"חושך מוחלט. אני שוכבת מקופלת בתנוחה עוברית ולא מסוגלת לזוז. אני מנסה ליישר את הרגליים, אבל הן נתקעות בדפנות של המזוודה. אני שולחת יד קדימה וממששת את הרוכסן, מנסה להגיע לקצה שלו כדי לפתוח אותו מבפנים. המזוודה לא נסחפת במים, היא שוקעת ישר למטה, המשקל על החזה שלי הולך וגובר, כאילו מישהו הניח עליה אבנים. המים הקפואים מחלחלים פנימה לאט, מרטיבים לי את הבגדים, עוד מעט הם ימלאו את המזוודה, נגמר לי האוויר. אני מנסה לצעוק ולא מצליחה להשמיע קול".
דיווחים אחרונים בפרשת רצח תאיר ראדה:
בוקר אחד, כשהקיצה שילה ענבר מתוך חלומות טרופים, ראתה את עצמה, והנה נהפכה במיטתה לאויב הציבור מס' 1: התובעת של רומן זדורוב.
תיק אחד, רק עוד תיק בשגרת עבודתה המקצועית, הפך לסיוט. איומים על חיי משפחתה. ניסיון ירידה למחתרת בלא הועיל. ביקורת ציבורית אדירה. קרקס תקשורתי וסיפורי אשת הזאב. מערכת שמפנה כתף קרה. "יום אחד הגיעו לפרקליטות טכנאים, לשדרג את הטלפונים. ומאחורי גבי התחיל ביניהם דיון הזוי על זדורוב, ואיך זה ש'שלושה שופטים מושחתים בעליון הרשיעו אותו'. ואני ככה בכיסא. רק שלא ישימו לב שזו אני", היא מצטנפת. "תגידו כולכם: השתגעתם??"
גילוי נאות: הח"מ מהאנשים הסבורים שיש ברצח הילדה תאיר ראדה ז"ל, ובהרשעת רומן זדורוב, דבר מה מציק, ספק מטריד שאולי מצדיק את זיכויו. אבל אם מסתכלים על העולם מבעד לעיניה של ענבר, הוא מבהיל. ברומן שכתבה, היא עצמה הופכת ראשית לחשודה. מתארת חלומות סיוט. פעם היא מחפשת נואשות אחרי ילדה קטנה בין מכוניות במגרש חניה. ופעם אחרת היא פותחת לוקר, ומתוכו מציצים פניה של הילדה. פורטרט של התמוטטות עצבים.
באמת היו לך חלומות כאלה? טובעת בתוך מזוודה?
"חלומות כאלה לא. אבל בכל היתר, היו לי תקופות לא קלות. האם נזקקתי לטיפול נפשי? זו שאלה אינטימית מדי. יש דברים שהם טראומה עבורי. אין לי הפרעה נפשית, אבל קשה לי לדבר על התיק, לשמוע עליו, לחשוף את עצמי למה שקורה בתקשורת. מרגישה צורך להסתגר. לא להיות ברשת יותר".
רומן המתח שכתבת עכשיו מתחיל בעולם הפוך. הרוצח האכזר יוצא לחופשי, התובעת שבורה לרסיסים. זו בעצם החרדה הכי עמוקה שלך: מה היה קורה לי, אילו זדורוב היה מזוכה. ואולי זה עוד יקרה!
"נכון. וזה מאוד משחרר. כי באותה תקופה שכתבתי כבר הפכתי לאויב הציבור מספר אחת, והמשפט שאני אומרת בספר, 'נלך ונחיה כל החיים באי בודד' - הוא אמיתי. לי ולבעלי הייתה מין בדיחה בבית: אם זה ייגמר בזיכוי, נעבור לאי בודד. אבל באיזשהו שלב הבנתי שלא בריא לי נפשית להיכנס למתח כזה. לא בגלל שאני חושבת שיהיה זיכוי. אני משוכנעת בהרשעה ובפסק הדין שניתן. אלא כי אני לא יכולה להתנהל ממקום של פחד, שאם התיק ייגמר בזיכוי, זה יהיה סוף העולם הפרטי שלי. הלחץ הזה מבטיח לי אשפוז!".
בספר שלך, הפרקליטה מטביעה עשרות כדורי הרגעה לכוס וויסקי.
"ועמנואל (החוקר) אומר לה, 'איזה בזבוז של וויסקי טוב. מזל שלא השתמשת בגלנפידיך 18 שנה'", היא צוחקת. "לא עשיתי את זה, אבל הגעתי למקומות מאוד רעים. תקופות של לחץ נפשי גדול. זה המון מתח. אני הפכתי להיות הנאשם, שחייו על הכף! ממש ככה. חרדה על חיי. וברגע שזה קורה, אסור לך יותר להתעסק בתיק, כי אתה לא פועל משיקולים מקצועיים. אז הפסקתי. חתכתי. היום אני מחוץ לפרקליטות, ואחת הסיבות היא שאני לא רוצה להתעסק עם זה יותר. לא רוצה! השפיות שלי יותר חשובה מפאקינג תיק זדורוב".
