אולי כי אני אישה אז אני רואה את זה. הייתי אומרת להן 'את חייבת להתכסות, יש פה גברים'. הצלמים עטים על זה, כי זה בשר עבורם".
אולי השילוב בין גברים לנשים בעולם האינטימי הזה מעמיד אותם בסיטואציה מגדרית מאתגרת. "לצערי יש צלמים שמשתמשים במצלמה שלהם כדי לקבל הטבות מיניות, עד כדי כך שמלכתחילה הם פונים למקצוע בשביל זה. אז יש כאלה שעל סטים מדברים בצורה מאוד מטרידה על מנת להוציא מהמצולמת אלמנט פרובוקטיבי. הם אומרים לה 'אני רוצה שתהיי חרמנית אלי, שתעשי את עצמך סקסית, כאילו את רוצה סקס עכשיו'". תומר דואגת למתוח גבול מאוד ברור בין האסור למותר בהפקות שלה: "הצלמים שלי יודעים לשמור על שפה נקייה. הם אומרים לי, 'כשאני מחזיק את המצלמה אני מקצועי לגמרי. אני לא גבר ואני לא מיני".
התחושה הרווחת בתעשייה היא שצריך לשלם מחיר מסוים בשביל להצליח בתחום ולקבל עבודות נוספות בעתיד. "צלם מהצוות שלי לקח דוגמניות בלי ידיעתי ובלי אישור שלי, ועשה להן סטים פרטיים. במקרה ראיתי מישהי מפרסמת תמונה של הצלם וכך גיליתי. שאלתי אותו על זה, ובגלל שהיינו חברים הוא נפתח איתי ואמר שזה נועד להזרים אותה. זה זעזע אותי ברמות קיצון".
תומר מוסיפה ואומרת שמקרים כאלה קורים כל הזמן - זו הדרך של הדוגמנים והצלמים ליצור קשרי עבודה. "אבל מבחינתי זה היה ניצול מטורף של החברה, של הסיטואציה ושל הבחורה. מאותו רגע הפסקתי לעבוד איתו". דוגמניות או פרפורמריות מתחילות שרוצות להיכנס לתעשייה צריכות תיק עבודות מרשים בעבור מעט מאוד כסף, או ללא כסף בכלל. שם נכנסים לסיפור צלמים או סוכנים עצמאיים, שיוצרים איתן קשר ומציעים להן לעבוד יחד. שם הקוד הוא "שיתופי פעולה" חינמיים. הלוקיישן יכול להיות כל מקום שיבחרו – מסטודיו מקצועי עד לפארק נטוש. הצלם דואג לה לבוק מרשים, שאותו תוכל להעלות לרשת או להציג בכל הזדמנות תעסוקתית שתרצה. בתמורה הוא עושה בתמונות האלו איזה שימוש שרק ירצה. ושם, בדיוק באזור האפור הזה, בשכיחות רבה מדי וכמובן ללא ידיעת איש, יש יותר ויותר מקרים של הטרדה מינית, תקיפה מינית או אונס.
"תעשיית האופנה, ששמה את העיסוק בגוף במרכזה, מצויה בסיכון מוגבר לניצול ולהטרדות מיניות", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "חשוב להבהיר שגם במקצוע כמו דוגמנות קיימת אבחנה ברורה בין מה שנחוץ לתפקיד ומה שלא. כמו שחקן, שלא יתבקש לעשות מאחורי הקלעים את מה שהוא בוחר לבצע על הבמה. לצערנו, יש בתעשייה גורמים שמנסים לייצר סביבת עבודה נטולת גבולות, שבינה לבין הצרכים המקצועיים אין דבר. כך 'מוכשרת' הדרך לסביבת עבודה נצלנית ולהטרדות מיניות, במיוחד מול נשים צעירות ונערות בתחילת דרכן. לאור זאת, אנחנו קוראות לגורמים המובילים בתעשיית האופנה לייצר קוד אתי עבור כל בעלי התפקידים בתעשייה: צלמים, תפאורנים, מפיקים וכו', ולייצר רגולציה וולונטרית בתחום. איגוד מרכזי הסיוע מוכן לעזור בניסוח הקוד האתי, כפי שכבר עשה בתעשיות הקולנוע והטלוויזיה, התקשורת, המשחק ועוד".
