יום רביעי 25 ביוני 2014 החל כמו עוד יום עבודה רגיל עבור רס"ב גלעד (גילי) גרנביץ, קצין המודיעין של יחידת מטעני החבלה בלהב 433. "הייתה לי פגישה עם סוכן סמוי, שהיה אמור לקנות מטעני חבלה בעקבות מידע שאני הבאתי",
הוא משחזר. "אחרי הפגישה נסעתי לפגישה נוספת במרחב ירקון. בכניסה לחדר האוכל ניגשו אליי שלושה אנשים על אזרחי – בדיעבד התברר שהם אנשי מח"ש – ואמרו שאני עצור על קבלת שוחד. מי שראה אותי יוצא איתם סיפר לי אחר כך שנראיתי בטוח בעצמי, זחוח. מיד התחילו לעשות לי חיפושים, באוטו, בבית. התקשרתי לילדים ואמרתי להם: 'לכו לסבתא וסבא'. הם ידעו שאני בפעילויות. זה לא היה חשוד בעיניהם".
גרנביץ מספר כי את הנסיעה הארוכה מתל־אביב עד למשרדי מח"ש בירושלים ניסו החוקרים לנצל לצורכי שאיבת מידע. "דיברו איתי על המשפחה וביקשו שאחשוב טוב על דברים שקרו, כי לא סתם עצרו אותי. התשובה שלי הייתה: 'כשנגיע למשרד נדבר'".
אבל שוחד הכי קל לבדוק, לא? הולכים לבנק.
"אם הייתי אומר להם: 'בואו נעבור בבנק ותראו שלא נכנס לי שום כסף', היו אומרים לי: 'אנחנו אמרנו כסף?' שוחד זה הרבה דברים. לא כדאי להכניס להם רעיונות לראש, כי בשלב הזה הכול לרעתך. אז אמרתי להם: 'בואו, נגיע למשרד, תשאלו שאלות ותקבלו תשובות'. מהרגע שעלינו לאוטו שמו עליי אזיקים. לא התרגשתי. גם כששימשתי כמדובב הייתי באזיקים. צחקתי. עוד לא קיבלתי את הסטירה. לקחתי את זה בקטע של 'הבנתי, אתם עושים טעות, עוד מעט ישחררו אותי'. כבר קרה בעבר שעצרו אותי כי הייתי בכיסוי, ואז שיחררו".
אבל זה לא קרה. והשעות בחדר החקירות של מח"ש נמשכו עד הלילה. "עדיין לא הבנתי כלום", הוא משחזר. "בחקירה אתה נשאל על הרבה דברים: 'עשית, לא עשית', 'מכיר, לא מכיר'. פרשו בפניי את כל שיחות הטלפון שלי, מתברר שהייתה עליי האזנת סתר. היו להם צילומים, התכתבויות, חקרו על שמות שהופיעו לי בטלפון. לא עזרתי להם. בעצת מי שהיה עורך דיני דאז שמרתי על זכות השתיקה".
את "הבום הגדול", כדבריו, חטף בלילה הראשון ובשישי־שבת שבאו מיד אחריו. "שמו אותי באבו כביר, בתא של טעוני ההגנה. נכון שיש לי ניסיון כמדובב, וכבר הייתי באבו כביר, אבל פה זה החיים שלך, אז גם אתה, כמו כולם, מחביא דברים מתחת לכרית. אצל אחרים זה סיגריות. אצלי זה היה סכין פלסטיק כדי למרוח שוקולד".
לא קל להיות איש משטרה באבו כביר. "חלק, שהכירו אותי, חשבו שבאתי כמדובב; היו צועקים לי מהחלון: 'גילי, גילי'. אחרים הוסיפו: 'אתה רואה, הגלגל מסתובב'. בחקירות אתה שומר על פאסון, בלילה אתה שופך דמעות, בעיקר על המשפחה. השיחה הראשונה עם אשתי הייתה בכי, של שנינו. אבל אם לא היא, הייתי קורס. היא אמרה לי: 'אל תתעסק בכסף, הכול בסדר, הכול מצוין'".