אולי את בנאדם רגיש מדי?
"ממש לא. אני הוגנת אבל קשוחה. לרוב האנשים שאני מכירה במקצוע אין חוסן להגיע לעשירית ממה שהגעתי. התמודדתי כתובעת עם אנשים קשים ומסוכנים (בין היתר, מיכאל מור, משפחת חרירי, ארגון הפשיעה של יוסי מוסלי, י"נ). היום כסנגורית אני אפילו מייצגת כמה כאלה. גם התמודדתי עם איומים אישיים. הייתה עליי אבטחה לתקופה, בגלל איום של מישהו".
אבל פה אנשים הגיעו עד לילדים שלך. העלו תמונות שלהם מפייסבוק וכתבו, "חבל שלא הרגו את הילדים שלך ולא היית יודעת מי רצח".
"היה דבר כזה. פניתי לממונים עליי וציפיתי שהם יטפלו, ולא יגרמו לי ללכת, להגיש אישית תלונות למשטרה ולחשוף את שמי כמתלוננת. לצערי זה לא טופל במספיק אסרטיביות. אמרו לי, תתבעי דיבה. כן, אני אתבע דיבה! ככה אתה בדיוק נותן לאנשים האלה במה! בשביל זה הם עושים את זה! ציפיתי שיגנו עליי, הרי ייצגתי את המערכת – ואף אחד לא בא.
"בחודשים האחרונים התעוררו במרחב הצפוני במשטרה. הבינו שאנשים במצבנו לא יכולים שהאחריות לזה תהיה עלינו, ושנהיה שוב בפרונט. יש מדיניות חדשה במשטרה והתחילו לטפל בזה בצורה יותר תקיפה. התחילו להזמין אנשים לחקירה, וממה שעודכנתי, יש לזה תוצאות. לא רוצה לפרט".
כלפייך היו ניסיונות פגיעה בתיק זדורוב?
"לא פיזית. קללות ברשת, רק תעשה חיפוש, בלי סוף, איומים, והודעות בפייסבוק, מ'איך את ישנה בלילה' וצפונה. עד שסגרתי הכל. אבל זה מעבר לכך. כולם מביאים אותך למקום שבו המחיר שתיאלץ לשלם הוא לא רק, 'הפסדתי תיק, איזה באסה'. אלא שאנשים מסביב אומרים, 'זה תיק חייך'. עד שאמרתי, די, אין לי עניין אישי בתיק! אין לי עניין להתראיין כל היום ולהסביר! לא מוכנה לקבור את עצמי איתו!"
הראיון הזה, רוטנת ענבר אחת לחמש דקות, הוא האחרון שתיתן. גם הוא עלה לנו בתחנונים ארוכים. ענבר מסרבת להתייחס לפרטים מתוך התיק, או הערכת הסיכויים שלו היום. לא יהיו כאן סכין משוננת או חלקה, היעדר ראיות פורנזיות, או א"ק וא"ח. אני מזמן לא שם, כבדו אותי, היא אומרת. כל היתר? אוהו.
אי פעם היה חשש שהתיק ייגמר בזיכוי?
"האמנתי בתיק, אבל אתה אף פעם לא יודע מה יקרה. גם אם התיק נעול מכל הכיוונים, בחיים אין בי יוהרה ושאננות. תמיד דרוכה. כי כשאתה שאנן אתה נדפק. כלל בחיים. לבוא ולהגיד, 'אני מתיימר לדעת מה יחשוב השופט?' אין דבר כזה. לפני פסק דין אתה תמיד במתח. בטח ובטח פה. נגיד עוד בהתחלה במחוזי, בסך הכול הפסק דין היה בכיס של הפרקליטות. הנה, בכל זאת בעליון עובדה שהיה שופט אחד שזיכה".
נגמר 1:2, ואמרת, וואו, זה היה קרוב?
"ברור. אתה מאוד מפחד. אתה במתח. לא משווה, אבל זה כמו נגיד שאתה הולך לעשות בדיקה שגרתית. מה הסיכוי שיהיה לי סרטן? סיכוי מאוד קטן. אבל מצד שני, זה סרטן!"
רק למה לקרוא לזה סרטן? מה האסון אם מזכים בנאדם? יודעים מה, קשה לי עם התוצאה, אבל זה בית המשפט שקבע "מה האמת". שייצא החוצה. זה המחיר.
"אל"ף, אין אסון. והיו אנשים במערכת שממש כעסו על דנציגר (השופט המזכה בדעת המיעוט, י"נ). ואני אמרתי, מה יש לכעוס? זו הדעה שלו, סבבה. בי"ת, אני מכבדת את דעתו. קרא את התיק, צעד-צעד, הגיע עד כמעט הרשעה, והלך עם ספק מאוד קטן. זה בגבולות השיח הלגיטימי. אתה משווה את זה לכל מה שכתוב ברשת? לבוא בלי שום ידע, ולנפנף בכל מיני תיאוריות הזויות?"
