רק פעם אחת במהלך הראיון, היה נדמה שד”ר הנרי קיסינג'ר מאבד מעט מקור הרוח המפורסם שלו.
קיסינג'ר דיבר באופן מדוד, שלו, איטי, קולו הנמוך, המוכָּר כל כך, שעדיין מכיל שאריות מהמבטא הגרמני שמעולם לא עזב אותו, חולף ביעף בין מהלכים מדיניים דרמטיים וחוצי יבשות בימים בהם ניהל את המשחק העולמי. זה קרה כששאלנו לגבי פרסומי עדויות של בכירים אמריקאים, על כך שלוויינים של ארצות-הברית וברית-המועצות תיעדו ב-9 באוקטובר - אחד מימיה הקשים של מלחמת יום הכיפורים - פריסת טילי יריחו ישראליים, שמסוגלים לשאת חימוש גרעיני אל עבר מצרים.
ישראל ההמומה והמדממת, ביקשה באותם ימים סיוע צבאי דחוף, אבל הנשיא ניקסון התמהמה. שמחה דיניץ, השליח המיוחד של גולדה, נועד עם קיסינג’ר לפגישה דרמטית בארבע עיניים. על פי כמה עדויות שפורסמו בתקשורת הבינלאומית, בפגישה זו עלתה האופציה שאם "הרכבת האווירית" של הציוד הצבאי לא תצא מיד לדרך, ישראל תפעיל את "ברירת שמשון" שלה. אנחנו שאלנו את קיסינג’ר האם למעשה ישראל הפעילה עליו "סחיטה גרעינית".
קיסינג'ר הכחיש את הסיפור כולו בכל תוקף, וכשהתעקשנו להמשיך ולעסוק בנושא, הוא הרים את ידו במחווה ברורה מאוד, הסתכל בשעון ואמר: "חבל, אתם פשוט מבזבזים את הזמן שלכם". המסר שלו היה ברור: חברים, עם כל הכבוד, יש גבול גם לפתיחות שלי.
לראיון הזה הגענו אחרי שישה חודשים של מאמצים, דרך אנשי קשר שונים ובעזרתם. המפגש נערך ביוזמת אנשי המרכז למלחמת יום הכיפורים, שביקשו לגבות את עדותו של מי שעמד במרכז של אחד האירועים המכוננים בתולדות ישראל. הראיון נקבע ובוטל כמה פעמים, לעיתים בשל מסעותיו של קיסינג'ר בעולם, לעיתים בשל קשיים רפואיים. בסופו של דבר, מזכיר המדינה המיתולוגי הסכים להיפגש, בתנאי שהראיון יעסוק אך ורק במלחמה ההיא. פה ושם "גנבנו" גם מעט שאלות לכיוונים נוספים. הנוסח המובא כאן הוא גרסת דפוס של הראיון המצולם, בעריכה ובהתאמות מסוימות.
במאי הקרוב ימלאו לקיסינג'ר 96 שנה, ולמרות גילו המופלג, קשה מאוד לקחת אותו לכיוונים אליהם הוא לא מעוניין ללכת. גם היום מוחו חד כתער, והוא זוכר את הדברים באופן מופלא, לא רק ברמת התאריכים, אלא אפילו באיזה יום בשבוע האירועים התחוללו. ועוד משהו: קיסינג'ר ער במיוחד לכך שהגענו מישראל. "הייתי מזכיר המדינה היהודי הראשון וכמובן, חיי היו חיים של משפחה יהודית שעברה את השואה", הוא אומר. "אלה כמובן לא היו חוויות שאדם יכול להפריד מהפעולות בהן הוא נוקט בחייו המקצועיים. לאורך כל הקריירה שלי נותרתי מודע באופן עמוק לעבר שלי, לעבר שלנו".
(או: "לא חשבנו שתהיה מלחמה")
יש לו חסידים מושבעים, וגם מתנגדים מרים. גם אלו וגם אלו יסכימו בוודאי על דבר אחד: ד"ר הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה של הנשיאים ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד בין 1969 ל-1977, הוא אחד המדינאים החשובים של המאה ה-20.