כמעט חודש ימים שהה גרנביץ באבו כביר. מדי בוקר היו מסיעים אותו לחדרי החקירות של מח"ש בירושלים, ובלילות מחזירים למעצר. "אני זוכר שהיה לחץ, ישבו עליי שלושה חוקרים, אחת כאילו נחמדה והשאר כאילו פחות, אבל לא אכלתי את זה. מבחינתי כולם היו אותו דבר. אמרתי להם: 'אם עשיתי משהו תבואו ישר, לא מסביב'. בגלל שהכרתי את שיטות החקירה, הייתי צוחק איתם: 'טוב, מתי אתם מכניסים לי את המדובב?' הם אמרו לי: 'אתה יודע מספיק שיטות, אנחנו לא באים עם משחקים'. ביקשתי עימות ולא קיבלתי. גם פוליגרף לא קיבלתי. אין הסבר. הם מחליטים. ורק אחרי שאני חוטף את כתב האישום, אני מבין במה אני מואשם".
כתב האישום המקורי שהוגש כחודש לאחר המעצר, ביולי 2014, היה חמור וייחס לגרנביץ, נאשם מספר אחת בפרשת עבירות של לקיחת שוחד בארבע הזדמנויות שונות, גילוי בהפרת חובה בשלוש הזדמנויות, הפרת חובת סודיות בשתי הזדמנויות, קשירת קשר לביצוע פשע בשתי הזדמנויות ושימוש לרעה בכוח המשרה. החמורה מבין העבירות שיוחסו לו הייתה נטילת שוחד בסך 50 אלף דולר, בתמורה להעברת מידע רגיש ומסווג למשפחת מוסלי, המזוהה עם ארגוני הפשע הכבדים בדרום.
בנובמבר אשתקד, ארבע שנים וחצי אחרי מעצרו, הרשיעה השופטת ורדה מרוז את גרנביץ בשתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גילוי בהפרת חובת מסירת מידע מסווג, שימוש לרעה בכוח המשרה ופגיעה בפרטיות. הסדר הטיעון שגובש בעזרת עורך דינו הנוכחי, קובי סודרי, ניקה את גרנביץ מכל עבירות השוחד שיוחסו לו, והמיר אותן בעבירה קלה מסוג עוון: גילוי בהפרת חובה, מסירת דף מידע מתוך מחשבי המשטרה. גרנביץ טען שאכן העביר את המידע, אבל לא ידע לאן זה יתגלגל. 13 חודשי המאסר שנגזרו עליו נוכו מהתקופה הזהה שבה ישב במעצר. ונוסף על כך הוטלו עליו עשרה חודשי מאסר על תנאי וקנס של עשרת אלפים שקלים.
את גזר הדין שמע גרנביץ כשהוא כבר בחיים אחרים. מאז שפוטר מהמשטרה, מצא עבודה בחברת ניהול של מגדלי יוקרה. בריאיון ראשון מאז תחילת הפרשה, ניכר שהוא עדיין חי אותה במלואה ומשוכנע שנעשה לו עוול. "כל מה שהיה לי חשוב", הוא אומר בלהט, "זה שיורידו ממני את אשמת השוחד. שוחד ומכירת מקור אלו שני דברים שעבורי הם ייהרג ובל יעבור. אין לי בעיה להיכנס גם לעשר שנים על פגיעה בפרטיות, או על קשירת קשר לביצוע פשע, אבל לבוא ולהגיד: 'לקחת מאות אלפי דולרים ומכרת מקור?' בעיניי זה משהו שצריך להיות תלוי בגללו בכיכר העיר".
גרנביץ (47) גדל בבית חרדי בבני־ברק, החמישי מבין שמונה ילדים. מהבית יצא כבר בגיל צעיר לפנימיית הנוער בכפר חסידים ובצבא שירת במג"ב. משם ההמשך הטבעי היה למשטרה. הוא התחיל כשוטר סיור בכפר־סבא ובאריאל, אבל די מהר עבר לליגה של הגדולים והשתלב כבלש במחלק סמים של ימ"ר ירושלים.