אלא שאם היה פה זיכוי מנומק, או עוד יהיה, הוא יעורר בדיוק את השדים האלה: הייתה פה עלילה מפלצתית.
"אין ספק שהוא היה עושה לי רע אישית, ויגרום להרבה שדים לצאת, שממילא כבר משתוללים. וזה חלק מהספר. בוא נראה מה יקרה. זה לא סוף העולם".
איך את מתמודדת עם הדיווחים השוטפים מהתיק? קוראת כל מילה? מחכה בציפורניים כסוסות להמשך?
"לא קוראת. לא מתעדכנת. אנשים לא מאמינים לי, אבל אני לא יודעת בכלל מה קורה. משתדלת לאטום את עצמי. תנו לי להחלים! ביקשתי גם מאנשים סביבי: אל תדברו איתי על זה. הם כבר יודעים שזה לא עניין. ברגע שאנשים מתחילים להילחם על עצמם, זה מקום לא טוב. וברגע שהבנתי שאני נלחמת על עצמי, פשוט הפסקתי לעבוד על התיק. ברגע ששמו אותי בפרונט, איבדתי כל עניין לעסוק בזה. שום עניין!
ערעורו של זדורוב נדחה
"בטח היום. לא מעניין אותי מה שיקרה איתו. לא מעניין! זה מקשה בחיים הנורמליים, אתה עובר ברחוב, וסתם מישהו, קופאית בסופר, מנסה להיזכר מאיפה היא מכירה אותך, ואז ממש רוצים שרק תספר להם, אם הוא עשה את זה או לא. זה נורא! אתה יודע מה, זה מגיע למקום שאני כבר אומרת: מה אכפת לי. שישחררו את זדורוב, שילך וירצח עוד מישהו! מה, הוא ירצח את סבתא שלי? מה אכפת לי! די, תעזבו אותי!"
אז שילה ענבר מתה, והיא חיה בגליל. "כל הדברים היפים", ספר הביכורים שלה שרואה עכשיו אור (כנרת זמורה), הוא רומן בלשי מותח, קולח, אמין ומחוכם, מרתק לאללה. ויש בו תועפות דמיון לפרשת זדורוב. הילדה מאי לחיאני נעלמת במלון בוטיק בצפון. הנאשם העיקרי ברצח, עופר וגנר, שהורשע על פי הודאתו שהושגה בידי מדובב, מזוכה בערעור בעליון באופן מעורר מחלוקת. גופתה של מאי, שאולי נטמנה במזוודה קטנה שהושלכה למים, לא נמצאת. המדינה רותחת. קונספירטורים וקבוצות פייסבוק, "מאי לחיאני עדיין חיה" ו"עופר וגנר זכאי", משתוללים.
המספרת, ליה גרין, "פרינסס ליה", התובעת בתיק, מתאוששת משברי חייה בפאב קהילתי קטן בצפון. עד שביום השנה השביעי לאירוע נעלמת ילדה נוספת, אלה רענן. כל החוקרים מהסיבוב הקודם נקלעים לסיבוב החדש, פועלים עצמאית, בשולי החוק, חשדנים כלפי המשטרה. ויש גם משפטנים ביקורתיים מהאקדמיה, וכרישי תקשורת התאבים לקצת צהוב מדמם, אפילו רקטה מהצד הסורי שחושפת שלדים, עד לסוף עוצר נשימה. באמת תענוג של ספר, שאינו נעדר הומור וחשיפה עצמית.
"'מנו!!!' 'מה קרה, ליוש?' הוא הגיח מהמקלחת שהייתה אפופת אדים, אחת המגבות שלי כרוכה סביב מותניו. 'בוא, תראה משהו'. 'זה יכול לחכות עד אחרי שאני אזיין אותך דרך אחד החורים במכנסיים האלה?' 'בטח', אמרתי, 'אם לא דחוף לך לדעת למה חטפו את אלה רענן'". הנה לכם "קליף-האנגר", במלוא המובן.
"אני לא אדם פי-סי, וקצת חששתי בהתחלה שזה יתפרסם ויגידו בפרקליטות, מה כתבת על שתייה וסקס", צוחקת ענבר. "אבל זו הייתה הרגשה מאוד משחררת. כתבתי והרגשתי שהכנסתי את עצמי למכונת כביסה. אני רק מקווה שלא יעשו לי חרא עכשיו".
למה יש בספר גם אלמנטים מפרשת רוז פיזם?
"לא היה לי קשר ישיר לתיק, אבל אבי נוימן, שהיה ראש צוות החקירה שם, ידיד שלי. פעם הייתה לנו שיחה ואמרתי, 'אתה לא מבין איזה מזל היה לך שמצאו אותה'. ואז עבר לי בראש, מה היה קורה אילו לא היו מוצאים אותה? אלוהים אדירים".
