הערך "קיבוץ" בוויקיפדיה נפתח במילים "קיבוץ הוא צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות, ליישוב ולמדינת ישראל". לכאורה, תיאור עובדתי אובייקטיבי ככל האפשר, כשם שוויקיפדיה מנסה תמיד להיות; אבל כמעט כל מילה במשפט הזה טעונה. כמעט כל מילה, כמעט כמו הקיבוץ עצמו, ספוגה כבר בעשרות שנים של מלחמת הזהויות הישראלית.
יותר מארבעים שנה חלפו מאז נשא מנחם בגין את נאום "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה" בקריית שמונה. זה היה במערכת הבחירות של 1981, הראשונה אחרי המהפך הפוליטי ואמירת ה"צריך להחליף את העם" של הקיבוצניק יצחק בן-אהרון, כשמלחמת הזהויות פרצה אל חזית הבמה הפוליטית.
כשבגין אמר את הדברים, כבר החל בפועל המשבר הכלכלי הגדול של הקיבוצים, שהביא את רובם לשינוי עמוק. הבריכה של קיבוץ מנרה, שאליה התייחס בגין (אחרי שחבר קיבוץ צולם לידה בכתבה לקראת הבחירות, ואמר דברים שהרימו לבגין להנחתה), נסגרה להרבה שנים ונפתחה מחדש רק בשנה שעברה.
ז'אנר תקשורתי שלם עוסק בסיפורו של הקיבוץ, מתוך אמונה שתיאור של מה שעבר על הסמל הישראלי הגדול מכולם יגיד משהו על מה שעבר עלינו בכלל. לפעמים זה נעשה באופן נכון ומדויק, כמו בסדרה הנפלאה של ענת זלצר ואהוב נפשי מודי בראון ז"ל מלפני עשר שנים, ולפעמים באופן זול, בכייני או נצלני. אבל מי שקשוב לדיון הכלכלי-חברתי הענק שמתחולל היום בעולם, מי שמחפש את הדרכים שבהן החברה והמדינה עשויות להתמודד עם השינויים העצומים של הזמן, שומע פתאום ביטויים שמזכירים לו את הקיבוץ. זה עולה מדברים של פילוסופים כמו סלבוי ז'יז'ק, שכתב בשיא מגפת הקורונה שהברירה שלנו היא "או קומוניזם או ברבריות", ואפילו מראיונות עם גדולי הקפיטליסטים, שמדברים על כלכלה שיתופית ועל הסכנה האיומה שבהעמקת אי השוויון.
ליאור שמחה נולד בקיבוץ נצר סירני, וחווה בגוף ראשון את כל מה שעבר על הקיבוצים בעשורים האחרונים. הוא זוכר את היום שבו אביו הסביר לו שהקיבוץ בדרך לפשיטת רגל, ומכיר היטב את כל השינויים הארגוניים והחברתיים שעברו הקיבוצים מאז. הוא היה מזכיר הקיבוץ, התמודד על מזכ"לות התנועה הקיבוצית, זכה להישג מפתיע אבל לא נבחר. היום הוא מנכ"ל התאחדות מגדלי הבקר, ענף שמזוהה עם הקיבוצים. בשנה הבאה, ככל הנראה, יחזור ויתמודד על ראשות התנועה.
את המשפט החשוב ביותר בשיחה שלנו הוא אומר כמעט בסופה, והוא מופיע גם לקראת סיום הטקסט הזה: התנועה הקיבוצית, אורח חייה ומה שהיא מסמלת, צריכה לחזור ולהיאבק על סדר היום הישראלי. זה לא הביטוי השחוק והבעייתי מאוד "אליטה משרתת" – מי אתה שתחליט שאתה אליטה, מה עושה אותך לכזה – אלא ההכרה בכך שהקיבוץ הוא ביטוי להשקפת עולם, שבלי קשר לשאלה איך אדם חי ובתוך איזו התארגנות כלכלית, היא אחת התשובות הסדורות ביותר לאתגר שמציב הזמן.
מוקי צור, ההיסטוריון של התנועה הקיבוצית, אמר לי פעם שאם בוחנים את תולדות הקומונות, לאו דווקא בישראל, מגלים שבדרך כלל הן לא החזיקו מעמד יותר מדור, כי המייסדים מאמינים בכל ליבם באידיאולוגיה ומוכנים לשלם את מחירה, אבל קשה מאוד לגדל לה דור שני. מי כמו הקיבוצניקים יודע. אבל, המשיך צור ואמר, מעולם לא נעלמו הקומונות. הרגש האנושי שעומד בבסיסן הוא חזק, ממש כמו החלקים בנפש שלנו שמתנגדים לו.
אנחנו אינדיבידואליסטים, רוצים שההצלחה שלנו תהיה שלנו, מתקוממים נגד מה ומי שמתיימרים לנהל לנו את החיים ולהצר את היוזמה שלנו. אנחנו גם מוכנים לתת הרבה כדי לחיות בחברה שיש בה שיתוף, רשת תמיכה אמיתית וחיי קהילה. הקפיטליזם החזירי שהתרסק בעשור וחצי האחרונים היה עיוות מפלצתי של הרגש הראשון, הקומוניזם הסובייטי שקרס לפני ארבעים שנה היה עיוות מפלצתי של הדחף השני.
היום לכולם ברור ששוק חופשי ויוזמה פרטית דוחפים את הכלכלה והחברה קדימה, לכולם גם ברור שאתגרי הזמן מחייבים לעבוד חזק והרבה על שוויון, שיתוף והכללה, אחרת החברה לא תחזיק מעמד.
הדיון המורכב הזה, על הכוחות המורכבים שמניעים את החברה, חייב להתקיים. כמו שכבר כתבתי הרבה פעמים, הוא יתקיים גם אצלנו, אם וכאשר נצליח להיחלץ מהבוץ של פוליטיקת הזהויות המשתקת. החלק השמרני-אידיאולוגי של הימין הישראלי כבר עובד במרץ להשפיע עכשיו ולהתכונן להמשך. הצד השני ריק. לרעיון של הקיבוץ, צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות, ליישוב ולמדינת ישראל, יכול להיות תפקיד חשוב במילוי הריק הזה.
