רגע לפני שהוא מניח בצד את הטלפון הנייד שלו - המכשיר שהביא אותו עד הלום - רון קובי מגניב עוד מבט אחד אחרון ודי למסך. אבל לא, ראש עיריית טבריה עוד לא מתפנה לראיון. העיניים שלו משתהות על הצג. שקט משתרר בלשכה שעד לפני רגע רחשה פעילות כמו כוורת על ים כנרת. חמשת אנשי הצוות ועיתונאית אחת מבינים שיש כאן פאוזה דרמטית. הם מתבוננים בו כשהוא מקריא מהנייד בטון של קריין מקצועי, ולא באמת מתאמץ לשמור על פאסון: "בפרקליטות התגבשה החלטה: כתב אישום נגד דרעי. יווווווו, א-מא!"
קריאות התפעלות חרישיות נשמעות מסביב. גם מהנדס העיר, שבדיוק נכנס, מתאמץ לכבוש חיוך שהתפלק לו מבעד לארשת המקצועית. "וואלי וואלי", ממשיך ראש העיר לזרוח מנחת, "הביתה בשמחה רבה", הוא משורר את הברייקינג ניוז.
"אתה נראה מאוכזב, אתה לא נראה שמח בכלל", מסתלבט בזהירות אחד הנוכחים.
"אני מאוד מאוכזב", עונה לו קובי בחיוך של יום ראשון, שבא אחרי סוף שבוע מוצלח במיוחד בזכות אלפי מטיילים שהציפו את העיר עד ש"לא נשאר אוכל במסעדות, אמרו לסועדים, 'סליחה ותודה, נגמר האוכל'", כמו שהוא מתאר. עכשיו הוא מתיישב, וקורא בקול רם את פרטי הידיעה: "חבר'ה, אתם שומעים? כתב אישום נגד דרעי. כתב. אישום. נגד. דרעי", הוא פונה אליי: "את יכולה לצלם ולהקליט את זה".
זה מה שאני עושה.
"אריה דרעי הולך הביתה. לנו, כחברה, זה פותר את הבעיה המוסרית שיש עם שר כזה. לא מעניין אותי האישום שתלוי נגדו עכשיו, אותי מעניין דבר אחד: איך אנחנו במדינת ישראל לקחנו אדם שישב בכלא על שחיתות ושמנו אותו במקום הכי מרכזי. אנשים לא מבינים מה זה שר הפנים. בפועל, שר הפנים הוא השר שמשפיע על כל מהלך החיים האזרחי של התושבים".
אתה נראה מבסוט ברמה האישית ביותר. תקפת אותו בלי סוף בחודשים האחרונים.
"אני לקחתי את אריה דרעי כפרויקט לאומי. האיש הזה ניצל את מעמדו ועירבב בין דת ושלטון מקומי, בין עניינים מוניציפליים לכפייה דתית, ניסה להביא לפריפריה ולמקומות מוחלשים את שיטת המקל והגזר.
"דרעי הוא שר הפנים הכי מושבת שהיה אי פעם בישראל, חזק בדיבורים, אפס במעשים. הוא דווקא יודע לעבוד, אבל הידיים שלו קשורות מאחורי הגב, כי יש עליו זכוכית מגדלת של הפרקליטות. הוא לא זז בלי היועץ המשפטי שלו, הוא לא יכול לתת תקציבים לאף אחד. כל אלה שמתהדרים בקשרים איתו, מתהדרים בנוצות לא להם. כל מי שחושב ששר יכול היום לתעדף מי שבא לו על פי אינטרסים פוליטיים, חי בסרט".
מאז נכנס קובי לתפקידו בדצמבר האחרון, הפכה הפריפריה חסרת השקט למוקד רעש חזק שלא מפסיק להדהד בכלי התקשורת המרכזיים. כדמות כריזמטית שבוחשת ללא מורא ביחסי דת ומדינה, התגלה קובי בעל הפה הגדול והפרובוקציות, כמגנט של רייטינג, כמסחטת קליק-בייט. קובי הוא אולי הדבר הכי טוב שקרה ליחסי הציבור של טבריה מאז המירה את מעמדה כאחת מארבע ערי הקודש של העם היהודי, לעיר שמתמודדת עם עלייה מתמדת בשיעור הציבור החרדי בקרב תושביה, ועם ירידה קבועה במצבה הסוציו-אקונומי.
מה לא היה שם? ידיעות על פשקווילים נגדו ואיומים ברצח, תגרות בפייסבוק ועל גלי האתר עם רבנים וחברי מועצה חרדים, חיקוי ב"ארץ נהדרת", שידורים ישירים מאוטובוס השבת שהוא הפעיל בעיר, חדשות אזוטריות על מבנים עתיקים, וכרטיס כניסה לכל אולפן. אבל האיש עצמו, כך נראה, לא ממש מתרגש מזה: את הנפח התקשורתי העצום שלו הוא מכנה "שוליים". מבחינתו - האיש והאייפון - הסיפור העיקרי הוא הפייסבוק לייב: "את יודעת שיש לי יותר מ-4,000 שעות שידור?"