אחרי כל מה שעבר ועובר עלייך, מה את שוב נכנסת לשדה המוקשים הזה? כל פייסבוק ואחותו ייקחו עכשיו כל משפט שני ויגידו: הנה, היא מנסה לשתול רמזים! אולי הסיפור של תאיר ראדה באמת שונה ממה שסיפרו לנו!
"מאוד חששתי מזה. אני רק מקווה שהקוראים יהיו אינטליגנטים ולא יעשו את הקישור. בוודאי אין פה רמזים לתיק, והשתדלתי לבנות עלילה שאי-אפשר יהיה לגזור ממנה, 'אה, אז זה אומר שהוא כן עשה, או לא'. אבל ברור לי שמי שרוצה, יוכל למצוא הכל. מי שירצו לקרוא כל אות שלישית ולמצוא זיכוי, ובגלל זה הם יקנו את הספר ויהיו לי עוד כמה גרושים - שיבושם להם. שיגידו 'התובעת של זדורוב', שיהיה, אבל אני לא רוכבת על הפרשה כדי לפרסם את עצמי. וזה ספר מתח. ולא, 'הייתי כלבתו של רומן זדורוב'".
בלי ספוילרים, בספר את מכניסה מכה לכל האויבים שלך. הקונספירטורים, אנשי המשפט הביקורתיים, והתקשורת הרועשת. את כולם את הופכת לחשודים – אולי אפילו מזימה ביחד! כאילו זה הפרק החדש ב'צל של אמת': תראו באיזו קלות גם אתם יכולים להיות חשודים. "חלי טובול" מהטלוויזיה, "הארי פוטר" המסתורי מהרשת, ו"פרופ' פינקלשטיין" מהאקדמיה – אולי זה אביגדור פלדמן?
"חס וחלילה, בלי שמות כאלה! השתדלתי שלא יהיו תיאורים אחד לאחד. תראה, לא חשבתי על מה שאתה אומר. אבל זה נחמד, לא? (צוחקת). יש בזה משהו. לקחתי את הסיפור למקום קיצוני, אבל יותר רחוק מפרשת זדורוב כבר קשה לקחת. פלדמן למשל העביר קורס באיזה מכללה, והמבחן היה להסביר למה זדורוב חף מפשע, וההודאה - הודאת שווא. אני אומרת לך ששלושת שופטי העליון, כולל השופט המזכה דנציגר, היו נכשלים במבחן הזה".
הספר מגלה תיעוב עמוק כלפי הברקודות מהתקשורת.
"נכון. תשמע, ואנסה להיות דיפלומטית. רוב אנשי התקשורת שאני מכירה ביומיום, בסך הכל עושים את העבודה בצורה די הוגנת. אני לא נאיבית, לכתב יש אינטרס. ובמהלך הזמן למדתי איך להשתמש בתקשורת כדי להשיג את המטרות שלי. אתה צריך להבין מה אתה רוצה לקבל, מה הכתב רוצה לקבל, ולמצוא את נקודת המפגש. ככה זה ב-99 אחוז מהמקרים.
"אבל יש אירועים ספציפיים שכן נפגעתי. באחד הקטעים בספר אני כותבת, 'הייתי רוצה להאמין שברגעים האלה, שבהם היינו בחדר לא תובעת ועיתונאית, אלא רק שני בני אדם, היא עדיין לא תכננה להרוס לי את החיים'. אותו דבר אתה. עכשיו אנחנו יושבים קצת כמו שני חברים, אוכלים ומדברים, ואני לא מטומטמת, אני יודעת מה אני אומרת לך, זה לא שהשקית אותי באלכוהול ואני הולכת לספר לך שבאמת הזדיינתי עם ראש צוות החקירה. אבל אם אז תיקח משהו שאמרתי, ותעשה את זה קישוט, בצורה קרה, כדי לפגוע בי - זה דבר כואב".
ואת לא עשית אותו דבר כפרקליטה? לנעוץ נאשם בחקירה על משפט אחד.
"ברור. אבל אתה לא חבר של הנאשם, ואתה לא משחק אותה חבר שלו! תשמע, היה מקום אחד שבאמת הרגשתי ששיקרו לי ברמה מיותרת. אני משתדלת לא להיות נאיבית, 'הנה, יש מישהו שרוצה לשמוע את האמת שלי', זה הכל ברמה של אינטרס וכותרת. אבל היה מקום שברמה האנושית עשו לי דבר לא הוגן. לא יודעת אם נכון לי להגיד איפה".
לוקח זמן, שלוש שעות ליתר דיוק, עד שהיא מוכנה להגיד. גם לפרקליט מנוסה יש רגע של שבירה. "יש בליבי הרבה על 'צל של אמת'. ולא רק הסיפור ההזוי על א"ק. הם רק חיפשו את הצהוב", היא אומרת לבסוף.
אבל הפרק הראשון של הסדרה, גרסת התביעה, נעשה בשת"פ שלכם ובאישורכם.
