ביום חמישי הקרוב יצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה – ואכן, אין ספק שהחברה שלנו מתאמצת לזכור. הצפירה, שידורי הטלוויזיה, וכמובן – העיסוק הרב בנושא במערכת החינוך. העיסוק הזה מתחיל במקרים רבים כבר בגן הילדים – ובבית הספר הוא כבר תופס מקום מרכזי יותר. אבל האם מערכת החינוך שלנו עושה את עבודתה נאמנה? האם האופן שבו תלמידי ישראל חווים את הנושא באמת משרת את זיכרון השואה בחברה הישראלית?
(צילום: ליהי קרופניק, שמוליק דודפור)
דורון ספיר, מרצה במחלקה להיסטוריה ולמדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה ומורה להיסטוריה בתיכון רבין בקריית ים, סבור שישנה בעיה עם העיסוק בנושא – והבעיה הזו עלולה דווקא לפגוע בזיכרון השואה. "לימודי השואה בבית הספר נלמדים רק בשלב מאוד מאוחר בחיים של כל בוגר מערכת החינוך", הוא אומר בריאיון לאולפן ynet. "למעשה, רק בתיכון – בכיתות י"א-י"ב – השואה נלמדת. עד אז, לאורך כל השנים, מהגן דרך בית הספר היסודי ועד חטיבת הביניים – השואה לא באמת נלמדת. התלמידים מתעסקים בנושא השואה באופן שהוא מנותק לחלוטין מאיזשהו הקשר היסטורי. יספרו להם חוויות, סיפורה של אנה פרנק, סיפורים נוספים – אבל אין להם שום משמעות מבחינת המרחב ההיסטורי שבו הם מתרחשים, ומבחינת ההקשר שבו הדברים התקיימו ונעשו. החבר'ה שלנו פוגשים את השואה בצורה לא מסודרת, בצורה לא היסטורית".
ספיר מציין כי גם כשהתלמידים מגיעים לנושא השואה, בסוף כיתה י"א, הוא נלמד פעמים רבות בשנים האחרונות דרך המסגרת החינוכית של "למידה משמעותית", וכי הוא הוצא ברובו מתוכנית הלימודים לבגרות. "כעת, בלי פיקוח של השלטונות, כל בית ספר בוחר לעצמו כיצד ללמד את השואה", הוא אומר. "לוקחים דגם מפלסטלינה ובזה מסתפקים לשם הדגמה ולימוד. יתרה מכך, מתוך 42 נושאים, נשארו רק שישה נושאים בלימודי השואה לבגרות. אני רואה מה קורה כיום וזה פשוט הפך להיות כלי להעלאת הציון אל מול הבחינה החיצונית. לפי מיטב הבנתי, החל מהשנה הבאה נושא השואה יחזור לתוכנית הלימודים הרגילה – אבל זה רק צעד אחד בכיוון הנכון, כיוון שזה לא חוזר במאת האחוזים. אני תולה תקוות בכך שזה ישוב להיות כפי שזה היה בעבר, אבל זה תלוי במי שיקבל את תיק החינוך וזה בא לידי ביטוי גם בהיסטוריה ובאזרחות. מדובר באבן בסיס להיסטוריה היהודית, וכל ילד חייב לדעת מה היה שם. בלמידה משמעותית, הרבה לא נלמד ואני רואה את זה באקדמיה, כשאני מוצא עצמי מסביר לסטודנטים את הרקע לנושא - כיוון שאין בסיס".
חצי הביקורת שלו מופנים גם למסעות התלמידים לפולין: "הטיול הפך להיות ריק מערכים. המסע הפך תעשייתי. אני חושב שמן הראוי שלימודי השואה יוחזרו לבית הספר כבעבר ושהמסע יהיה מקשה אחת עם תוכנית הלימודים כך שיקשרו ביניהם. כיום מדובר על לא יותר מטיול שנתי ריק מתוכן שעושים בו סלפי על רקע הקרמטוריום. בבית הספר שבו אני מלמד, יש לימודי שואה בכיתה י' ורק בי"ב יוצאים למסע בפולין - אין בכך שום חיבור".
שורשי הבעיות הללו, מבחינתו, נוגעים לאופן שבו מדינת ישראל תפסה את השואה ואת תפקידה. "הייתה גישה מסוימת שהשפיעה על מחקר השואה ועל לימודי השואה, שהייתה מקובלת במשך שנים – ובאיזשהו מקום שירתה את הנרטיב הציוני", הוא מסביר. "בשנים האחרונות הגישה הזאת משתנה, וישנו איזשהו ניסיון להציג את המחקר בנושא השואה, את לימודי השואה. בדרך היסטוריות יותר, פחות ייחודית. שונה מהגישה שאפשר לכנות 'חוץ היסטורית'.
הגישה הזו, שהייתה מקובלת ולדבריו השפיעה גם על האופן שבו עוסקים בנושא במערכת החינוך, "מבקשת למקם את השואה כתופעה ייחודית, להתייחס אליה כתופעה עצומת ממדים, כזו שלא ניתן להשוות אותה לשום אירוע היסטורי אחר". כדוגמה לכך הוא מציין את הדרך שבה הדברים מוצגים במסגרת הנרטיב הישראלי של השואה בכל הנוגע לנאצים.
