יום חמישי, ה' באייר תש"ט, 5 במאי 1949. יש חוק הקובע: יום חג, שבתון, בלי פירוט. שמחה גדולה בלבבות ודאגות לא פחות גדולות, ברחוב ובממשלה. יש מחסור באוכל והסכמי שביתת הנשק טרם הושלמו. אין משואות ואין הר הרצל. יש ידיעה מהעיר וינה, אוסטריה: "כאלפיים יהודים עלו על קברו של ד"ר תיאודור הרצל ביום העצמאות של ישראל".
כבר בשנה השנייה יוגמש החוק. ה' באייר היה שבת, ותוכני החג, כמו מצעדים ומשואות, לא התאימו לשומרי שבת, במדינה ובממשלה. באותה שנה נדחה החג ליום ראשון, ו' באייר. שמירת שבת הביאה עוד תיקונים בחוק, והיום, לפיו, החג יכול להיות ג', ד', ה' או ו' באייר.
הרצל כבר הובא מווינה לקברו בירושלים וההר כבר נקרא על שמו. "הועלתה משואת העצמאות בהר הרצל", דווח בעיתון "דבר" שיצא בחג של 1950, למרות השבתון. "ירושלים לא ראתה מחזה מרהיב כזה... מסביב לקבר בערו לפידי קרקע והזרקור הטיל אורו על לוח הקבר בלבד. לקול התוף הסתדרו הגדנעים סביב-סביב. לאור פנס יד קראו בפרשת תקומת המדינה. יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק קיבל את המסדר... אותה שעה הגיעו שלוש גדנעיות, כשאחת נושאת לפיד, ומסרתהו לידי ראש הכנסת, שעלה על המדרגות והדליק את משואת העצמאות".
בנות כמה היו אז? 15? 16? 17? מתקרבות היום ל-90, מי מהן שבחיים. מי מהן זוכרת? הנוכחות הנשית בטקס המינימליסטי הראשון.
יושב ראש אחד, משואה אחת. טקס צנוע, בהשראת עצרות לילה של תנועות הנוער, לפידים, כתובת אש וכדומה. אז נקבעו דפוסי מסורת הנמשכת עד היום: המקום – הר הרצל; הסמל – משואה, אחת שמדליק יו"ר הכנסת, הייצוג הממלכתי, ו-12 שנוספו כעבור שנתיים, שמדליקים נציגי העם.
ראש הממשלה אז, האיש החזק בן-גוריון, לא התפנה לטקס זניח, דחוק בפינה ירושלמית אפלה, כפי שהיה המקום אז, ומנוהל בידי בני נוער (אלפי גדנעים וחברי תנועות הנוער, שאחר כך צעדו עם לפידים ברחובות העיר). הנשיא חיים ויצמן היה חלש וחולה וגר במושבה רחובות. ואולי גם הסבר קצת ציני לחלוקת התפקידים הזאת: בן-גוריון ושפרינצק היו ממפלגת מפא"י, אבל משני פלגים בה; בן-גוריון מ"אחדות העבודה" ושפרינצק מ"הפועל הצעיר", ואי-אפשר היה לתת את כל הכיבודים לפלג אחד; שפרינצק, מהפלג הקטן יותר, קיבל את הכיבוד הנחות. איש לא העלה אז בדעתו שכעבור שנים יהפוך טקס זה לחשוב ולנצפה מכל אירועי יום העצמאות, ובלעדיותו של יו"ר הכנסת בו תאותגר על ידי ראש הממשלה.
גם בשנה השלישית למדינה, 1951, משיא יו"ר הכנסת משואה אחת בעזרת לפיד שהגישו לו חברי תנועות הנוער. אבל יש רמז לעתיד לבוא: בתוך דקות אחריה מודלקות על הפסגות מסביב עשרות משואות, שהוכנו מראש. שרשרת אורות מקיפה את ירושלים ונמשכת מערבה.