"בוודאי. ופה הם שיקרו לנו! לא ידעתי שאני הולכת לקרקס. היו בינינו שיחות ארוכות. לא רציתי להתראיין. אמרו לי, 'אנחנו לא מחפשים את האמת, עשה או לא, אלא את הסיפור. רשומון'. אמרתי, אוקיי. היו שיחות רקע נחמדות, מאוד רצו שאתראיין, הסכמתי. גם הראיון עצמו היה בסדר, הוגן, נתנו לי לדבר, הוא גם נראה טוב.
"אבל אז הגיע כל הקטע של ה'גילויים' שהם הביאו כביכול. אלה חומרים שקיבלתם מאיתנו! לא גיליתם אותם, אנחנו נתנו לכם! ואתם, בכוונת מכוון, בכל השלוש שעות ראיון, נמנעים מלשאול אותי על זה? אולי משפט. הלכתם והצגתם כאילו 'חשפתם חשיפה', בזמן שיכולתם להעלות את הדברים ולתת לי להתמודד איתם כמו שצריך. להקרין לי רק את הפרק הראשון, לאשר אותו – רק כדי לעשות מזה פתיח למשהו, שמציג אותי כמו מטומטמת! יודע מה, תכתוב את זה: אחרי 'צל של אמת', הרגשתי שעברתי אונס. זה צל של אמת, וזו האמת שלי. הרגשתי כמו קורבן אונס, בגלל שלקחו וניצלו אותי".
למה בכלל השתתפת? בתור ז'אן ד'ארק של הפרקליטות?
"לא. אני לא מגינת הפרקליטות. המשטרה אגב סירבה לשתף פעולה, ואנשי התוכנית עוד התקשרו שאשכנע אנשים להתראיין. תשמע: קיבלתי החלטה, לקחתי בחשבון שיעשו בזה שימוש, אני לא פראיירית, עושה את זה כדי שהצד שלנו יישמע. אני לא מפגרת. אבל יכולתם לעשות את זה הוגן. רציתם להביא סיפור? סבבה. אני לא באה לשכנע אתכם, רוצה לספר את הסיפור שלנו. רק תציגו לי מה שאתם רוצים. אל תגידו לי שגיליתם גילוי! לא גיליתם שום דבר. קיבלתם את החומרים האלה ממני. ממני!!
"עכשיו סבבה, התפרסמתם, עשיתם את עצמכם אמנים גדולים, שיהיה לכם לבריאות. אבל זה לא היה הוגן. אחרי שהסדרה פורסמה פנו אליי עיתונאים להתראיין, בתור קונטרה. לא רציתי. נפשית הייתי כל כך פגועה ובמקום כל כך רע. לא רציתי יותר".
רביב דרוקר למשל כתב, "צל של שקר".
"כן, אבל אני לא רציתי יותר להיכנס לשם. פנתה אליי אילה חסון, ועוד אנשים רציניים, והחלטתי שאני לא מתראיינת יותר אחרי הדבר הזה. מסננת אנשי תקשורת. ה'טרו קולר' הוא ידידי הטוב ביותר. לאחרונה הייתה שוב תקופה שהתעורר העניין, חשבו שאדבר כי אני לא במערכת. עניתי: לא מדברת יותר".
מיוצרי 'צל של אמת' נמסר: "אנו מופתעים מאוד מדבריה של שילה ענבר. ראשית כל, הטענה כי חומרי החקירה הקשורים לא"ק הגיעו מהפרקליטות, או משילה עצמה, היא שקרית, נבזית ומשוללת יסוד. אף לא פיסת נייר אחת הגיעה מכיוון זה. נהפוך הוא – אנו יודעים הלכה למעשה שהפרקליטות נקטה צעדים אקטיביים כדי לדאוג שהסיפור הזה יושתק ולא יגיע לתקשורת. במהלך הראיון עם גברת ענבר שאלנו אותה גם על הסיפור הזה, והכנסנו את תגובתה לסדרה במלואה, כך שזעקת הקוזק הנגזל איננה ברורה לנו, ודאי שלא ההשוואה (המקוממת, יש לומר) לקורבן אונס, המרמזת על כך שכפינו עליה משהו שלא הסכימה לו.
"למען הסר ספק, מעולם לא הטעינו את שילה או שיקרנו לה. כפי שהיא עצמה אומרת, הצגנו לה את הסדרה כסוג של רשומון, והבטחנו שנאפשר לה לגולל את הצד שלה בסיפור במלואו. בעינינו, עמדנו בהתחייבות הזו מעל ומעבר".
במבט לאחור, היה שווה לך להיות נערת הפוסטר של הפרקליטות?
"ברור שלא. תראה, בשלבי ניהול התיק עוד לא היה טירוף. אבל הייתה דילמה, האם אנחנו צריכים לדברר את עצמנו או לא. זה עבר כל מיני שלבים של התנהלות מול דוברות משרד המשפטים, היו התלבטויות. התחלנו מהמקום הקלאסי-שמרני, 'נדבר בבית משפט'. באיזשהו שלב הגענו למסקנה שאנחנו לא יכולים לחכות שהמשפט ייגמר, כי בינתיים, לא רק שטובחים בנו - הציבור מאבד את האמון במערכת המשפט. ואז פה ושם הלכתי להגיב, ולא רק אני.
