שעה קלה לאחר שהתברר שבטו אורורק הפסיד ב-2018 במרוץ לסנאט בטקסס, בקרב מול הסנטור הוותיק והעשיר טד קרוז, צילצל הטלפון הסלולרי שלו. על הקו היה ברק אובמה.
"רציתי לברך אותך על הקמפיין הנהדר שניהלת", אמר הנשיא לשעבר לבן מפלגתו שכבר סומן ככוכב עולה בקרב הדמוקרטים, אחרי שהגיע למצב של כמעט שוויון מול קרוז הרפובליקני, במדינה "אדומה" (כצבע הרפובליקנים) שבה למועמד דמוקרטי לא היה מעולם סיכוי ממשי.
"אם תרצה, נשב ונדבר", הוסיף אובמה. כעבור יומיים השניים ישבו במשרדו של הנשיא לשעבר בוושינגטון. הייתה זו הפעם הראשונה שבה אורורק (46) גילה שהוא חושב ברצינות על המרוץ לנשיאות בשנה הבאה. "כמה אנשים שאת דעתם אני מעריך יעצו לי לעשות זאת", אמר, "אבל עדיין לא החלטתי". למוד ניסיון, אובמה אמר לו שהוא צריך לשאול את עצמו כמה שאלות לפני שיחליט: מה זה יעשה למשפחה שלו? האם זה הדבר הנכון למדינה? האם יש לו נתיב שיכול להוביל לניצחון? האם הוא רואה בעצמו משהו מיוחד שהוא יכול להעניק למדינה בימים קשים אלו?
אחרי פגישתם, אמר ברק אובמה לדיוויד אקסלרוד, האסטרטג שלו וארכיטקט הניצחון שלו בבחירות 2008: "הסתכלתי על בטו וראיתי את עצמי". ואכן - בשבוע שעבר הודיע אורורק שהוא מצטרף למרוץ: לחבריו הקרובים סיפר שהשיחה עם אובמה סידרה לו את המחשבות. אבל נדרשה לו עוד שיחה, שארכה שלוש שעות, עם אשתו איימי כדי להיות בטוח שזה מה שהוא רוצה, ושהיא תהיה שותפה מלאה למרוץ.
"אני מרגיש שנולדתי לעשות זאת", אמר לאחר ששידר ברשתות החברתיות סרטון וידיאו שבו נראית אשתו אוחזת בחוזקה בידו כשהוא מודיע רשמית שנכנס למרוץ. האיש, המוגדר על ידי קרוביו כמי שאוהב לשקוע במחשבות מיסטיות, הסביר שהוא חש כ"מי שכל חייו נועדו להגיע לרגע הזה".
אמנם הרגע הזה הגיע אחרי תבוסה - אבל היא הייתה מפוארת: אורורק, שהיה חבר בית הנבחרים ממדינת טקסס במשך שלוש קדנציות, החליט לשחק על המגרש של הגדולים והכריז שהוא יוצא לקרב בבחירות האמצע מול הסנטור טד קרוז, ששורשיו נטועים עמוק במדינה זו. קרוז עצמו התמודד לנשיאות, ונחשב לסנטור בכיר, עשיר ומקושר מאוד. נקודת המוצא של אורורק מולו הייתה נחותה, אבל הוא האמין שרק המעיזים יכולים: האתגר שלו היה לנצח במדינה אדומה, והוא עשה זאת בדרך שהייתה תערובת של מעשי שובבות ושימוש וירטואוזי בכושר הנאום שלו כדי לקבץ קהלים גדולים לאספות הבחירות שלו, במתכונת אובמה של ימי תהילתו.