מישהו שם חשב שמשואה היא סמל חגיגי יפה, אבל אחת זה מעט מדי. צריך יותר, ואי-אפשר לצפות שיתרבו באופן טבעי, כמו בעלי חיים. שם – איפה? בחבורת הצעירים שליקט דוד בן-גוריון; צעירים שעלו לגדולה: טדי קולק, יצחק נבון, שמעון פרס וכמה תרבותניקים, כמו עמיקם גורביץ. כולם ז"ל. בעיקר חשבו איך מייצרים חג מסתם יום בתחילת הקיץ, איך בונים לו חשיבות ומשקל, איך יוצקים בו תוכן. בשנת העצמאות הרביעית כבר היו בישראל הרבה יותר יהודים שלא חוו בעצמם את המעבר משלטון בריטי, לעצמאות. כמיליון עולים חדשים, מעשרות גלויות, לעומת כ-600 אלף "ותיקים". השאיפה הייתה מיזוג גלויות, ונדרש סמל שידבר אל לב כולם, שיביעו דבר בעל משמעות מסורתית ידועה ומוכרת.
נזכרו בפטנט ארץ-ישראלי ישן, שכתוב בספרים מלפני כאלפיים שנה: משואות. בעזרתן היו מודיעים לקהילה היהודית הגדולה והחשובה בבבל, היום עיראק, שבית הדין העליון בירושלים קבע שמחר מתחיל חודש ניסן. לפי זה ידעו מתי ליל הסדר, כדי שבכל העולם היהודי יֵשבו לסדר באותו לילה. התיאורים במשנה ובתלמוד ציוריים: היה מביא מוט ארוך של ארז, ומקלות עץ דקים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן, קושר בחבל בראש המוט, עולה לראש הר הזיתים ומדליק בהם אש, ומטלטל את המוט הבוער מצד אל צד עד שהוא רואה משואה כזאת בראש הר סרטבא, וכך היו המשואות מתקדמות לצפון מזרח – להר גרופינא... וכן הלאה, עד שהיו רואים את העיר פומבדיתא שבבבל כמדורת אש, ובה כל אחד נוטל אבוקה ועולה לראש גגו, לפרסם את קידוש החודש.
משואה, אם כך, היא סמל יהודי קדום, שסביבו אפשר להתלכד. אבל אחת בלבד – זה דל. עוד לא התלכדת וכבר נגמר. הפתרון פשוט, ואין מסורתי ממנו: 12 משואות, כמספר שבטי ישראל. וכך טיפסנו בקפיצה אחת ממשואה ל-13 משואות: אחת לסימול העצמאות, של יו"ר הכנסת, ו-12 לסימול שבטי ישראל. אבל כדי למנוע בלבול, ואולי גם מסיבה חינוכית, שלא יתמלאו ה-12 גאווה, המשואות שלהם היו קטנות יותר, משואונות אולי.
וכך, ב-1952 עלו אל הבמה 12 משיאים, יוצאי גלויות שונות, מלוקטים מ-12 יישובים בארץ, מהגליל העליון עד אילת. הראשון היה ותיק דווקא, חיים סלומון, ירושלמי דור חמישי. עיתוני החג לא טרחו להזכיר את שמות יתר המדליקים, אלא רק את הסמל שביטאו: יוצא תימן מגבעת-יערים שבהרי יהודה, יוצא אורוגוואי מקיבוץ סעד בנגב ועוד. הייצוג הנשי הוטל על חיילת אחת, נחלאית יוצאת פולין מההיאחזות עין-רדיאן, היום יטבתה. אפשר לנחש שאף אחד לא העלה בדעתו לשאול האם לא היו נשים כמחצית מהעולים.
כך הלבישו חגיגיות על אירוע שהיה תקוע על הר בקצה האפל של ירושלים, אירוע שהיה אמנם סמלי, אך דל תוכן. גייסו גדנעים מיוזעים אחרי יממה של טיפוס רגלי לירושלים, הוסיפו טקס צבאי של חילופי דגלים בנוסח האבירים בימי הביניים, ואמרו: מכאן תצא השראה לתחושת חג בכל המדינה. "פתיחת חגיגות יום העצמאות", הגדירו אותו.