"רק שלי יש בעיה. יש לי פרצוף שמושך אש, לטוב ולרע. לי תמיד הכל קורה. זה לא שאני דרמה קווין – הדרמות הולכות אחריי! אותי זכרו ואז התחיל כל הטירוף. בהתחלה הרגשתי שאני באמת עושה את זה בשביל המסר והתיק, ויש גם משיכה טבעית להופיע. אתה גומר את הראיון, וכמו בהנגאובר, אתה בסוג של היי, 'יש לי מה להגיד'. ואז אתה רואה את עצמך בטלוויזיה, ובא לך להקיא מזה. להקיא!"
ובנוסף את גם חוטפת מאילנה ראדה, אמה של תאיר, שהטיחה בך: לא אסלח לך לעולם.
"משפחת הקורבן לא הייתה קלה. עם שמואל ז"ל, אבא של תאיר, היה לי הרבה יותר קשה. זה התחיל ממקום ששניהם היו מאוד עוינים. לא דיברו איתי. אילנה כעסה עלינו, אולי גם על שמואל. שמואל לאט-לאט התקרב. נוצר קשר, במיוחד כשהוא גם חלה, וכאב לי הלב עליו. אדם נורא טוב, פשוט, שכל ישר, לא חיפש קונספירציות. 'שיכנעתם אותי'. אני מאמינה שהוא נפטר בהרגשה שלמה. אילנה? לא יודעת מה איתה".
ענבר היא בעצם מין ילדת פרחים שנקלעה לתוך גלימת משפט שחורה. לפעמים היא מגיעה בשיער כחול או סגול לעבודה. "יודע כמה קעקועים יש לי?" היא אומרת, ומציגה בגאווה חמישה, גולגולות וכאלה. הבא בתור: ציטוט מ'עליסה בארץ הפלאות'. שום דבר לא על החלק החשוף בידיים. שכבודו לא יחטוף התקף.
היא נולדה בחיפה. בת בכורה משתיים. אחותה עובדת סוציאלית. אמה, שנפטרה לפני חודש, ילידת פולין, המשפחה ברחה במלחמה לרוסיה. "אמא לא עשתה קריירה. את שנותיה האחרונות עברה בדיכאונות וחרדות". גם אביה המנוח מרוסיה. היא נקראת שילה על שם חברתו הקודמת. "אמרנו 'ידידה שלו', עד שראינו את התמונות", היא צוחקת. "תסתכל: נכון שהיא כוסית, והם מאוהבים?" הוא ניהל חברות שונות, למשל סמנכ"ל 'אתא', ובגיל 45 לקה בפרקינסון, כשהייתה בת עשר, ונפטר בגיל צעיר. "זה הפך אותי לבנאדם קשה, חזק, עם דרייב לחיות. שאפתנית".
למדה בכיתת מחוננים ב'ליאו בק', קצת מופרעת, פה גדול. נח"ל, גרעין צופי תל"ם, קיבוץ לוטן. משם לפרקליטות. המאמנת שלה הייתה עו"ד שלוה לוין, "מלכת הצפון" האימתנית. "זה מקצוע שאתה לא יכול לעשות אותו לא טוב", היא אומרת. "אתה חייב לאהוב אותו עד הסוף. מכור לאדרנלין הזה, עם רעב מטורף. אני לא יכולה אחרת".
היא גרה ביישוב קטן בגליל, לא מספרת איפה מסיבות מובנות. היו אנשים שרצו להגיע עד שם ולערוך הפגנות. בעלה ד"ר למשפטים וגם סופר, כנ"ל, מאופל. שני ילדים, בת 22, בן 18. לא ימנית בדעותיה הפוליטיות. כתבה תמיד למגירה. כותבת בטוחה בעצמה, מיומנת, חובבת בלשים, הסקנדינבים, וסדרות בריטיות, בעיקר "בלתי נשכח", וגם "בלש אמיתי". "לא רואה ישראלי בכלל. יש עכשיו 'פמת"א', כל מיני שטויות כאלה. אנשים אמרו לי שזה כל כך מפגר. עורכי דין נקרעים מצחוק. לא היה להם תחקירן ברמה של שנה א'".
היא קולנית, מוחצנת, טון פסקני, מהיר, מעצבן, לא מנסה להתחבב. מפגינה אי-נוחות. חשדנית מאוד כלפי התקשורת. הובטח לי שאם אהיה נאסטי בראיון, אככב בספרה הבא. אוהבת אוכל טעים. הכול. בנסיעה האחרונה לאיסלנד אכלה סוס, כריש ולווייתן. "ננסה או לא? יאללה, הוא כבר השיב את נשמתו לבורא. כלב לא נראה לי שהייתי אוכלת. אבל חתול הייתי שוחטת במו ידיי. על כל הפעמים שהיא מעירה אותי בבוקר".