הוא נחשב לאבי מדיניות ה"הפשרה" (ה"דטאנט") ביחסי ארצות הברית עם ברית המועצות בשיא המלחמה הקרה; הוא פתח את הדרך ליחסים בין ארה"ב לסין, מהלך ששינה את מערך הכוחות הגלובלי; והמשא ומתן המתיש שניהל הביא לסיום מלחמת וייטנאם.
קיסינג'ר הוא גם מי שהניע את תהליך השלום בין ישראל למצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים, תהליך שהגיע לשיאו תחת הנשיא קרטר. הוא עצמו הגיע לארה"ב כפליט יהודי בן 15 בשם היינץ שנמלט מגרמניה הנאצית. שבע שנים מאוחר יותר, שב לגרמניה כחייל בצבא האמריקאי בשם הנרי. כטוראי דובר גרמנית שוטפת, הוטל עליו לנהל את העיר המשוחררת קרפלד, על 200 אלף תושביה. הוא הצליח להשיב רבים מהשירותים העירוניים הבסיסיים, והמשיך הלאה כאיש מודיעין במטה הדיביזיה ה-84.
אחרי המלחמה למד בבית הספר לממשל ופוליטיקה בהרווארד והמשיך כל הדרך אל הדוקטורט. רבים מספריו הפכו לרבי-מכר, ומונחים במקום של כבוד בספריות של מנהיגים בכל רחבי העולם. הוא הצטרף לממשל האמריקאי תחת הנשיא קנדי, אבל הפך לדמות גלובלית רבת עוצמה והשפעה עם מינויו ליועץ לביטחון לאומי של הנשיא ניקסון בראשית 1969.
גם אחרי פרישתו, הוא נותר דמות שמשפיעה רבות, הן בעולם האקדמי והן על העוסקים במדיניות חוץ בארה"ב ובכל רחבי העולם. היום קיסינג'ר עוסק בכתיבה ומחקר, תוך שהוא מנהל את חברת הייעוץ "קיסינג'ר קונסלטנט", שעוסקת בשירותי ייעוץ מדיני ודיפלומטי לראשי מדינות וראשי תאגידים רב-לאומיים.
לאורך שנות ה-70, בין המהלכים האדירים שהניע בכל קצות תבל, עסק קיסינג'ר לא מעט במזרח התיכון. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, ישראל נשאה עיניה אליו. בסופו של דבר, היה זה קיסינג'ר שבמאמץ דיפלומטי נרחב הביא להפסקת אש, ואחר כך למשא ומתן והסכם מדיני ראשון מסוגו בין ישראל למצרים וסוריה. בדיווחים המודיעיניים הסוערים של אותם ימים הוא מופיע תחת שם הקוד "שאול" או "נפתלי", ו-46 שנה אחרי, הוא מאחרוני האנשים שיודעים מה באמת התחולל מאחורי הקלעים של המלחמה ההיא.
באותם ימים של 1973, אף אחד לא חשב שתפרוץ מלחמה, ולממשל האמריקאי היו סדרי עדיפויות אחרים. "צריך להבין", נזכר קיסינג’ר, "היינו עסוקים במלחמת וייטנאם, היה לנו את הפתיחה מול סין, היה לנו את הדטאנט עם בריה"מ, היה לנו את המלחמה במזרח פקיסטן (מלחמת הודו-פקיסטן בסוף 1971). האם אפשר היה למנוע את המלחמה (יום הכיפורים)? לא חשבנו שתהיה מלחמה, אחרת היינו עושים זאת".
מה שכן הטריד את האמריקאים בחודשים שלפני המלחמה, הייתה הנוכחות של ברית המועצות במצרים. קיסינג'ר ביקש לעשות את מה שהיה בלתי נתפס אז: לדבר עם סאדאת. ב-25 בפברואר 1973 הֶפרה שיירה לא גדולה של רכבי שרד את שלוות הרחובות של ארמונק, פרבר מגורים יוקרתי של נורת' קאסל שבמדינת ניו-יורק.
הרכבים עצרו בחריקת בלמים חרישית ליד בית הָדוּר ומטופח בפאתי הפרבר. תחילה ירדו המאבטחים - זהו הפרוטוקול השגרתי של אנשי השירות החשאי האחראים על האבטחה - שסקרו את הסביבה ואת הדרך לבית. כשהיו מרוצים, אותתו ליושבים ברכב לצאת. הקור היה חודר עצמות, והמבקרים הגביהו את צווארוני המעילים העבים שלבשו, ומיהרו להיעלם לתוככי הווילה החמימה.