הטקס גדל משנה לשנה, אבל נשאר קטן, מקומי. אמנם שודר, אבל היה רק רדיו, מילים ולא תמונה. קצת זיקוקין די נור שנוספו לו נראו רק בירושלים. הטקסט היה מינימליסטי, שלא להכביד על הקוראים ועל המאזינים: אני זה וזה, מיוצאי גלות זו וזו, מיישוב זה וזה, מתכבד להדליק את המשואה לכבוד קיבוץ הגלויות ולתפארת מדינת ישראל.
הגעתי לתפקיד של כותב הטקסטים כ-30 שנה אחרי הטקס הראשון, ועשרות פעמים בשנות עיסוקי בו אכזבתי מכרים וידידים, שייחסו לי אבהות על הביטוי הזה. בהחלט מקור לגאווה, אלא שקיבלתי אותו מן המוכן. לא בדקתי מי הציע אותו, ולא אתפלא אם יהיה יותר מטוען אחד לכתר "הממציא", אי אז סמוך להולדת המדינה. התרגלנו אליו, ואף על פי שבשפה של היום הוא מזמין אירוניה, אי־אפשר שלא להודות שהוא הולם להפליא את הטקס ולא במקרה מזוהה איתו.
הייצוג הנשי נותר סמלי וצנוע. בשנה החמישית אמנם הוכפל לעומת הקודמת - ברוריה אקרמן מקיבוץ כיסופים ייצגה את ארגנטינה ושרה בלומנקנץ מבית-השיטה ייצגה את רוסיה, אך בשנה שאחריה שוב הצטמצם לאחת, בת שבע ליבנר, יוצאת בלגיה, מגבעת-ברנר. אפילו בשנת העשור, 1958, החגיגית יותר, הייתה רק רחל לובצקי, מראשון-לציון, ייצוג לעולי ברית-המועצות. אגב, אברהם מלינק מכפר-חסידים, שייצג באותה שנה את יוצאי פולין, אמנם בא מהגולה, אבל 23 שנים לפני קום המדינה; הגדרת "עולה" היא דבר גמיש, העיקר שידע להדליק.
בעברית תקנית ראוי לומר "להשיא משואה" ולא "להדליק"; ב-1990, שנושאה היה "הלשון העברית", העיר על כך פרופ' זאב בן חיים, אחד המשיאים, מחשובי החוקרים של השפה, ותיקונו התקבל ומתמיד מאז.
תשע שנים של קיבוץ גלויות כנושא מיצו את הרעיון. בשנת 1960 שינו גוון: 100 שנים להולדת הרצל. זכרו יחזור ויופיע בטקס שמול קברו גם בשנת 1997, 100 שנים לקונגרס הציוני הראשון; ושוב ב-2010, 150 שנה להולדתו; קשה לדעת אם בשנת 2060 יציינו 200 שנה להולדתו. בכלל, רבים מהנושאים חזרו על עצמם בשינויים קלים. ואף פעם לא ויתרו על קיבוץ הגלויות או העלייה לישראל, כנושא חי וקובע, גם אם לפעמים מתחת לשטיח. אם מותר לנחש – טרם נאמרה המילה האחרונה.
בהתאמה עם הגוון ההרצליאני של 1960 חצו את המשיאים לשניים: שישה ותיקי התנועה הציונית ושישה יוצאי גלויות. ברשימת הוותיקים אישה אחת, ברטה ברגר, שהייתה מזכירתו של הרצל, ואיש רוח בעל שם עולמי, מרדכי מרטין בובר. כולם חשובים, אבל הטקסט זעיר: אני וכו' מתכבד להשיא משואה זו של יום העצמאות לזכרו של חוזה מדינת היהודים, להגשמת קיבוץ הגלויות ולתפארת מדינת ישראל.
ב-1961 הגיעו לגיל בר מצווה אלה שנולדו עם הולדת המדינה, וסמל יהודי קדום נוסף "הולבש" על חגיגות העצמאות. 12 גלויות, מ-12 מקומות יישוב, ודווקא ילדים, בנים של עולים, כי כבר הגיעו לבגרות ומותר להם לשחק באש. אז חשבו שגם המדינה הגיעה לבגרות. היום אנחנו יודעים את גודל האשליה.