וגם אוהבת לשתות. הספר ספוג אלכוהול משובח. בשעות הפנאי היא מפעילה את הפאב הקהילתי ביישוב המצונזר. והיא יודעת להחזיק את האלכוהול שלה, כמו שהיא יודעת להחזיק דברים אחרים. שילה ענבר בתמצית: "סמים אני לא עושה. כי אני חנונית בלשמור על החוק. כשמצטרפים לפרקליטות אתה חותם שאסור לעשן סמים. עכשיו יצאתי, 'יופי, נתחיל לחגוג!' אבל אף אחד לא מציע לי. לא יודעת איפה קונים. לא רוצה לעשות עבירות. אם הייתה לגליזציה של הכל? נו, אז כן. יציעו, אנסה". אבל גם אלכוהול זה סם מסוכן לאללה, אני אומר, ומה, אף פעם לא נהגת עם כמות מעבר לינשוף? ענבר: "לא מוכנה להודות בזה בראיון". הבנתם.
לפני שנה וחצי עזבה את הפרקליטות. "כי מה כבר יש לי לחפש פה? קידום לא אקבל, כי יש לי פה גדול. היה לי תפקיד, ממונה על הוצאת הערמונים מהאש. ונמאס לי ממנו, ועוד בחינם. אז שלפחות ישלמו לי כמו שצריך. הייתה לי שיחה עם שי ניצן, שאמר: 'אדם בן 50, אם לא הגיע לתפקיד בכיר, אין לו מה לחפש בפרקליטות'. לא מעניין אותם 'סתם' אנשים עם ניסיון וידע. יותר קל עם אנשים צעירים שמוכנים לרוץ ולעשות מה שאומרים להם. ואומרים לך את זה".
8 צפייה בגלריה
"שי ניצן אמר לי: 'אדם בן 50, אם לא הגיע לתפקיד בכיר, אין לו מה לחפש בפרקליטות'"
(צילום: גיל נחשותן)
היא עובדת כעורכת דין פלילית במשרד פרטי, עכשיו מטעם הרעים (או החפים מפשע שסתם מאשימים אותם), בעיקר בתחום הכלכלי ועבירות צווארון לבן.
היית מביאה לתוצאה יותר טובה מצוות ההגנה של זדורוב?
(מחייכת) "לא עשיתי את המשחק הזה. לא יודעת. אני עושה את הדברים ממקום מקצועי, משני הצדדים. לא שהמקום האידיאולוגי הוא רע, אבל בסופו של דבר, אני עורכת דין. ויש משהו משחרר שכסנגורית אני כבר לא 'מחויבת לייצג את האמת', ולא יבואו ויגידו לך, 'אוי ואבוי, טעית!' זה בסדר, מותר לך לטעות בסבבה. אתה יכול לטעון מה שאתה רוצה".
ומהמדינה אי-אפשר לקבל תשובה כזאת.
"בדיוק. לכן נהדר להיות סנגור! אתה בא, טוען טענה אידיוטית, מקבלים אותה, ואתה יוצא מבסוט מעצמך עד הגג. אני באמת מתענגת מזה! (צוחקת). עכשיו משהו רציני: אנשים חושבים שהם בוחני כליות ולב, 'יודעים מה היה'. 'אני יודע שהוא אשם'. לא! אתה לא יודע שהוא עשה את זה. אתה באמת לא יודע! אתה לא יודע אם הוא עשה או לא עשה - לא כתובע ולא כסנגור. אתה יודע מה שאמרו לך, ומה שקראת בחומר. זהו. בתור תובע אתה צריך לקחת את הראיות ולראות אם יש סיכוי סביר להרשעה, ובתור סנגור - לחפש את הסדקים במערכת. מי שיגיד לך שהוא באמת 'יודע את האמת' - פשוט עובד על עצמו".
ענבר, עוד בהיותה בפרקליטות, לא חסכה ביקורת גם פנימה. עכשיו היא משחררת אפילו יותר. "יודע מה לא אהבתי במערכת? תיעבתי את הזחיחות", היא יורה. "אחת הסיבות שהרגשתי שאני מוכרחה ללכת. לא יכולתי לשאת את זה. שביעות הרצון העצמית, ואני לא מדברת בכלל על תיק זדורוב. שורה של אנשים שמרוצים מעצמם. בתוך הפרקליטות אנשים הרבה פחות עסוקים במה שחושבים מבחוץ, 'כן או לא מרשיעים'. העיסוק הוא הרבה יותר בשאלות קידום, ייצוג, ושאלות ניהוליות. ביורוקרטיה.
"הפרקליטות מוציאה סכומי עתק ואנרגיות עתק על כל מיני מנגנונים ניהוליים וכל מיני אנשים, אוכלי חינם, שמשלמים להם משכורות כדי שימציאו כל מיני שטויות, 'חדשנות', תוכנות מחשב, הנחיות שיטמטמו לאנשים את השכל. פרקליטים צריכים לבזבז את הזמן על זה, במקום לעבוד על תיק ולקדם אותו, כשיש עומס ופיגורים.