מפתיע שרק 4,000. אתה משדר רוב היום. פלא שלא הגעת לתקשורת לפני שהגעת לראשות העיר.
"תמיד הייתי ממוקד בטבריה".
אתה מבין למה מכנים אותך "טראמפ של הצפון"?
"אני כל היום בתקשורת ואני גם עושה תקשורת משלי, אני לא מחכה שיעשו עליי תקשורת. אנשים בישראל אוהבים לראות מנהיגים עם כוח. רוצים הנהגה. אין הנהגה במדינת ישראל. הציבור מאס בפוליטיקאים החרדים ואין אף אחד בישראל, כולל בכנסת, שמסוגל להגיד להם את האמת בפנים".
בשלושת החודשים האחרונים ליווינו אותו בתקופה שאחרים שאינם רון קובי מכנים "מאה ימים של חסד" – ומההתחלה נראה היה שהוא לא מצפה לשום חסדים מאף אחד. כבר ביום הראשון לתפקידו התעמת עם צוות עיתונאים מתאגיד השידור, מאוחר יותר עם איש התקשורת חיים הכט, וממש באותו שבוע - בהופעת בכורה בכנסת, חטף מח"כ מיקי רוזנטל שצעק לעברו: "אתה לא תגיע רחוק, אתה עוד תגמור בכלא".
קובי, 46, יליד העיר, יזם ואיש עסקים שעשה דווקא תואר בהוראה ובחינוך, שירת בצנחנים ומתנדב עד היום למילואים, גר בתל-אביב לפני שנבחר, ומשפחתו עדיין מתגוררת שם. את פעילותו הציבורית התחיל לפני כשמונה שנים, כשהקים את הפורום "מרימים את טבריה מהקרשים". כבר אז התחילו שידוריו בפייסבוק, וגם העיסוק האינטנסיבי בסוגיית חרדים-חילונים. בדצמבר 2017, בעקבות חוק המרכולים שיזם דרעי, יצא עם חבורת פעילים מרחבי הארץ היישר אל פתח ביתו של השר, כשהם מפגינים תחת הכותרת "באנו לעשות שבת". משם החל למעשה את מרוץ הניצחון לכס הראשות הטבריינית, אחרי שנכשל בניסיון הקודם לכובשו.
מאבקו בחרדים, המהווים 22% מאוכלוסיית העיר בת 43 אלף התושבים, תורגם מאז נכנס לתפקידו לסופי שבוע עמוסי מטיילים שהגיעו לעיר בעקבות הכותרות מחד, ולימות חול טעונים באירועים ותקריות על רקע דתי מאידך. הרשתות החברתיות ואתרי החדשות החרדיים מלווים כמקהלה את הטנור הגדול שלא מפסיק לשדר מהרגע שהוא יוצא לריצת בוקר ועד סוף היום, ואיזה מזל שזו שנה ברוכת גשמים כי לכו דמיינו כמה חם יהיה שם בקיץ הקרוב.
רון קובי, אתה עצמך מאמין באלוהים?
"בהחלט. כמוך בדיוק, מרב בטיטו".
איך אתה יודע אם אני מאמינה?
"עשיתי עלייך מחקר. אני ואת אותו דבר".
מבחינתך הוא קיים, רק הוא לא מחייב אותך לתרי"ג מצוות?
"אני מאמין שגם את וגם החרדים צריכים להשאיר לי את מערכת היחסים שלי עם אלוהים, לעצמי. אבל כשאני אומר בין אדם לחברו, שם אני מוביל. אני עושה את כל המצוות ויותר".
אז אתה פחות מחויב לכללים?
"תשאירו לי את ענייניי עם אלוהים. אולי אני כועס עליו, אולי הוא כועס עליי. זה העניינים שלי ביני לבינו, כשאני קם בבוקר וכשאני הולך לישון".
אבל אתה מקפיד שלא לערב את יחסיך הפרטיים עם אלוהים בענייני העירייה?
"ממש לא מערבב. אני חושב שאנחנו במדינת ישראל צריכים להתנתק נתק מוחלט מהעניין של דת ומדינה. זה בנפשי ובדמי וזה בוער לי".
במפלגת השלטון לא מדברים על הפרדת דת ממדינה, זה לא עומד על סדר היום שם, ובוודאי לא ברוב שאר המפלגות.
"הליכוד כרגע לא יכול לדבר על הפרדת דת ממדינה מסיבה פשוטה: השיטה לא מתאימה. לו אני הייתי ביבי, הייתי משנה את מצע הליכוד ומכניס בחקיקה את שינוי השיטה הפוליטית בישראל. מעלה את אחוז החסימה לכדי שתי מפלגות גדולות ומובילות, חותם עידן ומתחיל פרק חדש של פוליטיקה ברמה גבוהה ועניינית".
אומרים עליך שאתה אנטי דתי.