"ראו פנים חדשות, בייבי פייס, שיער ארוך, אז השתמשו בי כסוכן", הוא מחייך וניכר שהוא מתרפק על אותם ימים, "אחד שקונה סמים ומביא להרשעות". בשל הצלחותיו בתפיסות סמים הועסק לא פעם גם במחוזות אחרים ואפילו בחו"ל. פעמיים", הוא מספר, נפל לו הלב לתחתונים. "כשהייתי טרי מאוד, הלכתי לקנות סמים מחבר'ה חרדים. לסוכן אין שום דבר על הגוף. זה רק אתה והם. אחרי תשאול קצר, מי אני ומאיפה באתי, נכנסתי, ואני רואה אותם עם באנג וקססה, מגישים לי ואומרים: 'תן בראש'. ואתה מה? שוטר. אסור. הייתי חייב להיות יצירתי, אז אני אומר לו: 'אחי, כפרה עליך, תן לי מים, ייבשת לי את הגרון'. כולם יודעים שאתה לא יכול לקחת שכטה עם גרון יבש. ואחד מהם נותן לי כוס, ואני מברך לאט: 'ברוך אתה ה'...' וכולם עונים: 'אמן, אמן'. ובגלל שנתת ברכה, אתה כבר חלק מהם, והם בכלל שכחו שהציעו לך להשתמש. ואז הם הפשיטו אותי, ואני כאילו מופתע, מתחיל לבכות: 'תנו לי לצאת, לא רוצה כלום, הפחדתם אותי'. והם מתעקשים: 'לא, תקנה, תקנה'. ובאמת עשיתי עוד קנייה ועוד קנייה. בסוף אחד מהם פוגש אותי בחדר החקירות, לוחץ לי את היד, 'וואלה, אתה שחקן'. אנשים כאלו, כשהם נתפסים, הם מכבדים ומעריכים".
הפעם השנייה הייתה קצת מסובכת יותר, וקרתה בחו"ל. "זו הייתה רשת סמים שהתחילה בוונצואלה ועברה לארגנטינה", הוא משחזר. "מכיוון שהבחנו שהרבה מהם חרדים, התחזיתי גם אני לחרדי. זה היה מבצע ייחודי, כי זה לא רק ללכת לקנות סמים ולחזור למשרד. כאן ידענו שהעבריינים מפעילים חוקר פרטי שמברר על כל אחד ואחד שאיתו הם עובדים. הגענו לרמה ששינו לי את השם במרשם האוכלוסין. ברגע השיא של המבצע קניתי את הסמים, חמישה קילוגרם, ושמתי בחדר. ואז הגיעו השוטרים לקחת את החבילה ולבדוק אותה, שבאמת מדובר בסמים. בזמן הזה יצאתי מהמלון להתאוורר וכשחזרתי אני שומע את הטלפון מצלצל. הרמתי, ואחד העבריינים, שותפי לפשע, על הקו. 'איפה אתה?' בטון לחוץ. ואני משחק אותה הכי תמים בעולם: 'הייתי בבית הכנסת, בתפילה, קרה משהו?' ברור שבדקתי לפני זה שבאמת יש בית כנסת במלון. 'ואיפה החבילה?' הוא שואל. 'פה, הכול בסדר'. נכנסתי לפאניקה שהוא יעלה, והרי אין חבילה. בסוף זה נגמר טוב. הוא לא עלה".
גרנביץ איש חם, פטפטן, איש רעים להתרועע. אפילו במח"ש מודים שהוא היה אחד הנחקרים הססגוניים. העדויות שלו והשיחות עימו קולחות ומשעשעות. לא קשה להבין מדוע לכל מקום שהגיע עשה לו חברים. אבל חוץ מלדבר, הוא יודע גם להקשיב. כך למשל בילה שבועיים כמדובב בתא המעצר של עופר מקסימוב.
"עופר אחלה בן אדם", הוא מספר, "בחור מתוחכם, נחמד, אבהי. היה מקבל אוכל מבחוץ, הייתה לו צידנית והוא היה מכין לי כל בוקר ארוחת בוקר. אני שיחקתי אותה את המסכן, את הלא־מבין, את החדש בעסק. הייתי כאילו בלדר שהבריח אקסטות. כשהוא שאל אותי: אתה לא מכיר אותי? הוא לא התפלא כי באתי בחזות חרדית. הוא בחן אותי ושאל, איך נראים תאי המעצר בשדה התעופה? הייתי מוכן עם התשובות. היו לו תמיד גבינות מצוינות שהוא אהב לתת לי. כשהוא היה יוצא לחקירה, אני הייתי יוצא לאוורור".