בין המשיאים היו חמש ילדות, נדיבות מגדרית שלא במהרה תחזור.
משנת 1962 נדף ניחוח סוציאליסטי – "פועלי הכפיים": ימאי, טייס, נהג קטר, פועל מתכת, חוצב וכורה נחושת ועוד כאלה. אישה עובדת אחת מצאו - פועלת טקסטיל. בשנים הבאות באו מיני נושאים היסטוריים: ראשוני המושבות, התנדבות (למלחמות העולם הראשונה והשנייה), ההעפלה, ההתיישבות בנגב ועוד.
ב־1968, החג הראשון שאחרי מלחמת ששת הימים, עמדה ירושלים במרכז החגיגות יותר מבכל השנים. בה צעד, לראשונה מאז קום המדינה, המצעד הצבאי הגדול, והוא משך את עיקר שימת הלב. לטקס המשואות של אותה שנה הוצבה רשימת מכובדים, בין היתר רחל ינאית בן צבי, אלמנתו של הנשיא השני יצחק בן צבי; שחקנית תיאטרון הבימה וממייסדיו, חנה רובינא, ופרופ' יוסף יואל ריבלין (אביו של הנשיא ראובן ריבלין).
כבר הייתה לטקס מסורת. כבר היו לו אוהדים ירושלמים מכורים. לא חדל המאמץ התקשורתי לשוות לו חשיבות, כאילו זה האירוע הסמלי הגדול, המעביר את העם במדינה (ובתפוצות) מיום הזיכרון לחג העצמאות. ועם זאת, לא חרג מהמסגרת הצרה של אירוע מקומי קטן.
פריצת הדרך נעשתה על ידי המצעד הצבאי של אותה שנה. שידורו הישיר בטלוויזיה שינה את המציאות התקשורתית במדינה, ובשנה שאחר כך החל השידור הישיר של הטקס. השידור בטלוויזיה נתן לאירוע נפח של טקס מעבר ארצי ולאומי. אין מספר לאנשים שאמרו לי, בנוסח כזה או אחר: הטקס הזה עושה לנו את החג; לא זזים מהבית לפני תום שידורו; בשבילנו זה קדוש; ועוד ביטויים כאלה. יותר מ-20 שנה הייתה הצפייה בטקס אופציה טלוויזיונית יחידה באותה שעה, וגם לאחר שנוספו ערוצי שידור – במוקדם או במאוחר כולם שידרו אותו. כולם צפו בו? אין כולם. כל מי שמזהה עצמו עם המדינה, מרגיש שותפות עם העם בכאביו וחוגג את שמחותיו. מי לא? ניחוש שלכן טוב כשלי.
השידור הטלוויזיוני פתח עידן חדש בטקס. השינוי המיידי היה תקציבי, טכני, הפקתי: שיהיה מה לראות, לא רק לשמוע. עיצוב במה, תפאורה, לבוש, תאורה, סדרי כניסה ויציאה, אין-ספור פרטים שעולים כסף. מופע שמחזיק את הצופה, לא משעמם ומכבד את המעמד. בעקבותיו בא שינוי בגרעין הטקס, המשיאים ודבריהם. הם המסמלים את הנושא שנבחר. שילובם במופע חייב לתת נוכחות לכל אחד, שלא ייעלם עוד לפני שנקלט. ועם זאת, כתמונה לטלוויזיה הם רק ראשים מדברים, קוראים מהכתב, לעתים באופן עילג, לא מעניינים לצפייה. להפקה היה טוב אילו נותרה המתכונת של משפט וחצי לכל משיא.