"בדיוק להפך. אני ממש מכבד דתיים, יושב איתם, נפגש איתם, מגיע לאירועים שלהם. הם מזמינים אותי לחתונות של אדמו"רים. לכולם אני נותן כבוד".
אתה אולי נותן להם כבוד אישי, אבל במובן הרחב אתה מפר את הסטטוס-קוו, אתה לוקח מהם את השבת שלהם.
"אני אגיד את זה מפורשות, ללא כחל וסרק: הבעיה שלנו היא לא החרדים במדינת ישראל. זה הפוליטיקאים שלהם וזה העסקונה וכל האנשים האלה שמנסים לקחת את הדת ולהשתמש בה כמנוף פוליטי חברתי קהילתי".
למשל, ראש הממשלה שיושב עם החרדים ונותן להם תקציבים?
"מותר לו. הוא צריך לתת להם תקציבים. זה בסדר גמור, אני לא נגד. אני נגד חזירות, נגד השתלטות, נגד זה שאין חלוקה שוויונית, נגד סחטנות פוליטית. אני מאוד-מאוד אוהב את ביבי. אני חושב שביבי צריך להבין שאנחנו נמצאים בפתחו של עידן חדש. הבחירות האלה הן לא על הביטחון ולא על הכלכלה, הן על מערכת היחסים הפנימית שלנו, בתוך תוכנו. אני חושב שאריה דרעי הוא אסון של הליכוד, הוא פוגע בליכוד".
שוב דרעי?
"יש לש"ס מודעה, 'ביבי צריך אריה חזק'. לדעתי, צריך לכתוב שם 'פודל קטן'. דרעי נאחז היום בכל מה שיכול להבטיח לו מעבר של אחוז החסימה. בעיניי, דרעי הוא הבעיה העיקרית של ביבי".
זהו? אריה דרעי זאת הבעיה של ביבי? לא החקירות? לא גנץ? לא עזה וחמאס? לא מצב הפריפריה?
"תראי, החודש הזה שלפני הבחירות הוא פלואידי לחלוטין. 25 מנדטים צפים, נקודה. עוד אין אישום. עוד לא הוכחה אשמתו. עם ישראל אוהב את ביבי. נכון להיום, ביבי הוא הדמות הדומיננטית ביותר במדינת ישראל שיכולה להוביל את הממשלה הבאה. נכון להיום, הגשת כתב האישום מול ביבי היא לא הקילר פקטור שלו. הקילר פקטור שלו הוא אחר".
מהו?
"מה שקורה חברתית בתוך המדינה, נקודה. אני חושב שהביטחון מצוין. ביבי מאוד מאוזן, מאוד שקול. תאמיני לי, הייתי בצוק איתן, לחמתי שלושה שבועות מעבר לקווים. ביבי מתנהג לחמאס ביד נכונה ורמה, בדיוק כמו שהוא מתייחס לאיראן. את זה אף אחד לא יכול לקחת ממנו, אבל לעומת זאת הוא לא מבין שצריך מנהיגות פנימית בתוך הארץ, עם אומץ לב. אומץ לב הוא להסתכל למדינה בעיניים ולהגיד, 'צריכים שינוי'".
בעשר השנים האחרונות הפריפריות הלכו אחורה. לא אמרת: הממשלה הזאת גרועה, בואו נעשה את זה אחרת פה, ונביא לפה תקציבים.
"היה פה מודל שלטוני שלא איפשר מימוש והתקדמות, דד-לוק. היה פה מצב שמאכערים חרדים ניהלו את ראש העיר, בובה. החמצה של חמש שנים. ברור שיש לי ביקורת גדולה נגד הממשלה. אתם רואים שאין לכם עם מי לעבוד, תשנו דרך. אבל לא היו אנשים אמיצים. גם עכשיו כשאני אומר, 'אריה דרעי הביתה', את שומעת מישהו נוסף אומר את זה במדינה? יש פה איזה גבר שיודע להגיד את זה חוץ ממני? כולם פה פחדנים. מדינה של פחדנים (אריה דרעי ביקש שלא להגיב לטענותיו של קובי בכתבה)".
אם להיות כנים, נבחרת בזכות הקמפיין נגד החרדים, לא בזכות קמפיין נגד מדיניות הממשלה.
"לא נכון, אני אמרתי בצורה נחרצת שממשלת ישראל הרימה ידיים בטבריה. לא היה לה עם מי לעבוד פה. רוצה לשמוע קטע? 150 מיליון שקל שוכבים במשרדי הממשלה, אף אחד לא ניצל אותם. החלטת ממשלה מ-2012. עכשיו יש לי 100 מיליון שאני מנסה לשחרר אותם. ועוד דבר: מבקר המדינה קבע ב-2016 שהעיר טבריה לא ניצלה תב"רים (תקציבים בלתי רגילים, מ"ב) ב-81 מיליון שקל. זאת אומרת, אישרו. הממשלה נתנה 81 מיליון. אף אחד לא לקח אותם.