גם בפרשת רצח נועה אייל שנפתרה לאחרונה, גרנביץ מספר שהביא מידע חיוני. גם אחרי הרצח בברנוער היה מסתובב בלבוש שהתאים למועדוני הגייז בתל־אביב. לימים, במהלך מעצרו האישי, ישב בהפרדה ארצית של כלא איילון לצד זאור חנקישייב, עד המדינה שניסה להפיל את חגי פליסיאן, ונפל בעצמו.
"במעצר שלי" הוא מספר, "ישבתי עם העבריין אבי רוחן, שחיבב אותי. הוא היה נותן לי כל בוקר את העיתון שלו, חוץ מהספורט. זה תמיד נשאר אצלו. גם איתן חייא ישב שם. עשיתי להם ליל סדר בתא. כל אחד בתא אחר, הקראתי להם את ההגדה של פסח. גם בני שלמה ישב איתי בהפרדות. הייתי בעבר באחת הפשיטות אצל בני בבית, אבל הוא לא זיהה, הייתי עם עוד חמישים שוטרים".
כולם במשטרה ידעו, מספר גרנביץ, כי כשנתנו לו משימה היא תתבצע. רק על דבר אחד הייתה נגדו ביקורת מרומזת; "תמיד היו אומרים: 'גילי, התוצאה עשר, הדרך פחות'. או: 'הדרך? עזוב אותנו. לא רוצים לדעת'. אבל אני", הוא מדגיש, "לא המצאתי את הגלגל. אנשים שהם היום תתי־ניצבים, עשיתי איתם דברים. נכון, לא ראיתי בעיניים. הרבה פעמים עברתי את הגבול. במקצוע הזה צריך להיות יצירתי. ועל מה כל הכתב אישום שלי? על עודף יצירתיות".
"כשאתה קונה סמים או בכלל נפגש עם עבריין", הוא מגלה כמה מסודות המקצוע, "החוכמה היא לתת אותנטיות. נגיד בא אליי קצין: 'גנבו מרצדס בצפון תל־אביב, הגנב התקשר לבעל הרכב, הוא רוצה מו"מ על קניית הרכב, ת'כנס לתמונה'. ואז אני מקבל את הטלפון של הגנב, מזדהה כנציג הבעלים, כשהמטרה שלי זה לתפוס אותו. אז האותנטיות היא שהטלפון מצלצל ואשתי עונה, או הילד. כמו בחיים. או שלפעמים אני רואה מספר של סוחר סמים שמחפש אותי, ואומר לילדה: תעני ותגידי, 'אבא במקלחת, עוד מעט יתקשר'. מה זה מראה? שאת מדברת עם בן אדם. כשסוכנת שלי רוצה לקנות סמים אני אומר לה תדברי, ומפריע לה בכוונה, שם מוזיקה, ומנחה אותה: אם ישאלו איפה את, תגידי בבית עם ההורים, אף אחד לא באמת מתקשר כששקט מוחלט סביבו".
למרות ניסיונו הרב, היו לו גם פספוסים; על אחד מהם הוא מצטער במיוחד. זה קרה כשהיה רכז מודיעין בתחנת תל־אביב צפון ב־2007. "נעצר קטין בחשד לגניבת אופנוע. לפי הנוהל הוא המתין לי לשיחה אחרי חקירה. ניסיתי לגייס אותו כמקור אבל קצת מיהרתי ולכן ויתרתי, ולא לחצתי. אחר כך הוא נעצר על הרצח של ענת פלינר, עורכת הדין מרמת־השרון. הוא ביצע את הרצח כשהיה בן 15, באפריל 2006, שנה לפני שפגשתי אותו. המקרה הזה לא יוצא לי מהראש. אולי אם הייתי יותר אנרגטי ומדובב אותו, הוא היה מתוודה על הרצח. חוקר טוב יכול להוציא מבן אדם משהו שהוא לא התכוון להגיד".
ב־2013, כשמנשה ארביב היה מפקד להב 433, גרנביץ שמע על יחידה חדשה שעומדת לקום, שתעסוק במטעני חבלה – ונדלק. ביוני שובץ אליה כקצין המודיעין. "התפקיד שלי היה לאסוף מידע על מטעני חבלה ומניחי המטענים", הוא מספר. "בחצי שנה ראשונה בתפקיד אתה רק צריך לייחצן את עצמך. צריך להיות שועל, אבל אני עליתי על הגל והתחלתי להביא ידיעות מודיעיניות ולקדם ידיעות מסייענים".