לפי הגישה הזו, הנאצים "תכננו את כל התהליכים בצורה מסודרת – וזה גם הנרטיב שנלמד בבית הספר", טוען ספיר. "למשל, אם אנחנו רוצים להציג את המדיניות שבה נקטו הנאצים נגד יהודי גרמניה, הדברים יוצגו כמסלול מתוכנן, בשלבים. היה צ'ק-ליסט מסודר. 'אנחנו נתחיל ביום החרם, אחרי יום החרם נגביר את הלחץ באמצעות חוק נוסף – חוק הפקידות למשל (שעבר באפריל 1933 ופסל יהודים, בני מיעוטים אחרים ומתנגדי ממשל מתפקידים ציבוריים מסוימים), ואחרי זה, אם היהודים לא יבינו שהם צריכים לעזוב את גרמניה, נגביר שוב את הלחץ באמצעות חוקי נירנברג'. כלומר, לפי התפיסה הזו – הכול התנהל בתהליך מסודר ומתוכנן".
"אז אם נתמקד רגע בחוק הפקידות - על פי ההבנה החוץ-היסטורית, זהו חוק שחוקק באופן מכוון כדי לפגוע ביהודים. בפועל, בתוכנו לא תמצאו את המושג 'יהודי', אלא הבהרה כי מי שיכול לשרת בתפקיד ציבורי הם בעלי גזע ארי טהור או בעלי נאמנות לגרמניה. חוק הפקידות יושם עם עלייתם של הנאצים לשלטון כדי למלא את השורות באנשים מטעמם. זו הייתה דרך לביסוס שלטונו. היהודים היו הנפגעים העיקריים כיוון שהם היו 12% מכלל האוכלוסייה, לא בגלל שזה כוון נגדם באופן חד משמעי. עד 37' הנאצים היו עסוקים בביסוס השלטון, ומ-37' מגיעה הפגיעה הלכה למעשה.
"בבית הספר מלמדים שהיה יום חרם ושהלחץ גבר באמצעות חוק הפקידות וחוקי נירנברג – וכך התלמיד מבין שזהו לא יותר מאשר כלי נגד היהודים. הבן שלי למשל, למד בבית ספרו את הנרטיב שכל העולם נגד העם היהודי. חשוב לבחון את התהליך ההיסטורי כי הנרטיב שמלמדים בבתי הספר הוא בעייתי. הנאצים החלו עם היהודים אך הבינו במהרה שזה לא יכול להימשך וצריך פתרון אחר. צריך לבחון את המידע כמו שצריך ובבית הספר לא עושים את זה".
אתה מדבר כאן על משהו מאוד טכני, אבל בסופו של דבר יש כאן אירוע בקנה מידה רחב שבאמת נוגע לנו יותר מכל דבר אחר. יש כאן משהו מעבר לטכני שהוא פגום ביסודו?
"בסופו של דבר הסיפור הזה בא לשרת את הנרטיב הציוני. כך למשל, לפחות בשנים הראשונות לקיומה של המדינה, זיכרון השואה התמקד בעיקר בנושא של הגבורה. כלומר, הדגש בעשור הראשון שלאחר הקמת המדינה היה על הגבורה, השואה עצמה נדחקה הצידה. למעשה, הפעם הראשונה שבה נשמעו העמדות והחוויות של ניצולי השואה הייתה רק במשפט אייכמן בשנת 1961. כלומר, לא נתנו מקום לשואה, לא נתנו מקום לחוויות שיהודים חוו, אלא הלכו לכיוון ששירת את הנרטיב הציוני".
אתה מציע בעצם ללמד את נושא השואה כמו כל אירוע היסטורי אחר? לנתק את זה מהקונטקסט שלנו כיהודים? כמדינה שהוקמה בין היתר בגלל השואה?
"כדי לשמר את הזיכרון של השואה, צריך לקשר את הסיפור לנרטיב ההיסטורי. אחרת, מה שיקרה הוא שהשואה תהפוך לאיזשהו סיפור, לסוג של אגדה אורבנית, או אגדת עם. למשל - הנושא של קריעת ים סוף. זה סיפור שאין בו שום אלמנטים היסטוריים. שום דבר שמקשר את האירוע הזה להיסטוריה, ולכן הוא הפך להיות חלק מהאמונה הדתית. חלק מסיפור.
"אם אנחנו רוצים לשמר את השואה, ולהראות שבמהלך ההיסטוריה השואה התרחשה ושיש עדיין סיכוי - סיכוי גדול - שתהליך כזה יתרחש שוב בעתיד, חייבים לקשור את זה לאירועים היסטוריים. אי אפשר להפוך את השואה לאיזשהו סיפור שאין לו הקשר היסטורי. למרבה הצער, מטעמים שונים, בשנות ה-50, ה-60 וה-70 העיסוק בנושא הזה נע לכיוון של מחקר חוץ-היסטורי. כלומר, עיסוק בשואה כאיזשהו סיפור שעומד בפני עצמו. אבל ברגע שקושרים את השואה להיסטוריה לא פוגעים בייחודה ולא פוגעים בעוצמתה, אלא עוזרים לשמר אותה. ברגע שיש לה הקשר היסטורי - השואה, כזיכרון, תישמר הרבה יותר טוב ולא תהפוך לאגדה".