"לכל בנאדם ששואל אותי בבוקר לאיזה יום אני קם, אני אומר לו: 'ליום של שלושה ימי עבודה'. אני צריך לעשות שלוש קדנציות בקדנציה אחת. בגלל זה אני עובד 20 שעות ביום. שבעה ימים בשבוע. אני רואה שהיה פה רפיון מדהים".
אתה דמות שנויה במחלוקת. נחשב בוטה וכוחני. האם אפשר לדעתך להצליח מבלי להיות כזה?
"אין סיכוי. אנחנו נכנסנו חזק בחונטה שקיימת עד היום. מול החונטה הזו צריך מנהיגות וצריך אומץ. אנשים רוצים לראות שהמנהיג שלהם הוא גבר אמיתי. אני אומר מה שכולם רוצים להגיד ואין להם אומץ".
משפט כמו "אני הבן זונה הכי גדול של טבריה?"
"זה משפט שאמרתי אחרי ששרפו את הרכב שלי מתחת לבניין. כעסתי".
הסגנון וחומרי הצילום של קובי מספקים תחמושת למתנגדיו. "אני מחזיק בדעות של רון אחת לאחת, הבעיה שלו היא שהוא כל הזמן רק מייצר ספינים ומתעסק בהם, חותר לחיכוך, הוא האופוזיציה של עצמו", אומר תושב העיר חגי עמר, בן 40, מנהל דף הפייסבוק "שומרים על טבריה". "לרון יש אהבה מוגזמת לתקשורת, שזה לא רע לעיר, אבל הבוטות שלו משסעת ומפרידה את הציבור. הוא נמשך לתקשורת כי הוא מבין שהמשמעות של זה היא כוח. הוא צריך לנהל את העיר ולא להתעסק כל היום באריה דרעי, או לנסות להוביל מאבקים לאומיים.
"יש לו קצת שיגעון גדלות. במקום לקרב ולייצר מעגלי שיח הוא מייצר מתח בעיר. הוא לא מבין את האחריות שלו כמנהיג. לאחרונה שומעים בעיר יותר ויותר אמירות בגנות הדתיים, דבר שמעולם לא שמענו כאן. רוב האוכלוסייה בטבריה היא מזרחית מסורתית שמכבדת ומוקירה את הדת, אלו אמירות לא אופייניות לנו בכלל. אני לא אדם דתי, אבל השיח היום בטבריה מתנהל בצורה לא אחראית, שמובילה לשנאת חינם".
בוקר יום ראשון וגווני כחול-כנרת מבריקים בעיניהם של בני הגיל השלישי שהגיעו מכל רחבי העיר לכבוד טקס חנוכת המועדון החדש במלון חמי טבריה, אחד המוסדות הוותיקים בכניסה הדרומית-מזרחית של העיר. מהעבר השני של הכביש מנצנץ האגם השמח, שחוץ ממנות גדושות של מים קיבל החורף גם חוף שעבר מייקאובר ומעולם לא נראה נקי ומטופח כל כך. פחי האשפה המפוזרים לאורך הכביש הראשי בואכה צומת צמח מרוקנים, ואין זכר לערימות הזבל שאפיינו את ימי ראשון בעיר לאחר סופשבוע סוער בחברת אלפי מבקרים.
כ-40 נשים וגברים, חלקם ניצולי שואה וחלקם עולים מארצות המגרב שהגיעו לעיר בגלי העלייה של שנות ה-50, חוזרים היום לפעילות שהופסקה לפני שלושה חודשים. התורם שמימן את המועדון ב-20 השנים האחרונות יצא לגמלאות במקביל לכניסתו של קובי לתפקידו. "כשזה קרה, הבטחתי אישית לחברים שנפתח להם מועדון חדש, ואנחנו מקיימים היום", אומר לי ראש העיר.
השעה עוד לא 9:00 בבוקר, והוא כבר אחרי ריצה של עשרה קילומטרים. לבוש בבגדי ספורט, כשאוזנייה מחברת אותו לתחנת הממסר שמרותכת לכף ידו, הוא מראיין את האורחים, ומסביר: "יש כאן את המקום, את האוכל, את כל התנאים של קאנטרי שכל אדם היה שמח ליהנות מהם. למה שהקשישים של טבריה לא ייהנו מהם? זה מהלך שחסך לנו 300 אלף שקלים, והכניס כסף לגורמים מקומיים, ועכשיו אנחנו בודקים שיתופי פעולה נוספים עם בתי מלון והארחה. ככה כולם ירוויחו".
את ההסבר מקבלים לא רק הנוכחים כי אם גם צופיו הנאמנים בשעה זו של השבוע. הם יכולים לראות גם את כל שאר המרואיינים שלו, מקרב המכובדים הרבים שהגיעו. מינגלינג שקודם לטקס קביעת המזוזה - "למי יש כיפה?" הוא שואל כשהפטיש כבר באוויר - מנוצל על ידו ביעילות מקסימלית, אין צורך לבזבז זמן על סמול-טוק כשאפשר לשאול שאלות כמו "מה אתה אומר על זה שהבטחנו וגם קיימנו?" או כמו: "תגידי, ראית פעם מועדון לבני הגיל השלישי שכל כך השקיעו בו?" קובי מדלג מאורח לאורח, לוחץ ידיים לאנשים שיכולים היו להיות הסבים שלו, וכעת מתבוננים בו בהערצה.
