רס"ן ליאור רובך היא כיום האישה בעלת הדרגה הגבוהה ביותר בכל הגדודים המעורבים בצה"ל, ואם תשאלו אותה, היא מעולם לא חשבה שבגיל 28 היא עדיין תלבש מדים.
"לא היו לי שום שאיפות לקריירה צבאית ולא ראיתי בה את חלום חיי, ועדיין אני מתרגשת ממה שאני עושה ובוחרת בצבא בכל יום מחדש. מדי פעם, בצמתים חשובים, אני עוצרת, מחשבת מסלול מחדש ומחליטה לעבור לתפקיד הבא".
נשמע שהחיים שלך הם שוקולד מהשק"ם.
"הכי לא. אנשים שבחרו בקריירה צבאית, גברים כנשים, משלמים מחיר אישי בזוגיות ובחיי משפחה. מיום שהתגייסתי, התנאים שלי לא השתנו, והיציאות הן 11/3 – כלומר, 11 ימים בבסיס ושלושה בבית. אני לא מתקלחת מדי יום, אני לא אוכלת מסודר, אני חיה על שעה וחצי, מקסימום שעתיים, שינה בלילה, אני כל הזמן בדריכות, תחושות המחויבות והאחריות מלוות אותי בכל שעות היממה, גם כשאני יוצאת הביתה, אני תמיד זמינה. התפקיד שלי הוא להיות מוכנה ולתת מענה".
שוחק בטירוף.
"לא אגיד לך שאני לא כמהה לשכב במיטה שלי מתחת לפוך ולראות טלוויזיה, או לשים עליי שמלה ועקבים ולצאת לבלות עם בן הזוג שלי, אבל אני אוהבת את זה, יש לי ברק בעיניים ותחושת הסיפוק שלי כמעט נוגעת בשמיים. בעיניי זה שווה".
רובך גדלה ביישוב שערי תקווה, ממנו נסעה מדי בוקר לתיכון רוטברג ברמת־השרון ("סיוט, הייתי חייבת לצאת בשש בבוקר כדי להגיע לכיתה בשמונה"), בלעה את הסדרה "טירונות" ובמיונים של י"ב עברה גיבוש של לוחמות. "היה בי משהו שחיפש את המקום של לעשות את הדברים, להיות חלק מהמאמץ, ממערך הלחימה".
ומה אמרו בבית?
"הוריי הם אנשים מאוד פעילים. אבא שלי עדיין מתנדב למילואים, אמא הייתה במשרד הביטחון כל החיים, אבל הם לא היו לוחמים. אני הקרבית הראשונה מהמשפחה והראשונה שיצאה לקצונה. אני מאוד אוהבת שטח, והרגשתי שאני חייבת ללכת עד קצה גבול היכולת שלי, גם אם זה לא יהיה פשוט מבחינה פיזית וגופנית".
וכך, בגיל עשרים וקצת, אחרי שנת שירות בגרעין צופים בגדרה ("עבדתי עם נוער בסיכון, בעיקר עם אוכלוסייה אתיופית") ואחרי מסלול נח"ל, התגייסה רובך לגדוד קרקל המעורב.
איך החיים בגדוד מעורב?
"כיוון שזו המציאות הצבאית שאליה נכנסתי מהיום הראשון, נשאבתי לתוכה על אוטומט. הדברים מאוד ברורים: צריך לבקש רשות להיכנס למגורי המין השני, ובשטח, שבו כמובן אין שירותים כימיים, מגדירים טריטוריות. כל צד מכבד מאוד את השני, ומשקה את האדמה בצד שלו במשך שבועות ארוכים".
כך היה גם בקורס מ"כים, שבסיומו היא פיקדה על טירונים, בקורס הקצינים שאליו יצאה ובהשלמה החיילית לרובאי 012. "בפלוגה ובצוות היו איתי חבר'ה מהשייטת, משלדג, גבעתי, גולני ועברתי את המסלול בדיוק כמותם. בתחילת התהליך היינו שבע בנות שאותרנו לקצונה, ואחרי ועדות הדחה וסינונים סיימנו שתי בנות בפלוגה שמנתה 250 לוחמים. הקצינה השנייה, ששמה נועם, הפכה להיות חברה טובה שלי. שירתנו כמ"מיות במחלקות מקבילות, כל אחת מאיתנו הייתה סגנית מ"פ. כיום נועם נשואה עם ילד. היא דתייה, שהכירה את בעלה בשטח, ובחרה בדרך שלה".