על פניו, אומר גרנביץ, תחום הסמים שממנו הגיע ובו התמחה שנים ארוכות, דומה לתחום המטענים, שניהם פליליים, אבל למעשה מדובר בתחום קשה פי כמה וכמה. "בסמים, אם תעמדי דקה בתחנה המרכזית יציעו לך לקנות. במטענים, כדי לקנות את צריכה להיות 'מעורבבת'. מטען קונים ממישהו שיודעים שהוא מוכר. אני תמיד אומר שאם שלושה חוברים יחד לקנות מטען לחיסול, אז אחד רוצה, אחד מקור ואחד עד מדינה. בתחום הזה יש הרבה מידור. זה שמתכנן לא מניח וזה שמפעיל הוא לא המתכנן. אנחנו שמנו דגש על איתור המרכיב, שהוא בדרך כלל אדם ללא עבר פלילי ויכול להיות כל חייל בהנדסה קרבית".
אבל איך זה עובד בפועל?
"אם עבריינים מדברים על זה, זה לא בטלפון. הם אומרים: 'אני רוצה להרים בן אדם', או: 'תכין לי משהו קטן, אני רוצה להזהיר בן אדם'. יש מטען עם מתג הפעלה, יש בהשהיה, ויש סלולרי. לקח לי זמן להבחין בין לבנת חבלה לגבישים. 'פלטה', למשל, זה שם קוד ללבנת חבלה, 'תרמוס' זה מטען בתוך תרמוס. עכשיו לכי תרשיעי מישהו כי הוא ביקש קפה עם תרמוס. אם המקור אומר לי: לאיש הזה והזה יש עכשיו במקלט מטען חבלה, מוכן ומופעל, שמכר לכל המרבה במחיר, אז יש לי את המטען ויש את המכין, אבל לא את המטרה. לכן קשה לעקוב אחריהם ולשייך מטען למידע. אם התפוצץ שבוע אחרי, אני אומר, אולי זה המטען שעליו שמעתי, ואולי לא".
הפרשה האישית שלו, הוא אומר, תפסה אותו בשיא האקשן. "כל אשקלון התפוצצה אצלי, גם תל־אביב", הוא מתאר בדרכו הציורית. את אלי מוסלי, האיש שלגביו נטען כי ניסה למכור מידע, הוא טוען שאינו מכיר אישית ומעולם לא פגש בו. "הוא היה עבורי כמו כל העבריינים. דומרני, בני שלמה. הדרום זה הם. אין משהו אחר".
איך אתה מסביר את הנפילה שלך?
"עבודת רכז המודיעין אינה סטרילית. זו לא מעבדה אנליטית וגם לא אנשים ברמה גבוהה. יכול להיות שמישהו מהסייענים שלי ירצה לעשות עליי סיבוב. להגיד: 'אני מכיר מישהו במשטרה שיכול לתת מידע'. מה מח"ש אמרו? שאני ניהלתי את כל האופרציה. 'מכרת מקורות, קיבלת מאות אלפי דולרים'. איפה? מה, לא הלכו לבנקים? הלכו. יש שם רק מינוסים. אני מההתחלה אמרתי: אני מודה ואודה על דברים שעשיתי. כן, פגעתי בפרטיות של מישהו. כן, הוצאתי עליו נתונים ומסרתי למקור שלי שאחר כך הפך לעד מדינה נגדי. זו הייתה טעות גדולה, שכאילו 'התאהבתי' בו. הייתה חברות. אני שיתפתי אותו על המשפחה, הוא שיתף אותי, וכן, לא שמרתי את הדברים המודיעיניים שלי לעצמי. צריך להבין שזו הייתה יחידה חדשה, שבה נדרשתי להביא קבלות, והאיש הזה בכל זאת הביא לי קבלות, שחלקן היו טובות. אז כשהוא ביקש ממני מידע מסווג כטובה, כל מנגנוני הבקרה שלי נעלמו, ועל זה אני מצטער. גם ככה אף פעם לא הייתי חסיד הנהלים, אבל בשאר היחידות תמיד היה לי חבר שצמוד אליי, שמחדד לי מה מותר ומה אסור. כאן כשלתי בגדול. אבל להגיד עליי מושחת? זו הייתה הסטירה של החיים".