בסלון לחצו ידיים שתי דמויות: בצד אחד עמד חאפז איסמעיל, יועצו הקרוב ושליחו של הנשיא המצרי אנואר סאדאת; בצד השני היה ד"ר הנרי קיסינג’ר, האיש המשפיע ביותר על מדיניות החוץ של אמריקה. לימים, הפגישה הזו תעמוד בליבה של מחלוקת, שעדיין לא יוּשבה: האם היה אפשר למנוע את מלחמת יום הכיפורים?
בפגישה העלה איסמעיל הצעה תקדימית: מצרים תהיה מוכנה להסדר, בתמורה להחזרת סיני לריבונותה. שלב הנורמליזציה נועד להידחות עד שהסכמים דומים ייחתמו גם עם סוריה וירדן, או הפלסטינים.
כשהגיעה ההצעה התקדימית הזו לישראל, גולדה דחתה אותה. מה חשב קיסינג'ר על כל המהלך הזה? "המצרים היו אלה שיצרו קשר איתנו", הוא אומר. "דיברתי על כך, כמובן, עם ניקסון. מה שחשבנו בתחילת 1973 היה לפתוח בדיאלוג, אבל חשבנו שהוא יוכל להיות יעיל רק לאחר הבחירות בישראל שנועדו לסוף אותה שנה (הבחירות לכנסת נקבעו לאוקטובר 1973). אבל התכוונו לבצע עבודת הכנה על כמה נושאים מרכזיים, כדי לדעת מה חושבים על כך המצרים.
"ראיתי אותו (את השליח חאפז איסמעיל) פעמיים. פעם אחת בארה"ב ופעם אחת ליד פריז. בשלב הזה של המגעים לא רציתי להתחיל משא ומתן, אלא להבהיר להם (למצרים) כיצד אנו רואים את התהליך ואת הפתרון, וכיצד להפריד את התהליך לכמה שלבים. למיטב זיכרוני הוא (סאדאת) היה מעוניין רק בפתרון כולל (פינוי סיני) שייכפה על ישראל".
קיסינג'ר אומר כי הדילמה הייתה ברורה: מצד אחד, מבחינת המצרים אין פתרון ללא חזרה לגבולות 1967; מצד שני, הוא לא רצה לכפות על גולדה מהלך שאיננו מקובל עליה. קיסינג'ר: "העברתי את התרשמותי לנשיא ורק כאשר התחלנו את המשא ומתן דיברתי על כך עם גולדה. בשלב הראשון אני לא חושב שניקסון רצה להתקדם בכלל. הכרתי את המנהיגים הישראלים והכרתי את השקפותיהם... אבל אנחנו לא באנו לגולדה והכתבנו לה: הנה מה שאנחנו חושבים על הנושא".
וכאן, מודה קיסינג'ר, הייתה בעיה קשה: "ישראל לא הייתה מוכנה לחזור לגבולות 67', ולכן לא ניתן היה להשיג הסכם. זה היה ברור לנו. בתוך הבית הלבן היו השקפות שונות, אבל לא חשבנו שניתן להשיג הסכם שלום כולל ובאופן מיידי. אנחנו חשבנו שלא ניתן להשיג הסכם כזה ולכן עדיף שננוע צעד אחר צעד. את זה גם הבהרנו למצרים".
אלא שלתוך הסבך הזה נכנסו גם האינטרסים האמריקאיים. "מאז כניסת ממשל ניקסון לתפקיד, הייתה לנו תפיסה אסטרטגית: אנו רוצים לסלק את ברית-המועצות ממצרים", אומר קיסינג'ר. "זה היה חלק מהקונספט הבסיסי שלנו. כאשר פרצה המלחמה ב-1973, העברנו לכל מדינות ערב מסר שאמר: אתם יכולים לעשות מלחמה עם נשק סובייטי, אך כדי לעשות שלום אתם זקוקים לדיפלומטיה אמריקאית. ובבקשה, תזכרו את זה".