ברגעי השביזות, את מקנאה בה?
"אפילו לא לרגע. אני עוד אהיה אמא, זו אחת ההגשמות הכי גדולות שמצפות לי בהמשך הדרך".
לפני ארבעה חודשים מונתה רובך לדרגת רב־סרן וכך, כאמור, הפכה לאישה בעלת הדרגה הגבוהה ביותר בכל הגדודים המעורבים המשרתת כיום בצה"ל. "אני לא הראשונה שהגיעה לדרגה הזו", היא מדגישה, "אבל כל הנשים שהגיעו לדרגה הזו בעבר, כבר נמצאות בתפקידי מטה בכל צה"ל, והן כבר לא קרביות. אני היחידה שעדיין בתוך הליבה, כקצינת אגף המבצעים של גדוד קרקל, שאחראית על המבצעים בשגרה ובחירום ותחתיי עובד גם המודיעין של הגדוד".
2 צפייה בגלריה
"היו איתי חברה משלדג, מהשייטת, מגולני, ועברתי את המסלול בדיוק כמותם". ליאור רובך
(צילום: חיים הורנשטיין)
לאורך הדרך, נתקלת בהדרה, בהטרדה?
"כיוון שגדלתי בגדוד מעורב, הדיבור על תופעות לא ראויות תמיד נראה לי מוגזם לעומת המציאות שלנו בשטח. בפועל, הלוחמות והלוחמים עסוקים במקצוע ובמקצועיות. החיים שלנו זה להגיע לתדריך, לעלות למשימה, לרדת, לעבור מסדרים, להתעסק בכוננות. כל הדינמיקה הצבאית שלנו מתנהלת באווירה של מחויבות לתפקיד. לכן דווקא בגדודים מעורבים קיימת תחושה של אחווה, רעות ומשפחה, שמגמדת את המקומות ההורמונליים והמיניים. ברור ששמעתי וראיתי אירועים לא תקינים שהטילו עלינו סטיגמות, אבל התגובה להם גרמה לי להאמין שהתופעה הזו תיעלם מהעולם".
בשנה הבאה היא יוצאת ללימודי ממשל ואסטרטגיה ("זה יהיה הברייק הראשון המשמעותי שלי אחרי שמונה שנים בצבא") ותגור בבית, בהרצליה, עם בן זוגה, זיו אינגל, ששירת כלוחם בכפיר ולומד לתעודת הנדסאי בניין. "היה לי ברור שאבחר בלוחם, שמבין את עולם המושגים שלי. אנחנו כבר שנה וחצי ביחד והוא התרגל לחיות לבד, כמו נשותיהם של אנשי צבא שישנות באלכסון ומגדלות בכוחות עצמן את המשפחה. אני לא מבינה את השאלה 'איך הוא מתמודד?' בעיניי, זה גם בלתי נתפס שגבר הוא יותר איש צבא מאשר אבא. כנראה זיו הוא מסוג הגברים שמחפשים מישהי שעושה משהו משמעותי. הוא מאוד מפרגן ודוחף. כשאני מגיעה הביתה, אחת ל־11 ימים, אני ממשיכה לפקד על הוריי ועל האחים שלי, אבל לא עליו. בזוגיות אני הכי נשית. יש דברים שהם חזקים ממני".
ואחרי הלימודים?
"השאיפה היא לחזור ולהיות סמג"ד, אבל תלוי מה יהיה מצבי המשפחתי. אני לא שמה לעצמי מחסומים ולא מוכנה לומר שאם יהיו לי ילדים אוותר. אני אתמודד עם שני העולמות עד שארגיש שזה פוגע בי ובאמא שאני רוצה להיות".
ומה זה בשבילך יום האישה?
"בצורה הכי פשוטה ופשטנית, זה יום שמזכיר לכולם כמה אנחנו טובות. נכון, הפערים עדיין קיימים, אבל גדלתי בתחושה שאני שווה בין שווים ושאין גבול למה שאני רוצה ויכולה לעשות. אף פעם לא אמרו לי 'לא' ואף פעם לא אמרתי 'לא' לעצמי. אחת הסיבות להמשך שירותי במערכת היא הרצון לשבור את תקרת הזכוכית ולהגיע למחוזות חדשים. אני יודעת שבעקבותיי יבואו אחרות".