במח"ש כמעט מתפלצים כשהם שומעים את דבריו. "לא חסיד הנהלים?" הם משיבים אש, "מדובר באדם שעובר על חוקים. לא נהלים. האיש הזה הוא עבריין מורשע. אין מילה אחרת. לא הייתה בפרשה הזו פה שום אצילות נפש מצידו. הוא פשוט ידע שהוא לא יעבור את החקירה הנגדית".
בשבעת החודשים הראשונים למעצרו גרנביץ מספר שראה את אשתו וילדיו רק דרך חלון זכוכית, בלי לגעת. "המעמד הזה", אומרת אשתו, אז קצינת משטרה בתפקיד, "היה משפיל".
עשית חשבון נפש?
"עשיתי הרבה חשבון נפש במקום הכי נמוך בתל־אביב, ואחר כך במקום הכי נמוך בכלא איילון", מתאר גרנביץ את מה שעבר עליו במקביל. "אגף ההפרדה בבית הסוהר הוא חוויה קשה. מביאים לך אוכל מתחת לדלת, אין חלון. השירותים בול פגיעה. בהתחלה חשבו שאני אנס, כי אני שוטר ועוד אשכנזי. שמו אותי בהפרדה זוגית עם עוד קצין מהצבא. חשבתי שיהיה נחמד, לא להיות לבד, אבל זה יותר מחניק, כי התא הוא אותו תא. מטר על מטר, רק שזה לשניים. אחר כך שוב הייתי לבד. אתה יכול לצאת לחצר, אבל מוקף בעבריינים. ברגע מסוים הייתה נקודת אור: בית המשפט שיחרר אותי למעצר בית בהמלצת שירות המבחן אבל המדינה עירערה, טענה שיש לי מידע בראש, ושאם אני אשב בבית אני יכול למכור אותו. איזו שטות. מולי בתאים היו עבריינים כמו אבי רוחן, איתן חייא, סימנטוב מחטייב ובני שלמה. אם הייתי רוצה למכור מידע, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לפתוח את החלון ולצעוק".
איך הם התייחסו אליך בכלא?
"עשו לי כבוד. בניגוד לסטיגמה, היה בסדר. כשאתה שם, אתה צריך להיות זורם, כמוהם. אם אתה לא זורם אתה אאוטסיידר ובסוף נדקר. מצד שני, אל תהיה זונה, כי ינצלו אותך. היה עבריין שהתקשר אליי: 'אני אשמור עליך באגף'. אחרי כמה שיחות, הוא מספר לך: 'אין לי כסף, תכף צריך להגיע, תקנה לי'. עניתי שאני אקנה לו חצי־חצי ובסוף יצאתי מזה. אנשים שיושבים שנים בכלא שורדים את הדברים האלה. הם יעקצו את החברים הכי טובים. הכי עזר שחשבתי על עצמי כמו בתפקיד. רשמתי דוחות פעולה והייתי מוסר לקצין מודיעין. הוא צחק עליי, אבל הבין אותי. אמרתי לו: 'ככה אני מרגיש כאילו אני בעבודה, מדובב'.
"אחרי שנעצרתי כולם במשטרה התחילו לבדוק את עצמם: הדוחות בסדר? המחשב בסדר? כשהייתי במעצר, הגיעו אליי שני בכירים לבקר אותי. 'מה העניינים, מה נשמע, מה שלומך? תתעסק בסיפור שלך. תישאר במסגרת הזאת'. הם נבהלו שאספר דברים. אחד החוקרים תפס אותי במסדרון: 'אתה רוצה לנהל את התיק שלך מבחוץ? בוא תספר לי'. הוא התכוון שמח"ש לא תבקש מעצר עד תום ההליכים אם בתמורה 'תפתח לנו על משהו שאתה יודע, אולי על קצין בכיר. זה יעזור לך'. עניתי לו שגם אם זה יעלה לי ב־20 שנה, או במעצר עד תום ההליכים, אין בן אדם שיבוא לחקירה כאן בגללי".