בניגוד לטענות שהושמעו לאורך השנים, קיסינג'ר אומר כי לדעתו, בזמן אמת לא ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים. הסיבה הראשונה: "לא הייתה הצעה מצרית ספציפית (להסכם). מה שהיה זה רעיון כיצד צריכה להיראות התוצאה הסופית". וישראל של אותם ימים, כך פוסק קיסינג'ר, לעולם לא הייתה מקבלת את הדרישה לפינוי מלא: "מה היה קורה אם ישראל הייתה באה ואומרת: אנחנו מוכנים לסוג לגבולות 67' ומבקשת (מהאמריקאים) שיקדמו את הרעיון הזה? זה אף פעם לא קרה, ולדעתי לא היה יכול לקרות בנסיבות אותם ימים. זה בטח לא היה יכול לקרות בתקופת נאצר".
הסיבה השנייה, מפתיע קיסינג'ר בווידוי, ומודה שלא הוא, לא שאר אנשי הממשל ובוודאי לא הישראלים, אף אחד מכל אלו לא באמת פיצח את סאדאת ומה הוא רצה. "עכשיו, במבט לאחור, אנו מבינים יותר טוב את סאדאת, אבל נדרש זמן כדי שאנשים יבינו עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת. לכן אני לא מאמין שניתן היה למנוע את המלחמה".
(או: "לא ציפיתם לזה")
והיא אכן פרצה.
הכישלון לחזות את פתיחת מלחמת יום הכיפורים נחשב לקטסטרופה המודיעינית הגדולה בתולדות קהילת הביון הישראלית, ולאחד מהמחדלים המודיעיניים הגדולים אי פעם. גם ארה"ב - על שלל לווייניה, סוכנויות הביון שלה ועוצמתה - כשלה.
האם חשבתם שהמצרים עשויים לפתוח באש?
"בשבועות שלפני המלחמה, שאלנו את הישראלים באופן קבוע אם יש סימנים למלחמה. למעשה, בסוף השבוע הראשון לאחר שנכנסתי לתפקיד מזכיר המדינה (23 בספטמבר), הלכתי למחלקת המדינה לראות את דוחות המודיעין, וביקשתי מהישראלים הערכות לגבי ההיערכות (הצבאית הערבית) במשך שבועיים. אבל לא. הישראלים אמרו כי אין סכנה ממשית למלחמה. אם היינו יודעים את זה (שהמלחמה תפרוץ), היינו נוקטים בוודאי בצעדים דיפלומטיים. אבל לא הייתה כל אפשרות, לפחות עם המודיעין המוגבל שלנו, לבוא ולומר שעכשיו, בקיץ 1973, אנחנו צריכים לבוא עם תוכנית שלום כוללת. ההפך הוא הנכון. רצינו לדעת בצורה יותר מדויקת מה העמדה הישראלית ומה המצרית. כשהמלחמה פרצה עוד לא היה לנו כל מושג ברור מיהו סאדאת".
איך קרה שגם אתם הופתעתם?
"כאשר אתה עוסק בענייני העולם, הדברים לא נעים בקצב ברור. יש שיטפון של מידע שזורם פנימה, ועל בסיסו אתה צריך לגבש את המסד לקבלת ההחלטות שלך. בימים הראשונים של המלחמה, היעד העיקרי היה להבין מה קורה ולכל הפחות לייצב את המצב, ולכן לא היה זמן ל'חשיבה גדולה' ברגעים האלה. בשלבים האלה קיבלנו הרבה דיווחים, כולל כאלה שלפיהם ישראל פתחה במלחמה.
11 צפייה בגלריה
מלחמת יום הכיפורים. ''הישראלים אמרו כי אין סכנה ממשית למלחמה''
(באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון צילום: אבי שמחוני ומיקי צרפתי מערכת 'במחנה')
"מתחילת המלחמה, היה ברור שאסור לפגוע בטריטוריה הישראלית ועבדנו על החלטת או"ם שתיתן לכך ביטוי. המטרות הפוליטיות של שני הצדדים התבהרו רק תוך כדי התפתחות המלחמה".