שניים-שלושה נאומים קצרים, והלו"ז לוחץ להתקדם עם טקס קביעת המזוזה. תוך כדי שהוא מפלס דרך לכיוון המשקוף, קובי מדבר עם שני אנשים במקביל, מארגן את הליהוקים האחרונים לברכות, מסמן בידו לעוזר, מאותת ברגלו לאחת העובדות - והכל תוך שמירה על קשר עין בלתי פוסק עם צג הנייד שלו. כשהנגנית על האורגן בפאתי האולם מגיעה ל"שריק שרק" הראשון בשיר "מקהלה עליזה" כמה קשישים קמים לפתע ממקומם ומתחילים לצעוד לכיוון דלת הכניסה.
הראשון לזהות שצריך לעצור את הסחף הוא ראש העיר. קובי משאיר מאחוריו את הנכבדים ומזנק פנימה: "אני מבקש מכם חברים, לא לקום ממקומותיכם. תמשיכו לאכול את ארוחת הבוקר שלכם בנחת, אנחנו נקבע את המזוזה".
שתי דקות לאחר מכן, תם הטקס. הקשישים עוברים לשלב הקפה והעוגה, המכובדים מפליגים לדרכם, וראש העיר וצוותו מתיישבים ב-10:00 בדיוק סביב שולחן מלבני מכוסה במפה לבנה שהוצב סמוך לדלפק הקבלה, ועליו ניצבים פירות ועוגות. אורח בחלוק מגבת לבן וכפכפים תואמים מצלם באייפון שלו את הישיבה החגיגית שעומדת להתחיל כל רגע, וזוג ישראלים שיוצא מהמעלית מבקש מקובי סלפי כי "אנחנו מעריצים אותך".
"חשבתי שיהיה נחמד לקיים כאן את הישיבה", אומר קובי, "ממילא כולם כאן, אז למה לבזבז זמן בנסיעה לבניין העירייה? לא יזיק קצת להחליף אווירה", הוא מחייך ומתיישב בבגדי הספורט שלו בראש השולחן.
"את לא מצלמת אותי ככה עם הבגדים האלו? כן?"
"לא מצלמת, אבל אתה מצלם את עצמך כבר שעה בפייסבוק לייב", אני אומרת לו.
"זה משהו אחר, רואים אותי רק מהמותניים ומעלה. אל תצלמי".
על סדר היום עומדת תוכנית הבראה של העירייה. בנוכחים: מהנדס העירייה, הגזבר ומנכ"ל העירייה. שני בכירים, מתברר, עומדים לעזוב בקרוב, כמו היועץ המשפטי של הוועדה לתכנון ובנייה שעזב לפני חודש, וכמו חברם, בני אליהו, שהיה מבקר העירייה ובעקבות תלונתו הוזמן קובי לכנסת וחולל מהומה.
נפקדים גם שמונה חברי המועצה ששלחו ביום א' האחרון מכתב לראש העיר ובו קבלו על התנהלותו: "שוב הינך מפר כהרגלך את מילתך במועצת העיר, בה הבטחת כי תענה למכתבים של חברי מועצה", הם כותבים לו, ובהמשך טוענים כי הוא מתעקש לכפות עליהם מועד לא מתאים לישיבת מועצה, וכי זה יאלץ אותם להיעדר מעבודתם "שהיא פרנסתנו". הם חותמים בדרישה להתנהג לפי החוק והכללים, "במידה ולא תעשה כן, נאלץ לעדכן את הגורמים הרלוונטיים להמשך טיפול".
מקורב לאחד מחברי המועצה אמר לנו השבוע: "מה שהרתיח אותם זה הפרסום בדף הפייסבוק שלו שהולכת להיות ישיבת מועצה ביום שני בשעה 19:00 וש'הציבור מוזמן' בזמן שאת חברי המועצה שלו הוא לא טורח ליידע, לא מנסה אפילו לקבוע איתם מועד לישיבה. הוא בא בגישה של 'אפשר לנהל עיר ללא קואליציה ובהיתר משפטי במשך שנה', וחברי המועצה החרדים באים בגישה של התנגדות גורפת לכל הצעה שיגיש, כפי שהכשילו את מינויים של בכירים לפני כחודש".
אחר כך בלשכה, השעה 11:30 - בדרך מהישיבה עבר בבית להתקלח ולהחליף בגדים - קובי יסביר שהמצב הזה לא מפריע לו לפעול בעיר. הוא הרי פתח את הטיילת בשבת והסיר כבר ביום הראשון לכהונתו את הברזלים שחסמו את הגישה החופשית מהכביש לשדרת החנויות במרכז העיר, ועכשיו הוא מצהיר כי הסוחרים יקודמו בסדר העדיפויות שלו. בעוד כחודשיים מתכנן קובי לתקן את צו הארנונה העירוני, דבר שלא נעשה כבר 15 שנים: "טבריה היא העיר עם הארנונה הכי זולה בארץ למשקי בית פרטיים והכי יקרה בארץ לעסקים. רצח. את המצב הזה אני הולך לשנות. הסוחרים צריכים לנשום ולהרוויח, זה כבר מזרים דם לעיר".