אורורק הבטיח למשל, שיבקר בכל 254 המחוזות בטקסס – וכך עשה. רוב הזמן הוא עבר מבית לבית כשהוא נוסע על... סקטים, ולפי החישוב של אנשי המטה שלו הוא דפק על 16 אלף דלתות וניסה לשכנע את יושבי הבתים ללכת איתו, כי הוא מגניב, שונה ויכול להביא רוח חדשה: הצוות שלו היה מצומצם. למעשה, הוא ניהל את הקמפיין בעצמו כשהוא נעזר בשני טלפונים ניידים ובלפטופ. ולמרבה ההפתעה – זה עבד; במהלך בחירות האמצע, הסקרים בטקסס הראו שהוא נוסק. אולי מפני שהייתה לו יכולת להפעים את המתגודדים באספות שלו במסרים ליברליים; הוא הביע תמיכה, למשל, בארגון "חיים שחורים נחשבים" ותמך בהחלטת הספורטאים השחורים לכבד את ההמנון בכריעת ברך, במחאה על היחס הברוטלי של שוטרים לשחורים. הוא הציג את עמדותיו כדי להילחם בהתחממות כדור הארץ והצהיר שהטיפול בנושא זה הוא התרומה החשובה ביותר לאנושות. הוא הניף את דגל ביטוח הבריאות לכל, ואמר שכל אמריקאי זכאי לראות רופא כשהוא צריך. הוא יצא נגד מדיניות טראמפ בנושא בניית החומה, דיבר על חזון ההגירה ואף הציע להעניק אזרחות אמריקאית למהגרים הלא־חוקיים, בעיקר לילדים שהגיעו כדי לחפש השכלה וחיים טובים יותר. הוא הזכיר בנאומיו, שחלקם כבר הפכו לוויראליים, את הימים הטובים של אובמה. לאחרים החיוך שלו הזכיר את החיוך של קנדי. במפלגה הדמוקרטית, זה היה מספיק כדי שהוא יסומן כמי שמיועד לגדולות.
ביום הבחירות הוא שכר אצטדיון באל-פאסו כדי לחגוג את ניצחונו על טד קרוז. הערב התחיל בהפנינג ענק של מוזיקה וריקודים. התוצאות זרמו אט-אט ושיקפו מרוץ צמוד. זה נגמר בניצחון של קרוז, בפער קטנטן: אורורק כמעט עשה את זה. "לא האמנתי כשראיתי את התוצאות", אמרה אז אשתו איימי, פסיכולוגית במקצועה ואשת חינוך: "החזקתי מעמד כל הלילה, אבל למחרת בכיתי כל היום".
אבל מבחינת אורורק, מעז יצא מתוק: ההפסד הזה שם אותו על המפה הלאומית. הוא הפך להיות מוכר באמריקה, כמי שכמעט הביס את האייקון קרוז. במפלגה הדמוקרטית קראו לו "מנהיג נולד" וסימנו אותו כמי שאולי יכול להיות האיש שיביס את טראמפ. "רבים במפלגה הדמוקרטית רוצים להתאהב במועמד שלהם לנשיאות", אמר הסנטור הדמוקרטי כריסטופר מרפי על אורורק אחרי שהכריז שהוא מתמודד לנשיאות, "ואילו אחרים רק רוצים מישהו שיש לו סיכוי לנצח את טראמפ. למועמד שמאחד את שני הדברים האלה, יש סיכוי טוב להיות מועמד המפלגה לנשיאות".
אבל החגיגות לא נמשכו זמן רב: את הטעות הראשונה, שקוממה עליו רבים במפלגתו, אורורק עשה רק יומיים אחרי שהודיע כי הוא מתמודד. הוא נסע לאיווה – צעד שעושה כל מי שמכריז על התמודדות לנשיאות. איווה היא המדינה הראשונה שתבחר את המתמודדים בפריימריז, וכל פוליטיקאי יודע שאל תושביה צריך להתחנף באינטנסיביות, כי שם יכול להיווצר הגל: אובמה הפתיע בשעתו כשניצח באיווה הלבנה – וזה מה שנתן את האות לכך שינצח גם במדינות הבאות.
או'רורק הגיע לאיווה, הסתחבק עם בוחרים בבית קפה מקומי, פיטפט, לחץ ידיים, נישק תינוקות ואז אמר את המשפט שמיד התחרט שיצא מפיו: "אשתי איימי מגדלת את שלושת ילדינו. לפעמים אני עוזר". כתב של "וושינגטון פוסט" מיהר לצייץ את האמירה, והרשת געשה: קראו לאורורק "סקסיסט" וטענו שהוא מנצל את אשתו, העובדת במשרה מלאה, ורוכב לו בקמפיינים כשהיא נושאת במלוא האחריות לגידול הילדים.
הרעש שעשתה אמירה זו ברחבי הרשת ובמסדרונות המפלגה הדמוקרטית, הביא את אורורק לפרסם הבהרה: אמנם לא טוב לפוליטיקאי להיכנס למגננה, אבל לא הייתה לו ברירה: "לא רק שלא אומר זאת שוב", הסביר בהצהרה מיוחדת שנתן השבוע, "אהיה יותר מתחשב באופן שבו אדבר על נישואיי. אמירה זו הייתה ניסיון כושל שלי להאיר את העובדה שלאיימי חלק הארי בגידול הילדים ושמירת המשפחה. היא עובדת, אבל היא גם ההורה הראשי, בזמן שאני בקונגרס או בקמפיין". איימי עצמה צייצה: "לא נפגעתי".