הייתה, כמובן, האופציה שעם התעבות ענני המלחמה באופק, ישראל תצא למכה מקדימה, בנוסח מלחמת ששת הימים. בשנים האחרונות הועלו טענות כי מי שמנע את המכה המקדימה - היה ד"ר קיסינג’ר בעצמו. על פי הפרסומים הללו, מזכיר המדינה אף שלל גיוס מילואים (שעלול להתפרש כאקט מלחמתי). גולדה ודיין, כך נטען, לא דיווחו על האיסור לראשי צה"ל. על פי הגרסה הזו, צה"ל המשיך לבנות תוכניות למכות מקדימות ולגיוס מילואים, מבלי לדעת שהבוסים הגדולים בוושינגטון לא יאפשרו זאת.
בתנאי הפתיחה הקשים שנוצרו ביום שבו פרצה המלחמה, הרמטכ"ל דוד ("דדו") אלעזר דרש לאפשר לחיל האוויר להכות מכה ראשונה, שנועדה להשמיד את חיל האוויר הסורי. דיין התנגד, בעיקר מכיוון שלא היה משוכנע שמלחמה עומדת לפרוץ. גולדה קיבלה את עמדתו, אולם תמכה בעמדת הרמטכ"ל שדרש גיוס מילואים נרחב. בזיכרונותיה כתבה כי רכבת הנשק האווירית מאמריקה התאפשרה בזכות האיפוק שישראל גזרה על עצמה בעניין המכה המקדימה.
אבל כל זה קרה, כמובן, אחרי שחיילים רבים נהרגו ונפצעו בקרבות, והמצרים והסורים זכו להישגים צבאיים משמעותיים. בישראל יש עדיין מי שמפנה אצבע מאשימה כלפי קיסינג'ר, בטענה שבגללו צה"ל לא יצא למכה מקדימה. קיסינג'ר ער לוויכוח הטעון הזה, אבל דוחה על הסף את הטענות. "ברמה הלאומית, ברמה שלי, חשבנו שזה (שישראל לא חייבת להכות מכה מקדימה) ברור. אני לא חושב שביקשנו איזושהי בקשה ספציפית. אבל ברמת דרגי העבודה, אין לי ספק שהרעיון הזה קיבל ביטוי. אני לא חושב שהגענו אי פעם לנקודה (שבה ארה"ב ביקשה מישראל להימנע ממכה מקדימה). זה לא הגיע בכלל לשאלה הזו. אתם הופתעתם. לא ציפיתם לזה. לא הייתם בכלל במצב שבו יכולתם להכות מכה ראשונה משמעותית. בשעות האחרונות לא יכולתם לארגן מכה משמעותית. אולי יכולתם, אבל זה אף פעם לא הגיע אלינו. אף אחד לא פנה ואף אחד לא ביקש את אישורנו או תמיכתנו במכה מקדימה".
(או: "זה היה מעשה בלתי חכם")
ב-1976 דיווח השבועון "טיים" כי בתחילת המלחמה ישראל העמידה בכוננות את יכולותיה הגרעיניות, כאיתות לאמריקאים שיחישו את הסיוע לישראל ולסובייטים, כדי שירסנו את בני בריתם בקהיר ובדמשק. מאז היו עוד פרסומים, בין השאר במוסף זה, על אודות השימוש שעשתה או לא עשתה ישראל ביכולות המיוחסות לה, ועל מידת השפעת המרכיב הגרעיני על מהלך המלחמה. על פי הפרסומים, ביום השני של המלחמה - כאשר נדמה היה שרמת הגולן עומדת ליפול והמצרים יכולים להבקיע לעומק סיני - דיין, שדיבר על "חורבן הבית השלישי", העלה את האפשרות של העלאת הכוננות הגרעינית הישראלית. גולדה, יגאל אלון וישראל גלילי שללו זאת על הסף. על כל היתר קשה למצוא הסכמה בין החוקרים.