בלשכה שלו הוא מקפיד על התנהגות ממלכתית, שאינה מזכירה בשום דבר את הכרזותיו על כך, ש"את הבית זונות בעיריית טבריה אני אעצור". שם אין זכר לדמות המיוזעת שנמצאת בתנועה תזזיתית אותה יזהה כל טברייני גם מתוך שינה. בעין בלתי מזוינת זה נראה כמו שגרה בנאלית של שלטון מקומי, אבל למעשה ככה נראית מועצה שטרם הורכבה בה קואליציה, והתקציב שלה טרם אושר.
אתה לא מצליח להרכיב קואליציה כי החרדים לא רוצים לשבת איתך. אתה לא חושש שמאבקך בחרדים יפגע בעיר?
"מאיפה הקרצת את זה? אתמול בבוקר יכולתי לסגור פה קואליציה".
אז למה אתה לא עושה את זה?
"זה לא משרת אותי כרגע".
יכולת לסגור קואליציה עם החרדים?
"עם מי שאני רוצה. מכירה את השיר It's all about the money?"
אם אתה תשים מספיק כסף הם יישבו?
"בוודאי".
לפי הפרסומים, הם התאגדו נגדך לגוש חוסם, והרבנים לא ייתנו להם לשבת איתך בגלל חילול שבת.
"תקשיבי לי, רוב האנשים לא ממש מבינים בעניינים מוניציפליים. העניין הוא בכלל אחר, הכל מתחיל ונגמר בשיטה. ראש העיר ינהל את העיר ואת העירייה לפי פקודות העירייה. ראש העיר נבחר בבחירות ישירות. זה לא בחירות לכנסת, נקודה".
אתה לא מודאג משיתוק של העיר?
"אני לא מודאג בכלל, לחלוטין. את יודעת למה? כי אני עובד בדיוק לפי הכללים ואמות המידה. אם הם לא ירצו להעביר תקציב, הם בבעיה, לא אני".
מה יקרה להערכתך? כי כרגע, שלושה חודשים אחרי הבחירות, זה עוד לא קורה.
"אני אסביר לך את התהליך האבולוציוני של השלטון המקומי: 50% מראשי הרשויות הוחלפו, הלכו הביתה. זה יצר מצב שהוא מצב ביניים. בפעם הבאה, חצי, שלושת רבעי מהרשימות, גם ייעלמו. כי אנשים מבינים שקורה פה מצב שאנשים לא דואגים לאינטרסים שלהם".
לי זה נראה שאתה תקוע.
"ממש לא. מה שקורה זה שהחבר'ה האלה לא יודעים שיש בסוף דד-ליין. ב-30 ביוני. כן, אם ב-30 ביוני אין תקציב, הם הולכים הביתה. קוראים לזה 'מועצה לעומתית', ואז שמים מועצה ממונה".
אתה רוצה שזה יקרה?
"אני לא רוצה שזה יקרה".
מה אתה רוצה שיקרה?
"אני רוצה שעיריית טבריה תוכל לתפקד כמו שצריך".
וזה אומר שאתה רוצה לשבת איתם?
"זה אומר שהם צריכים לרצות לשבת איתי כדי לעזור לתושבים שבחרו בהם. הם לא נבחרו כדי להיות אופוזיציה. הם נבחרו כדי לנהל ולהצביע בישיבות מועצת העיר".
זה לענות 'אמן'? להצביע יחד איתך בכל הצבעה?
"ממש לא, אבל אם יש דברים בסיסיים שהם אמורים להיות הצבעה פה אחד, אז כן. אני אתן לך דוגמה. מסגרות אשראי של העירייה. כשבא הגזבר של העירייה ומבקש את אישורם לטובת משהו חשוב והם מסרבים, זה לתקוע מקלות בגלגלים של הרשות, לא שלי.
"את רוצה כותרת? אני אגיד לך מה הכותרת. מאוד פשוטה. מי שבא לעשות רע, ייעלם, כמו שהוא בא. אני מוכיח לכל עם ישראל בינתיים שבשלושה חודשים אפשר להפוך עיר באפס כסף. את מבינה שמה שאנחנו עושים זה בלי תקציב. את מבינה שמה שאנחנו עושים פה זה יחסי ציבור נטו, ולהניע את האנשים בעלי העסקים לפעולות ספציפיות כדי שירימו את העיר".
ואין בך צער שהם לא איתך כרגע?
"כואב לי מאוד לא רק שהם לא איתי, אלא שהם מנגחים את זה, מבקרים את זה. הם רוצים שזה יהיה הפוך. הם רוצים להחזיר את המצב אחורה כדי שהעיר תהיה מתה".