בטו עלה לבמת המפלגה הדמוקרטית בתקופה שבה היא מנסה להתחדש ולהחזיר את החיוך לפניה, שנפלו עם תבוסת הילרי קלינטון במרוץ 2016. מיד לאחר שנודע כי דונלד טראמפ יהיה הנשיא – אף שקלינטון קיבלה כמעט שלושה מיליון קולות יותר ממנו – השתרר בקרבם דיכאון שהחל להתפוגג רק לאחר בחירות האמצע, כשהמפלגה השיבה לעצמה את הרוב בבית הנבחרים. לקונגרס נכנסו נשים וגברים צעירים, שהחלו להוביל קו ליברלי יותר.
לקראת המרוץ לנשיאות, שיתקיים בשנה הבאה, הודיעו מתמודדים רבים על כניסתם למרוץ. אבל את מרב תשומת הלב מקבל לאחרונה אורורק, בעל הנתונים המפתיעים: הוא היה בסיסט בלהקת רוק, מעריץ את בוב דילן ונינה סימון, דובר ספרדית רהוטה, איש עסקים לשעבר ופוליטיקאי שכיהן שש שנים בבית הנבחרים מטעם מדינת טקסס, בוגר אוניברסיטת היוקרה קולומביה ונושא עימו את הבשורה שעכשיו הגיע התור של בני דורו לתקן את אמריקה.
הוא נולד באל-פאסו, לאם שהייתה בעלת חנות רהיטים ואב נוקשה בחינוך ילדיו, שהיה בעצמו פוליטיקאי מקומי ואף כיהן כשופט. אורורק אגר בספרייתו מאות ספרים, ויש לו מדף מיוחד שעליו ביוגרפיות של נשיאי ארצות-הברית, לצד ספרות יפה: הוא אוהב בעיקר את המינגווי, ומעריץ גם משוררים. בשש שנות כהונתו בקונגרס לא התבלט במיוחד, חוץ מאשר בפעמים שבהן גילה יכולת לגשר בין דמוקרטים לרפובליקנים כדי לקדם חוקים. כאשר אובמה היה נשיא הוא יצא לביקור רשמי בווייטנאם וצירף אליו כמה חברי קונגרס. אורורק היה ביניהם; הוא התרשם ממטוס האייר-פורס 1 במיוחד כשגילה שהוא יכול להתקשר ממנו לכל מקום בעולם: הוא צילצל לאשתו איימי כדי להשוויץ וגם לאמא שלו, אבל כאשר ראה את המוני האנשים המריעים לשיירת אובמה ברחובות האנוי, חש צביטה קלה בלב: הוא אמר לעצמו, כך סיפר מאוחר יותר, שאלה החיים שהיה רוצה; לנסוע ברחבי העולם כשאנשים מריעים לו, ולא לעסוק יותר בעבודה אפורה בקונגרס. במבט לאחור, הוא טען כי גם שם, ברחובות האנוי, ניצתה בו התשוקה להנהיג.
כאשר אורורק החליט להתמודד מול טד קרוז, מה שנראה באותם ימים כמהלך חסר כל סיכוי, הוא יצא לדרך תחת הסיסמה "צעדה למען האמת". בעצרת הגדולה הראשונה שקיים גילה שיש לו יכולת לסחוף המונים, ולהביא אותם למצב של כמעט אקסטזה: הוא עלה על הבמה והתקבל ככוכב רוק. "זה היה ביוסטון, בתחילת הקמפיין מול קרוז", שיחזרה אשתו איימי בראיון שנתנה ל"ואניטי פייר", "כל המושבים היו תפוסים. היו אלפי אנשים. היה אפשר להרגיש את האדמה זזה כשהוא עלה על הבמה. נראה היה שהאנשים מצפים למשהו גדול. נכנסתי לאולם ונשימתי נעצרה".
את אותו אירוע שיחזר אורורק במילותיו שלו: "זה היה קרוב להתנסות מיסטית", אמר, "מעולם לא הכנתי נאום מראש. אני לא כותב לפני שאני מדבר. ראיתי את הקהל ושאלתי את עצמי: מה בעצם אני הולך להגיד? אולי רק אציג את עצמי, אולי אבקש שישאלו שאלות. ואז פתאום המילים יצאו מתוכי כמו כוח גדול. כשהערב הסתיים שאלתי את עצמי: מאיפה כל זה בעצם הגיע? זה משהו שלא קרה לי לפני כן".