חלק מהחוקרים מייחסים את החשיבות הגדולה ביותר לפגישה שהזכרנו בתחילת הכתבה, בין קיסינג'ר ושמחה דיניץ, שליחהּ של גולדה מאיר. דיניץ, כאמור, ביקש אספקה בהולה לצה"ל, שמלאי החירום שלו הלכו והתרוקנו. בתמליל הפגישה נאמר כי בנקודה מסוימת התבקשו כל שאר הנוכחים, לרבות רושם הפרוטוקול, לצאת מהחדר, והשניים נועדו לבדם. ברגעים הללו, כך לפי כמה מהפרסומים, איים דיניץ על קיסינג'ר ב"ברירת שמשון" - הפעלת נשק גרעיני, אם ארצות-הברית לא תסייע. באותו יום, ועל החלק הזה אין מחלוקת, קיסינג'ר שיכנע את הנשיא ניקסון לאשר את הרכבת האווירית.
קיסינג'ר, כאמור, מכחיש בתוקף: "אינני חושב שזה נכון. האינפורמציה הזו, אם בכלל הייתה קיימת, מעולם לא הגיעה אליי ואנחנו מעולם לא פעלנו על בסיסה בצורה כזו או אחרת. שמחה דיניץ כלל לא היה באמריקה כאשר המלחמה פרצה. הוא היה בישראל (בשל אבֶל משפחתי), ולא היה שם אף ישראלי בכיר שלמילתו היה יכול להיות המשקל של איום מהסוג הזה. יכול להיות שהייתה אינפורמציה כזו בסביבה. אבל זה היה מפליא אם היא לא הייתה מגיעה אליי. בשלב הזה, ניקסון היה בפלורידה ובפועל מי שניהל את העניינים באותו יום הייתי אני".
אבל בכל זאת נפגשתם בארבע עיניים בלי קצרנית.
"פגישה בארבע עיניים אכן מתרחשת מדי פעם. אבל לא הייתה כל שיחה שבה ישראל איימה בשימוש בנשק גרעיני. ולעשות דבר כזה היה מעשה בלתי חכם, כיוון שאחזקת נשק גרעיני בידי ישראל הייתה דבר שלא קיבל הכרה באופן רשמי. אף החלטה שלנו לא הושפעה מכך".
(או: "חשבנו שהכל הולך לטובתכם")
כך או כך, בסופו של דבר השפיע קיסינג'ר על ניקסון לאשר את הרכבת האווירית העצומה. "השימוש במטוסי תובלה של חיל האוויר האמריקאי כדי להביא את האספקה לישראל עלה במסגרת הבקשות הישראליות לסיוע צבאי, שהחלו כבר ביום הראשון ואשר אנו, בבית הלבן, תמכנו בהן", משחזר קיסינג'ר. "בשלב הזה מי שהיה צריך לאסוף את הציוד היו מטוסים מסחריים ישראליים שהותאמו לכך. זה החל ביום ראשון בערב, קיבל את אישור הבית הלבן ובוצע במורת רוח על ידי אחרים בממשל. היו מחלוקות לא פשוטות סביב זה.
"השלב השני החל כאשר הישראלים הודיעו לנו על האבדות בקרבות. עד אותו שלב, חשבנו שהמלחמה הולכת לטובת ישראל, והשלב הבא יהיה התמוטטות ערבית. החדשות האלה הובאו לידיעתנו ביום שלישי על ידי דיניץ. זה היה היום שבו ניקסון טיפל בהתפטרות של סגן הנשיא (ספירו אגניו, בשל חשדות לעבירות מס), ולכן הוא לא היה יכול להיות מעורב אישית. אז אמרתי לדיניץ כאשר נפגשנו שוב בערב, שבמקום לדבר עכשיו על אספקה של דברים ספציפיים, אנו מתחייבים להחליף את כל הציוד שאבד במלחמה. לכן ישראל יכולה לבצע את המבצעים המתוכננים בלי צורך לשמור ציוד לשימוש לאחר המלחמה. זה מה שהבטחנו באותו לילה.
"בימים לאחר מכן, עלתה השאלה איך להעביר את הציוד. אנשי הצבא לא רצו בשום אופן רכבת צבאית אמריקאית, אלא מטוסים אזרחיים (כדי להבליט פחות את הסיוע), מה שדרש שימוש בשדות תעופה בכל רחבי העולם. הוויכוח הזה התנהל במלוא עוזו, כשתוך כדי ממשיכים מטוסים לצאת עם ציוד. ואז, ביום שישי בערב (12 אוקטובר), ניקסון הורה להפעיל את כל הצי האווירי - דבר שעד אז לא עשו אותו אי פעם עבור אף מדינה. בסופו של דבר, למרות הוויכוחים, לא היו כמעט משלוחים שעוכבו וישראל קיבלה את כל מה שהייתה צריכה".