"זה היה בצילומים הראשונים שלי בתור דוגמנית מתחילה", מספרת ל', דוגמנית אופנה. "סוכנות הדוגמנות שלי שלחה אותי לסטים של צילומים כדי לאסוף חומר טבעי ויפה בשביל הבוק שלי, שיהיה עם מה להתחיל. הלכתי לסט עם צלם אחד וזה עבר ממש טוב, ואז הסוכנות שלחה אותי לצלם השני. דיברנו לפני והוא אמר שהוא מעדיף לא לצלם בסטודיו אלא בחוץ, או במקום סגור אחר. הוא הציע את הבית שלו בטענה שיש לו בית יפה. אז באתי, לא היה לי אז מספיק ביטחון עצמי כדי לומר לא. הבאתי כמה בגדים כדי להחליף לוקים במהלך הצילום. הוא ביקש ממני להראות לו מה האופציות, והוא לא אהב אף אחת מהן. אחד מהלוקים כלל חולצה מכופרת, אז הוא רצה שנצלם את החולצה הזאת אבל ללא מכנס, רק תחתונים. אמרתי לו שזה פחות מתאים לי ושאני לא רוצה, והוא ביקש ממני שוב ושוב. 'זה יותר אמנותי ככה, כדאי לך, זה ייצא ממש טוב', הוא אמר.
"זה היה בצילומים הראשונים שלי, לא הייתה לי ברירה אלא לסמוך על שיקול הדעת שלו. אמרתי לעצמי שזה לא נורא, לפחות החולצה נראית מעט ארוכה, כמעט כמו שמלה. אז עשיתי את זה, ולאורך כל הצילום הוא לא אמר כלום אבל ראיתי לו בעיניים שהוא לא מקצועי. הדרך שבה הוא הסתכל עליי הייתה מטרידה. יש צלמים שאוהבים לעשות צילומי עירום, אבל צריך לזהות איפה הגבול בין ארוטי לפורנוגרפי. צריך להבין אם הצלם אוהב לצלם את זה בקטע אמנותי, או שהסיטואציה מושכת אותו מינית. בדיעבד אני מבינה שכל הסיטואציה לא הייתה במקום, הרגשתי סגורה איתו בבית שהוא לא שלי.
"גם לעבוד עם צלמים לעומת צלמות זה אחרת. גם אם זה צלם גבר שאני הכי אוהבת בעולם, ברגע שאני מצטלמת עם אישה אני מיד מרגישה יותר משוחררת. לפעמים אני מרגישה שעם גברים יש משהו לא טהור בדרך שבה הם מסתכלים. יש מקרים שאני צריכה להחליף בגדים במהלך הסט, ולא תמיד יש זמן ללכת לחדר הלבשה. ואז, בלי שאני שמה לב, הם מציצים ומסתכלים כשאני כמעט עירומה".
שירלי קרמר, פרפורמרית ואמנית, מתארת את ההתנסות שלה: "זה היה הצלם הראשון שלי. רציתי לעשות איתו כמה בוקים כדי שיהיו לי תמונות שאוכל להעלות לפייסבוק ובאמצעותן לקדם את האמנות שלי. בבוק הראשון הייתי עם בגדים, כי אמרתי לו שאני לא מוכנה להתפשט. הוא התחיל לספר לי על דוגמניות שהרגישו מספיק בנוח לידו כדי להתפשט, ואפילו על כאלו שעשו את זה עוד לפני שהוא ביקש. לא הסכמתי.
"בבוק השני הוא שוב ניסה לשכנע אותי: 'תורידי את זה ואת זה, זה מיותר, ואת זה לא צריך'. באחד הצילומים החלטנו לצלם בטבע, בהתחלה היינו רק שנינו אבל אז התחילו לעבור אנשים. הוא אמר להם: 'אני מבקש שלא תעברו כאן, אנחנו עושים צילומי עירום', והם בתגובה טענו שזאת התערטלות בציבור ושזה לא חוקי מה שאנחנו עושים. הוא שכנע אותי לשים עליהם פס ולהמשיך בצילומים. לאורך כל העבודה הוא התעקש שאראה את החזה או אשים ידיים על החזה, אצטלם בעירום מרומז או בעירום מלא, הפעיל עליי מניפולציות בכך ששכנע אותי שזה אמנותי ושזה ייצא יפה. הרגשתי שהוא מזהה שיש לי אופי חלש ומנסה לנצל אותי בכוח.
"צלם אחר אסף אותי מהבית, נסענו לעשות צילומים במבנה נטוש שמצאנו. כשהגענו החלפתי בגדים לידו כי לא הייתה ברירה, וזה עדיין הרגיש כמו טעות. כבר אז הוא ניסה למשוך אותי אליו ולגעת בי. סירבתי, זזתי לאחור ואמרתי בתקיפות: 'אני פה בשביל הצילומים'. ברגע שראיתי שמשהו לא בסדר הייתי צריכה ללכת, להזמין מונית, אבל הרגשתי תלויה בו וחסרת אונים. בכלל, הייתי בתקופה לא טובה בחיים שלי ומאוד רציתי לברוח עם האמנות, כמו תרפיה. הוא התעקש שבצילומים הבאים אהיה לבושה בביגוד מינימלי כמו חזייה, תחתונים או שמלת מיני, אבל אני רציתי תמונות אמנותיות יותר מאשר סקסיות, אז לבשתי ג'ינס וחולצת בטן.