מאז, הנאומים שלו הפכו לוויראליים: הוא ידע לשדר תקווה וגעגועים, הגולשים אהבו והתורמים פתחו את הארנקים. לפני שהכריז על כניסתו למרוץ לנשיאות הוא הצביע על החיסרון הגדול שלו, מנקודת ראותו: "אני אדם לבן במפלגה שרוצה להציב בראשה אישה או אדם צבעוני. הממשל, בכל הרמות, מיוצג על ידי גברים לבנים. זה חלק מהבעיה. ואני גבר לבן. לכן כשארוץ חשוב שהצוות שלי ייראה כמו המדינה על כל גווניה, ואם אנצח, שהממשל שלי ייראה כמו המדינה על כל גווניה".
את המרוץ העתידי שלו מול טראמפ, אם ינצח בפריימריז של הדמוקרטים, הוא מגדיר "מלחמת דוד בגוליית". את המשימה שלו הוא עומד להציג כ"הרגע שבו אנחנו הולכים להפסיד או לנצח הכל".
אגב, למרות הכינוי 'בטו' שדבק בו, שמו האמיתי הוא רוברט. אבא שלו, שהיה פוליטיקאי מקומי, אמר פעם בשידור ברדיו: "כשהייתי בן שש לא ידעתי בכלל שאני לא מקסיקני. כשהיינו ילדים היינו עולים לאוטובוס ונוסעים לחוארס לראות סרט. זאת הקהילה שלי, האנשים הללו (המקסיקנים), הם החברים שלי, השכנים שלי".
בטו מאמץ בחום את האמירות הללו של אביו. אבל זו הייתה פחות או יותר ההסכמה היחידה בין האב לבנו, שיחסיהם היו מתוחים וטעונים. "אבא שלי רק רצה שאביא ציונים טובים. אם למשל הבאתי ציון לא טוב במתמטיקה, הוא היה מפסיק לדבר איתי", שיחזר פעם בראיון, "הוא נתן לי תחושה שאני מביך אותו. זה היה הדבר המכאיב ביותר שעברתי בחיי". בצר לו החל אורורק לכתוב שירים, לנהל יומן, וחלם לברוח מאל-פאסו ומצילו הקשוח של אביו, שניהל את המשפחה ברודנות ורצה לשלוח אותו לפנימייה צבאית. אורורק סירב, ובמקום זה הלך לפנימייה של נערים דרומיים בווירג'יניה, על פי המלצת סבו החורג. הוא הרגיש שם כנטע זר, התחבר לסטודנטים מטורקיה ומקוריאה והקים איתם להקה: "אנחנו היינו הילדים הדחויים. לא התאמנו תרבותית, כספית וחברתית למקום הזה".
כשסיים את לימודיו בפנימייה ביקש שיפסיקו לקרוא לו "בטו", וחזר להיות רוברט. הוא גידל שיער, התקבל ללימודים באוניברסיטת קולומביה והתחיל ללגום אלכוהול זול בכמויות. הוא החל את לימודיו בפקולטה לקולנוע, אבל עבר ללימודי ספרות אנגלית, מה שהכעיס את אביו מאוד. בתקופת לימודיו היה חבר בלהקת רוק ויצא לכמה סיבובי הופעות בקנדה וברחבי ארצות־הברית. כשסיים את לימודיו חזר לתקופה קצרה לאל-פאסו, אבל עזב לניו-יורק, התגורר עם כמה שותפים בדירה שכורה בברוקלין, וערך עם חבריו מסיבות פרועות עם הרבה בירה ומוזיקה. הוא היה בטוח שדרך האמנות, הוא וחבריו יצליחו לשנות את העולם. כשהיה בן 25 חזר לאל-פאסו ואז נעצר כשנהג בשכרות ובמהירות מופרזת והתנגש במשאית. על פי הפרסומים, הוא ניסה לברוח ממקום התאונה, דבר שהוא מכחיש. בכל מקרה, רישיונו נשלל והוא הועמד לדין ונקנס. באותם ימים התחיל להוציא עיתון מקוון וכתב סדרה של מאמרים על אל-פאסו ועל העתיד שלה. ביולי 2001 חל מפנה בחייו: "הייתה לי השיחה הטובה ביותר עם אבא שלי מעולם", סיפר, "ישבנו בגינה של הבית, עם בקבוק יין, דיברנו על פוליטיקה, היסטוריה אישית ומשפחה. זה היה כמו פיוס".