"שלא לדבר אם לא הצליחו בתיק - שזה לא מעניין אף אחד. לא כועסים על אף אחד בגלל שהוא לא קיבל הרשעה, או שקיבל תוצאה לא טובה. אף אחד לא יבוא אליך בטענות למה הנאשם זוכה או קיבל עונש נמוך. אומרים, 'הכל בסדר, הכל בסדר'. אבל אם חס וחלילה לא מילאת איזה טופס דבילי? יורים בך! ויושב לו שי ניצן למעלה, כולו מבסוט מעצמו עד הגג, וחושב שהוא מגן על ההון האנושי, יש לו כל מיני סיסמאות... עזוב, זה פשוט עצוב".
לנשים קשה יותר במקצוע?
"יש לי עמדה לא פופולרית. אני פמיניסטית לא מתונה בכלל. מבחינתי אישה היא כמו גבר, לא צריכה לבקש או לקבל הנחות, יכולה להתקדם בדיוק כמו גבר. עבדתי עד 21:00, לא עד 16:00, ומעולם לא הרגשתי שאני לא מתקדמת כי אני אישה. אבל זה קיים בגדול, כי מסתכלים על נשים כמו כוח עבודה לא אטרקטיבי, במיוחד בתחום הפרטי".
הגל של MeToo ברשת?
"מאוד נגד. כמובן, זכותה של כל אחת להתלונן. אבל זה הולך למשפטי שדה. למשל הטענות נגד בני גנץ. עם כל הכבוד, גם אם באמת חשפו בפני מישהי את איבר המין בגיל 14, אני לא חושבת שזה עושה טראומה בגיל 57. וראינו כבר דברים יותר גרועים מאיבר המין של בני גנץ! לא בטוח שזה הדבר הכי טראומטי שיכול להיות! זה מזכיר לי את הבחורה שחיים רמון נישק אותה, ובפרקליטות היו אומרים, 'תארי לך שערן שנדר היה בא ומנשק'. ראינו כבר דברים יותר גרועים! (צוחקת).
"חס וחלילה, אני לא אומרת שזה בסדר. אבל מישהי שאנסו אותה זה משהו אחד, ומישהי שחשפו בפניה את איבר המין זה משהו אחר. ומה את באה אחרי 40 שנה? יש מקרים של טראומה. לא מישהי שחשפו מולה את איבר המין לפני 40 שנה. יש משהו בזה שלנשים נוח להציג את עצמן כקורבן. אני לא מאמינה בזה. אולי אני אישה חזקה ואני לא דוגמה. ותבין: כל אישה נפגעת. כל החיים. תקשיב, הטרידו אותי מיליון פעם, כמו כל אישה, לא יותר לא פחות. וזו זכותך להתלונן – אני רק לא אוהבת משפטים בתקשורת. רוצה? תגישי תלונה. בדיוק כמו שאומרים עליי ועל כל מישהו בתיק דברים, ואתה לא יכול להתגונן. זה לינץ'! ובסוף זה יעשה נזק למאבק, זה ברור".
לסיום: חשבת למה בכלל התיק הזה נהיה מה שנהיה? הסיפור האולטימטיבי על האדם הקטן והנידח מול המערכת?
"לא יודעת, ושאלתי את עצמי פה ושם. בטח לא בגלל משהו שאני עשיתי. נחשבתי לתובעת קשוחה אבל הוגנת, מאוד יסודית. זה בטח לא אני. לא יודעת למה. אולי הצטברות של כמה דברים, שהפכו לכדור שלג, לא בגלל משהו בתיק עצמו, ששונה מתיקים אחרים. אולי הנסיבות, בית ספר, שעת צהריים, תלמידה צעירה, אין ספק שהמסגרת ציורית. אבל למה דווקא התלבשו על זה? אם אתה מסתכל ראייתית על הרבה תיקים, כאלה טענות יש בכל תיק".
פרשת זדורוב תגיע פעם לסוף?
"כבר לא יודעת. בוא, לפני סיום אגיד לך משהו מהפכני: זה תיק שהדבר הכי נכון לעשות בו, מההתחלה, הוא הסדר טיעון. אם היה שכל למישהו. לא יודעת אם הצדדים היו מגיעים לעמק השווה, אבל זה היה הדבר הנכון. היה עושה שקט לכולם. אני בטוחה שזה גם לא לטובתו של זדורוב, שבמשך שנים על גבי שנים התיק שלו לא נגמר.
"וקודם כל זה לטובת תאיר ז"ל. ברור שחשבתי עליה כל הזמן. אי-אפשר להתנהל מקצועית אם אתה שם את עצמך במקום הקורבן, אבל כשאת נחשפת לזוועות האלה, זה מחלחל. ובמלוא הכבוד והרגישות, פשוט כואב לי על הילדה הזו. ואני מצטערת שכל הטירוף מסביב רק משכיח אותה".