אחרי ההלם מכתב האישום הראשון, החליטו גרנביץ ואשתו יפעת להחליף טקטיקה. לא עוד לשמור על זכות השתיקה, אלא להסביר. בינתיים מצבם הכלכלי הורע. אשתו הפכה למפרנסת יחידה, לקחה הלוואות, ובסופו של דבר הם מכרו את הבית. במקביל, המשיכה לחפש לו את עורך הדין המתאים כדי להעניק לבעלה את הסיכוי לא להיות מורשע במשהו שלא עשה. "זה לא היה קל", היא משחזרת. "היה עורך דין אחד שאמר, 'את לא במצב כלכלי לקחת עורך דין כמוני. לכי לסנגוריה הציבורית'. דבר כזה אומר הרבה שנים בכלא. ראיתי בדרך אנשים שהיו צודקים אבל התייאשו, לא היה להם כסף לנהל מאבק, רק רצו לנער את הפרשה מעליהם ולגמור עם זה. אנחנו, רגשית, לא יכולנו להשלים עם דבר כזה".
בסופו של דבר שכרה את שירותיו של עורך הדין קובי סודרי, בעברו מפקד יחידת הסמויים במצ"ח, שמכיר את כל שיטות הפעולה גם כחוקר וגם כעורך דין. עו"ד סודרי: "גילי אינו טלית שכולה תכלת, אבל הוא גם לא מושחת ולא מוכר מקורות. מדובר במקרה קלאסי של רכז מודיעין שאיבד את הגבולות כדי להצליח. לכן החלטתי שנספר מההתחלה רק את האמת ונאמין שהיא תנצח. לדעתי, המערכת כולה התגייסה כדי להשיג הרשעה בכל אמצעי. גילי הצליח לשרוד את הקרב הזה. אבל כמה אחרים לא הצליחו ולא יצליחו?"
ממח"ש נמסר בתגובה כי "גלעד גרנביץ, רכז מודיעין מיחידת להב 433, הורשע, בין היתר, בכך שעמד בקשרי חברות קרובים עם אזרח ובתוך כך קשר עימו קשר לפיו ימסור לו מידע משטרתי מסווג ורגיש, תוך שהנאשם עוצם את עיניו בפני האפשרות שחברו ישתמש במידע המסווג ובמעמדו של הנאשם כשוטר לצרכיו האישיים ויעביר את המידע לגורמים עברייניים, כפי שאכן אירע בפועל. כמו כן גרנביץ הורשע בכך שניצל את מעמדו כשוטר והציג בפני אזרח תמים מצג שווא של פעילות משטרתית, וביקש ממנו להתלוות אליו שלא לצורך, וכל זאת על מנת להשיג במרמה ובכזב גישה לרכבו של האזרח כדי להטמין בו מכשיר מעקב לטובת צרכיו האישיים של חברו. עוד הורשע בכך שחזר על מעשיו אלו פעם נוספת כאשר צריך היה חברו לתקן את מכשיר המעקב.
"בית המשפט קיבל את עמדת המחלקה לחקירות שוטרים וקבע כי יש לראות בחומרה את מעשיו של השוטר אשר ניצל את תפקידו וסמכויותיו על מנת להעביר מידע משטרתי מסווג ורגיש לחברו ועיכב אדם שלא לצורך, באופן שגרם לפגיעה בפרטיותם של אזרחים חפים מפשע ואף עלול היה לסכן את חייו של אחד מהם.
"ההחלטה להגיע להסדר טיעון עם הנאשם התקבלה בסופו של דבר בעיקר כדי לא לחשוף מידע רגיש ושיטות פעולה אשר חשיפתם עלולה לגרום לפגיעה בעבודת המשטרה, נוסף על הפגיעה האנושה שכבר פגע בה הנאשם.
"בית המשפט גזר על הנאשם 13 חודשי מאסר, עונש אשר חפף את החודשים בהם היה הנאשם במעצר, וקנס כספי בסך 10,000 שקל. השופטת ורדה מרוז ציינה בגזר הדין, כי "הנאשם ניצל באורח בלתי ראוי, בלשון המעטה, את מעמדו הבכיר ונגישותו למאגרי מידע רגישים ומסווגים. על אף האחריות הכבדה שהוטלה על כתפיו, לא השכיל להציב גבולות בין תפקידו לקשריו האישיים... אף אם עשה כן משיקולים מקצועיים, הרי שבהתנהלותו סטה באורח ניכר מהנורמות המקובלות".