באותה ישיבת מועצה דנו בצורך בפיטורים ובקיצוץ רוחבי בן 12 מיליון שקל. "בואו נגיד באומץ, ב-2013 לפני הבחירות הייתה צריכה להתבצע תוכנית הבראה שלא בוצעה. ארגון שדוחה תוכנית הבראה פשוט קורס, זה הזמן שלנו להציל את המצב. אני רוצה להדגיש, מי שלא יהיה נאמן למערכת העירונית ולא ישים בצד פוליטיקה ואינטרסים, ילך הביתה", חותם קובי את הישיבה.
בתחילת הקדנציה של קובי, לפני קרוב לארבעה חודשים, היה קשה לנחש עד כמה עמוק יהיה הנתק שישתרר בין ההנהגה החילונית לבין ההנהגה הדתית בעיר. באותה עת, אחרי ארבע שנים של שיפוץ אינטנסיבי ובעזרת עשרות מיליוני שקלים שהגיעו מכיסו של התורם משה כוכב, יחד עם סיוע של המשרד לפיתוח הנגב והגליל, נפתח מחדש רשמית המתחם הקדוש של קבר הרמב"ם. לטקס המרשים עתיר הרבנים שהתקיים בחלל המרכזי הגיע גם קובי. השר דרעי, אגב, נעדר.
לצד דמויות אייקוניות כמו הרב יצחק יוסף – הראשון לציון, הרב דוד לאו – הרב הראשי לישראל, הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים, הרב יצחק דוד גרוסמן – רבה הראשי של מגדל העמק ורבים אחרים, נראה קובי כמו ילד טוב ירושלים שלא מעז להוציא את הנייד מהכיס ולהניף אותו למטרות שידור. כשהוא קם לנאום – שישי או שביעי בסדר החשיבות העירוני הישן – הסתפק בדברים קצרים והעדיף להתמקד בתוכניותיו לגבי מבנים עתיקים נוספים שיש לשפץ ולשמר, כמה מילים על תורתו של הרמב"ם ותודה למשפחת כוכב.
ביציאה מקבר הרמב"ם, שנראה פתאום כמו מבנה עתיק בגבעות של טוסקנה, קובי לא מצליח לפלס את דרכו החוצה כדי להמשיך את יום העבודה שלו שהופרע למשך שעתיים תמימות. על המדרגות המוצלות שקושטו בעציצי גרניום ורוצפו באדני עץ, חיכתה דבוקת רבנים, כל אחד מנסה לומר משהו, ללחוש על אוזנו וללחוץ את ידו.
"הרב אליהו ילוז ז"ל הוא הסבא שלי", הסביר קובי לרב גרוסמן כשצעדו יחד לכיוון שער היציאה. הרב הראשי של טבריה, הרב משה צבי בוחבוט, התערב מדי פעם בשיחה, מניח את היד על שכמו של קובי מעשה קרבה, ומוסיף דוגמאות להוכיח את נאמנותו של קובי ליהדות: "זה אדם שאכפת לו", המליץ בפניי הרב גרוסמן על קובי.
תוך חודש יהפכו ראש העיר והרב הראשי לאויבים מרים. היד שהונחה על השכם הסירה את הכפפות בגלוי בסוף ינואר: "בא אחד מתל-אביב, נהיה ראש עיר", צוטט הרב בוחבוט בנאום שנשא באזכרה לתושבת העיר, "אפילו אשתו ובניו לא גרים פה. רוצה לחלל לנו את העיר הזאת, וכולם – כמו שפנים – יושבים בשקט, הוא רוצה שטבריה תהיה בירת הבלויים של צפון המדינה, חצוף ומחוצף".
קובי, כצפוי, לא נשאר חייב. "כולו מינוי פוליטי של אריה דרעי המושחת, מעז להגיע לאזכרה בבית של משפחה מכובדת בטבריה ולנאום נאום הסתה פוליטי נגד ראש העיר ונגד עובדי העיר ותושביה החילוניים של העיר, משל היה רב של חצי עיר באיראן בלבד", השיב בדף הפייסבוק שלו.
לפי מקורבים לשניים אין כרגע אינטראקציה ביניהם, להוציא מפגשים באירועים רשמיים.
איזה יחסים יש לך עם הרבנים? ראיתי אותך בשישי שעבר בטיילת, במפגש מוזר עם קבוצת רבנים שהגיעה לשם כדי לברך עסקים שלא פתוחים בשבת.
"למה מוזר? אני רגיל לדבר עם רבנים, הם ניגשים אליי ואני אליהם. מי שעושה פה בעיר את הרעש זה אולי 10-15 איש שמנגחים, שמתסיסים, שעושים רע".
צפיתי בסרטון של התפילה שקיימו רבנים ליד קברו של סבך בחודש שעבר. אחד מהם אמר שעל קבר הסב שהיה צדיק גדול הם התפללו שתחזור בתשובה. איך הרגשת כשראית את זה?
"תגידי, אם היו עושים את זה על הקבר של סבא שלך, איך היית מרגישה?"