למחרת בבוקר רכב האב על אופניו, כפי שעשה בכל יום. הוא נפגע על ידי מכונית דוהרת, הושלך לתעלה בצד הדרך, ומת במקום. "הייתי בעבודה, אמא שלי התקשרה, שמעתי את הקול שלה ומיד ידעתי. הקול שלה רעד, היא אמרה: 'קרה משהו לאבא שלך, בוא מיד לחנות שלי'".
חודשיים אחרי התאונה שבה נהרג אביו, התרחש פיגוע התאומים. ביום ההוא החליט אורורק שהוא נכנס לפוליטיקה. במהלך הקמפיין לבית הנבחרים פגש באיימי סנדרס, בתו של סוכן נדל”ן עשיר מסנטה-פה. היא למדה פסיכולוגיה, ולפני שפגשה בו הייתה מורה לאנגלית במשך שנה בגואטמלה. הוא שיכנע אותה לעזוב את סנטה-פה ולעבור לאל-פאסו. אחרי כמה חודשים הם התחתנו. איימי לא התלהבה משאיפותיו הפוליטיות, ולפי ידידי המשפחה לקח לו זמן לשכנע אותה לתת לו את ברכת הדרך במרוץ לנשיאות. כרגע אורורק מצליח לייצר סביבו את הבאזז הגדול ביותר: הוא צעיר, משויך לאגף השמאל החדש במפלגה הדמוקרטית, הוא יודע להלהיב קהל, לייצר אווירה מנצחת ולהציג עמדות שהדמוקרטים אוהבים. הבוחרים יכולים להתאהב בו. עכשיו הוא רק צריך לשכנע שהוא מסוגל לנצח את טראמפ, שכן מדובר בקרב שיהיה מלוכלך, רצוף בפייק-ניוז ובהתנהלות בריונית.
טראמפ כבר כינה אותו "בחור צעיר שאין בו כלום חוץ משם פרטי מוצלח", וכמו בכל מערכת בחירות, כשמתייצב מועמד מאיים, החלו לצוץ סיפורים מעברו: מיד לאחר הכרזתו הופץ סיפור שלפיו בהיותו בן 15 היה חבר בקבוצת האקרים בשם "פרה מתה", ונהג לגנוב שירותי טלפון כדי להתחבר לחדרי שיחות באינטרנט, בלי שהוריו יגלו שחשבון הטלפון שלהם גדל – עבירה שעונשה קנס ואפילו מאסר.
אבל את הסיפור המטריד באמת פירסם אורורק בהיותו נער. הוא כתב בו על תחושת אושר שהציפה אותו כאשר דרס ילדים. אמנם מדובר בסיפור דמיוני לגמרי, אבל עדיין – יש בו אלמנטים אפלים. וכך כתב אורורק: "יום אחד נהגתי הביתה מהעבודה וראיתי שני ילדים חוצים את הרחוב. הם היו מאושרים, מאושרים להיות משוחררים מהצרות שלהם. כשהתקרבתי לילדים לחצתי חזק על דוושת הגז, עד שהגיעה לרצפה, עד ששמעתי את ההתרסקות שלהם על מכסה המנוע ואז את הבכי הנורא של אחד מהם. הייתי נפעם לרגע, ואז, כשעצרתי את המכונית, ישבתי ערפילי, מבולבל בתחושה מתוקה שמילאה אותי".
פרסום הסיפור היה מביך מבחינתו, והוא ניסה להדוף זאת. "המחשבות שלי כשהייתי נער מתבגר לא חשובות עכשיו", אמר בתגובה קצרה. אבל הסיפור הזה מן הסתם עוד ירדוף אותו, כשיריביו ינסו להציג אותו כבעל מוח מעוות.
בינתיים הוא מקבל תשואות במפלגתו, ובימים אלו מקים את המטה שלו, ומנהל משא ומתן עם האסטרטגים של אובמה, שאותם הוא רוצה לשכור כדי שיעשו עבורו מה שעשו ב-2008 לסנטור הצעיר מאילינוי, שכמוהו — לא היה מוכר, ולא הציג רקורד של עשייה או ניהול. אורורק יציע את עצמו לאומה האמריקאית, שבחלקה כבר מתגעגעת לאובמה, כמו נגטיב של הנשיא טראמפ וכתעתיק לבן של הנשיא השחור הראשון, אבל עם טוויסט: הוא מביא עימו את הבלורית ואת החיוך של הנשיא קנדי, הנערץ על הדמוקרטים עד היום הזה.