הזכרת את יהדותך, את השואה. האם היה מצב בתחילת המלחמה שבו חששת לגורלה של ישראל?
"כן", מהנהן קיסינג'ר בראשו. "לא חששתי שישראל תתמוטט צבאית, אבל כן חששתי שישראל עלולה למצוא את עצמה במצב שבו היא נדחפת למסע ללא קץ של נסיגות. זה מה שחששתי שיכול לקרות. היה יכול להיות רגע של פחד בימים הראשונים אבל לא חשבתי שזה איום קיומי".
קיסינג'ר מספר שהוא תמך בבקשה הישראלית להפסקת אש שהוצגה כבר בתחילת המלחמה: "הפסקת האש שבה תמכנו הייתה הצעה של דיין ביום השלישי או הרביעי של המלחמה, אבל סאדאת התנגד לכך".
לאחר מכן, כשהמצב הלך והידרדר בשדה הקרב, ישראל ביקשה שוב הפסקת אש. "זה היה ביום חמישי (11 באוקטובר). אני למעשה התנגדתי לכך". בסופו של דבר קיבל המוסד מידע מודיעיני ממקור אמין ביותר כי המצרים עומדים לצאת להתקפה. זו הייתה הידיעה שבישראל חיכו לה: צה"ל המתין לכוחות המצריים, היכה אותם קשות ב־14 באוקטובר - וגלגל המלחמה בחזית המצרית התהפך.
(או: "הייתי מודאג מאוד")
לכל אורך הלחימה, עין אחת של קיסינג'ר הייתה על מצב הקרבות הניטשים בסיני וברמת הגולן; ועין שנייה על הקרמלין. בשלב מסוים, בלילה שבין ה־24 ל-25 באוקטובר, לאחר שהסובייטים איימו להתערב במשבר, הכריזה ארה"ב על העלאת הכוננות הגרעינית שלה לדרגת Defcon III. זה היה אירוע נדיר מאוד, גם בימיה המתוחים של המלחמה הקרה והעימות הבין-מעצמתי החמור ביותר מאז משבר הטילים בקובה באוקטובר 1962.
איך אתה מעריך, בדיעבד, את ההתנהגות הסובייטית במלחמה, ועד כמה זה שירת את מטרתך להרחיקם ממצרים?
"תחושתי לגבי הסובייטים הייתה שבתחילה הם הרגישו צורך לתמוך במלחמה. אבל זה הגיע למצב שבו הם היו יכולים לאבד את האמריקאים והם לא רצו לאבד את היחסים (עם ארה"ב, שהחלו להשתפר בשל ה”דטאנט”). אז אני חושב שמה שהם עשו היה להתפשר. הם תמכו בבני בריתם, אבל אף פעם לא הגיעו למצב שבו הם נתנו להם תמיכה מלאה. זה נכון לגבי תחילת המשבר ולגבי הדרך שבה ניהלו את המשבר".
האם חששת שהעימות עם הסובייטים עלול להידרדר למשבר ואולי למלחמה?
"כן, בהחלט. הייתי מודאג מאוד. זה קרה כמובן בלילה שבו הלכנו על כוננות (הכוונה לכוננות הגרעינית האמריקאית). ממש עם תחילת המלחמה חשבנו שיש סיכוי תיאורטי של עימות, ולכן נשארנו בקשר עם הסובייטים, בכך שהסברנו להם את טיב המחויבות שלנו. אבל השיא היה לקראת סוף המלחמה.
"במצבים כאלה, הייתי מודאג מהיכולת הגרעינית הסובייטית והדילמה של הרתעה גרעינית היא שאתה צריך לשדר איום אמין, אבל למנוע מצב שבו הצד השני יבצע מכת מנע. אתה תמיד צריך לחשוב על זה ולהכין את עצמך, כי אתה לא יכול להמציא את זה מחדש כל פעם שזה עולה. ולכן לאורך כל התקופה אנחנו איימנו והעברנו הצעות. כאשר העליתי את הכוננות הגרעינית ב-24 לאוקטובר, לקחתי בחשבון גם את הדיווחים על כך שהסובייטים העבירו ראשי נפץ גרעיניים בבוספורוס".