"ליד המבנה הנטוש היה נחל יפה, הלכתי לשם והוא הלך אחריי. לפתע הוא שאל אם הוא יכול לנשק אותי בבטן. נבהלתי, צעקתי עליו שלא ידבר אליי ככה. התחלנו לריב, ובאיזשהו שלב הוא משך אותי אליו ונישק לי את הבטן בכוח. זה יישמע מוזר אבל לא הצלחתי לברוח משם, הרגשתי כלואה איתו במקום מבודד ומרוחק, מקום שאפשר לאנוס בו בקלות. אז שיחקתי אותה שהכול בסדר כדי להמשיך את הצילומים ולסיים אותם בהקדם. הוא זיהה מזרן ישן על משטח דשא בקרבת מקום וביקש שאשכב עליו. סירבתי. אמרתי לו שאני לא חושבת שהוא רוצה שאשכב רק בשביל התמונות. הוא גער בי לשכב והקניט אותי: 'את מפחדת שאני אעשה לך משהו?'. בשלב הזה השמש כבר שקעה, קפצתי על ההזדמנות להתלבש, להיכנס לאוטו ולהגיד לו שאין טעם להמשיך. יומיים אחרי זה הגשתי נגדו תלונה במשטרה - שנסגרה מחוסר עניין לציבור".
"השתתפתי בהפקת אופנה בסימן של העצמה נשית", מספרת סלין רייבן, דוגמנית צילום. "הביאו המון סטייליסטיות, מאפרות ומפיקות והייתה מפיקה ראשית, שנראתה אישה מאוד דומיננטית וחזקה. ברגע שרק החלפתי בגדים היא הייתה זורקת לי הערות כמו 'תהיה לנו בעיה, אני נמשכת לנשים', ובוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. בגלל שזאת הפקה גדולה אמרתי לעצמי: 'לא נורא, אני אחליק את זה', אבל בכל פעם שנתקלתי בה היא העירה הערה אחרת.
"החלפתי בגדים בחדר, והיא פשוט הייתה נכנסת אחריי בלי בושה כשאני לגמרי עירומה, עומדת מולי עם חיוך מפגר ומנענעת את הראש כאילו מה הייתה עושה לי. כשעמדתי עם אנשים היא ניסתה להידחף ולהתחבק או להיות קרובה אליי פיזית כדי לעשות סלפי. היא חיפשה סיטואציות כדי להראות את הכוח שלה ולהזכיר שהיא מפיקה, ושהיא גם עפה על איך שאני נראית. אין לי שום בעיה לקבל מחמאות על הגוף שלי גם מנשים וגם מגברים, אני מאוד משוחררת מינית, אבל לא הבעתי שום עניין, לא נעניתי לחיזורים שלה - אז למה היא המשיכה? זה סופּר לא מקצועי, בעיקר בהפקה בסימן של העצמה נשית. אם גבר היה עושה את מה שהיא עשתה זה היה נחשב כהטרדה, למה כשזאת אישה זה בסדר?
"הרגשתי גועל, פרשתי לפני סוף ההפקה וביקשתי שלא יעשו שימוש בצילומים שלי. זה כל כך ברור שבעולם האופנה יש הטרדות, תמיד האויב זה הגבר וכאילו רק גברים יכולים לפגוע, אבל בפועל זה ממש לא ככה. לפעמים גם אנחנו בתור נשים לא שמות לב למה שאנחנו אומרות ומה שאנחנו עושות ואיך אנחנו גורמות לצד השני להרגיש. בעיקר מה שמפריע לי בעולם האופנה זה שבהפקות גדולות יש הרבה גופים על הסט, מנציגויות של חברות עד עוזרי הפקה, ואי אפשר לשלוט על זה. נוצר מצב שדוגמניות מצטלמות והמון גברים פשוט עומדים ליד, בוהים ומתלחששים. זה יוצר תחושה של אי נוחות. כל אחד יכול לשלוף את הטלפון ולעשות מה שהוא רוצה, לעשות קלוזאפים ולצלם מה שבא לו. ההרגשה היא שדוגמנים ודוגמניות זה בשר תותחים ואטרקציה, וכל האנשים הלא קשורים על הסט מתלהבים, מצלמים את גופן החשוף של הדוגמניות, שולחים בקבוצות שלהם ומרגישים מגניבים".