סיכוי טוב שהייתי מתחרפנת.
"את היית מתחרפנת, ולי זה לא הזיז את קצה הזרת, לא נגע בי בכלל ה'פולסא דנורא' שהם עשו. אני אגיד לך למה, כי אני מאמין באמונה שלמה שהאנרגיה הטובה לא יכולה להיעצר. אני מאמין מאוד-מאוד-מאוד במה שאני עושה. אני גאה במה שאני עושה. אני חושב שכשבאים אליי אנשים ומנסים לפגוע בי, אני מתחזק. את צריכה להבין את המבנה האישיותי שלי – אני בנאדם מאוד חזק נפשית".
אתה עדיין מקבל איומים על חייך?
"כל הזמן".
אתה מפחד?
"אף פעם לא מפחד".
אחת השאלות שהתעוררו סביב קובי מתחילת הקדנציה שלו נוגעת למקום מגוריה של משפחתו. אשתו והילדים נשארו בתל-אביב, מה שגרר לא מעט ביקורת כלפיו.
כולם יודעים מי זה רון קובי, אבל אף אחד לא ראה את אשתו. ככל שאתה בחוץ גלוי וחשוף, ככה היא מוסתרת.
"את מכירה את המשפט, my home is my castle"?
מה עושה אשתך?
"גם לשירילי יש תעודת הוראה, היא גם עבדה אצלנו בעסק".
זה די מדהים שמחינוך הגעת לתחום המוניציפלי.
"הרבה מאוד מורים לספורט הפכו לראשי ערים, בדוק".
ומה עם הילדים שלך? בזמנו סיפרת שהעדפתם לא לעקור אותם מהסביבה ובית הספר שהם רגילים אליו. איך עובד לך הסידור הזה?
"לא רציתי לעקור את הילדים מהסביבה, מבית הספר ומהחברים שלהם. אני נבחרתי, לא הם. בסוף, אני חי כמו שחינכו אותי, נותן את הנשמה לילדים. בכל סופשבוע הם מגיעים הנה עם אשתי, ובמהלך השבוע אני מגיע מדי פעם כדי להסניף אותם ולתת נשיקה. אביה (כיתה י"א) ומיכאל (ג'), מתים על טבריה ומחכים לסופי השבוע כדי לבוא. עם מתן, הגדול, זה כבר יותר מורכב, עד שהוא יוצא מהצבא הוא רוצה לפגוש את החברים שלו.
"מאז שנבחרתי לא נסעתי פעם אחת במיוחד הביתה, תמיד על הדרך. לפעמים אני נמצא באזור המרכז בשעות שמיכאל בבית ספר. כבר קרה יותר מפעם אחת שנכנסתי אליו לכיתה, נישקתי אותו ויצאתי בחזרה לטבריה. אני לא מתלונן חלילה, אבל להיות ראש עיר זו עבודה קשה".
קיבלת כבר פניות ממפלגות?
"קיבלתי כל הזמן פניות ממפלגות".
ממי?
"זה לא רלוונטי, זה נגמר".
אם יום אחד תלך לפוליטיקה הארצית, איזה שר היית רוצה להיות?
"אם לסבתא יהיו גלגלים".
אבל איזה שר? שר הפנים?
"שר הפנים זה תפקיד מאוד חשוב".
גדלת בבית מסורתי שומר תורה ומצוות, אתה לא חושש לפרוע את עטרת ראשנו?
"באופן אמיתי משחר הילדות שלי, נמנעתי מלתת לאנשים לבוא אליי עם דעות קדומות. אני אדם שחי עם עצמו בלי שום דיסוננס. בבית של ההורים שלי היו שני כיורים, בשרי וחלבי. אבא בא מבית דתי והלך לבית כנסת בשבת, אמא שלי מבית חרדי של חסידות ברסלב, הייתה שומרת מצוות ומדליקה נרות שבת וגם מדי פעם נסעה איתנו באוטו".
ואבא לא? אז בבית היו פערים מבחינה דתית?
"לא. לאבא שלי ז"ל היו תשעה אחים ואחיות, חלק התנתקו וחלק שומרים על הדת. הילדים שלנו לא גדלו דתיים אבל ברבות הימים הרבה מבני הדודים חזרו בתשובה. בסדר, 'חיה ותן לחיות'. המודל שחקוק לי במוח מהבית, המודל הטוב ביותר, הוא We don’t ask, don’t tell us. משפחת קובי לדורותיה היו באים בשבת לבקר את סבא, חכם מכלוף קובי ז"ל. אף לא אחד מהם החנה את הרכב שלו ליד הבית של סבא. כולם החנו רחוק וכולם באו ברגל. סבתא שלי האשכנזייה, ניצולת שואה, וסבא שלי, היו גרים פה ליד העירייה, ליד בית הכנסת הגדול של הרב קוק. מעולם, אולי פעם אחת, לא נסעתי פה בשבת, וזה כביש פתוח. זה בעיניי חינוך, זה בעיניי כבוד".