(או: "המצב נזיל מאוד")
המלחמה הסתיימה, אבל קיסינג'ר מאמין שלתוצאותיה הסופיות - מהלך שהוביל בסופו של דבר לשלום עם המצרים כארבע שנים מאוחר יותר - היה אפשר להגיע ללא שפיכות הדמים הנוראית של אוקטובר 73'. השאלה היא האם הגאווה המצרית, שנפגעה אנושות במלחמת ששת הימים, הייתה יכולה לקבל מהלך שלום ללא גביית "תג מחיר" מהישראלים. "בדיונים הפנימיים שניהלנו עם ניקסון", אומר קיסינג'ר, "תמיד חשבנו שניתן להתחיל במשא ומתן בשתי צורות: האחת, בלחץ אמריקאי ויוזמה אמריקאית; והשנייה, בלחץ אמריקאי וכתוצאה ממלחמה. תיכננו להתחיל בכך (ביוזמה האמריקאית) בסוף 1973, תחילת 1974, והתחלנו להיערך לכך במהלך 1973. ואז פרצה המלחמה, בעצם במועד שבו תיכננו להתחיל את 'מתקפת השלום' בכל מקרה".
מי לדעתך ניצח במלחמה?
"אני חושב שהאירוניה היא שאף אחד לא ניצח בה. אנחנו לא רצינו את המלחמה. ישראל לא רצתה אותה. מצרים רצתה רק קצת, כדי שהדיפלומטיה תוכל להתחיל לנוע. הם רצו מלחמה מכיוון שהם חשבו שזו הדרך הטובה ביותר, הדרך היחידה להניע את המהלך הדיפלומטי מול ישראל. אני חושב שהם טעו. אני חושב שאנחנו היינו מתחילים את אותו תהליך דיפלומטי שהיה מביא להסכם ההפרדה שהושג בסופו של דבר אחרי המלחמה. זו הייתה התוכנית שלנו. מה שלא ברור לי עד היום, זה האם מצרים הייתה יכולה להסכים להסכם כזה ללא מהלך צבאי, מהלך צבאי שעזר להם לזכות מחדש בגאווה שלהם".
במבט לעתיד, מה יכול להבטיח בצורה הטובה ביותר את ביטחון ישראל? האם אנחנו הולכים בדרך הנכונה?
"זו שאלת מפתח. המצב נזיל מאוד ומאוד לא יציב במזרח התיכון. דברים שנראים מאוד לטובה בשלב אחד, כמו האביב הערבי, נראים פחות טוב או אפילו מדאיגים מאוד מאוחר יותר.
"כמעט בכל המשברים שמתנהלים כיום בעולם יש פיתוי למלחמה קרה, כיוון שבמבט לאחור היא נראית פשוטה. במילים אחרות, בגלל שאנחנו הצלחנו לסיים את המלחמה הקרה בלי מלחמת עולם, בלי התלקחות קשה, כי המלחמה הקרה הסתיימה בטוב, זה נראה כאילו זה קרה בקלות, ללא סכנות. רואים את הפיתוי הזה עם רוסיה, עם סין. ורואים את כמובן זה בכל המזרח התיכון. זו התפתחות מאוד מסוכנת".
המערכת הבינלאומית עוברת שינוי. בעבר שינויים כאלה היו מלווים תמיד במלחמות גדולות. האם אתה חושב שאנו עומדים בפני מלחמה כזו?
"זו השאלה הגדולה ביותר. אני חושב שעם הטכנולוגיה המודרנית יש להימנע מכך וזה מחייב מנהיגות גדולה באמת. כי אם אתה מתחיל להשתמש בנשק, שבעוצמתו אינך שולט כיוון שחלקית הוא שולט בעצמו, ואשר לגביו אין לך כל ניסיון צבאי - אתה חייב לנהל את הדברים, לשלוט בו מבלי להגיע למלחמה. זה לא נעשה מעולם".
*אורי בר־יוסף הוא פרופסור (אמריטוס) ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטת חיפה