במאי הטקס שאפו להעמיד את דברי המשיאים כולם על 12 דקות לכל היותר, בטקס בן שעה. למשיאים, כמעט לכולם, בכל השנים שהייתי שם, זה היה פחות מדי. כבר זכו בהזדמנות לעמוד "מול פני האומה", כבר הוטרחו לירושלים, כבר התאמצו בחזרות – ולא יגידו יותר? והם צדקו, גם מנקודת ראותי ככותב. אם לא יבהיר כל אחד מהם, בדבריו, איך הוא קשור לנושא השנתי, שלביטויו נבחר, ויצביע על ממדים של הנושא בחיינו – יהיה הטקס חלול. ואף על פי שהיו תמיד הבדלי משקל בין המשיאים, בין מי שמאחוריו עשייה מרובה למי שסיפורו האישי דל, היה הכרח לחתור לשוויון במספר המילים של כל משיא. נוצר מתח קבוע בין הזמן הקצוב לגרעין הטקס ולביטוי תוכנו, ובין המופע, שחתר לתנועה ולצבעוניות, להצגה.
השידור בטלוויזיה גם הפך את הטקס לבעל משמעות ציבורית יותר ממה שהיה, והזמין תביעה לשקיפות בהגדרת הנושא ובבחירת המשיאים. מי יחליט? תהליכים שנוהלו עד כה סמוך ללשכת ראש הממשלה, באחריות עובדי מדינה שמינו גוף בשם "הוועדה לחגיגות יום העצמאות" או משהו דומה, נתבעו עתה להיחשף ולהיות מנומקים.
השינוי הפחות מיידי שהוליד השידור הוא האיום על המסורת הממלכתית של הטקס מצד הגורמים הפוליטיים, והוא מתעצם בהתמדה משנה לשנה. לעיל רמזתי על הקנאה בבמת היחיד הממלכתית שנותן הטקס ליושב ראש הכנסת. כ-25 שנים עברו עד שקנאה זו הפכה לתבערה שנתית עזה, אף שכל שותפי ההפקה יודעים שמאז רצח רבין – השתתפות של ראש ממשלה היא רעילה לכל אירוע, בגלל הבידוק הביטחוני החמור. עם זאת, עיקר העיוותים הפוליטיים אינם במוצר הסופי אלא בתהליך בנייתו, בשיקולים הקובעים מי ייבחר ומי יידחה. לצופה מבחוץ קשה לחוש בהם, אך מי שיודע יודע.
הגורם המבצע את הטקס היה בכל השנים, ועד היום, זרוע ממשלתית, שבעת ייסודה נקראה "מִנְהל ההסברה" וזה כ-60 שנה נקראת "מרכז ההסברה". היא הייתה במשרד ראש הממשלה, וכשהוחלט בה על נושא הטקס – סמכותה נשענה על ראש הממשלה. משנת 1969 הועבר מרכז ההסברה לפעמים אחדות למשרדים שונים, לפי שיקולי קואליציה בדרך כלל, ובכל פעם היה תחת סמכותו של שר אחר. הסמכות לקבוע את הנושא השנתי נמסרה על ידי הממשלה ל"ועדת השרים לסמלים וטקסים". היו נושאים שכמעט כפו את עצמם, כגון בשנת 1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהביטחון עמד במרכז הטקס; או ציון דרך היסטורי, כגון 500 שנה לגירוש ספרד או 40 שנה לאיחוד ירושלים. וכשאין נושא "הכרחי" – רבים עד שמחליטים.
מאז שנות ה-80 נהג מרכז ההסברה לכנס ועדה לבחירת המשיאים. ועדה מצומצמת ויעילה, של בעלי זיקה לתקשורת וחוג היכרויות רחב. על שולחן הוועדה הונח בכל שנה מסמך מנחה, שכל סעיפיו כיוונו לעבר בחירה מאוזנת של המשתתפים: מבוגרים וצעירים, דתיים וחילונים, נשים וגברים, יהודים ובני מיעוטים, אשכנזים וספרדים, מרכז ופריפריה, עירוניים ואנשי התיישבות, ועוד; ולהשתדל לבחור "עמך", אנשים שאינם עמוסי כיבודים. כ-20 שנה יעברו עד שהמסמך הזה, שנכתב יחד עם יעקב שץ, הממונה על הטקס, יהפוך, בקצת שינויים ובהשמטה (לא מקרית) של ההמלצה על "עמך", להנחיה מחייבת של ועדת השרים לסמלים וטקסים. אליה וקוץ בה, כמו שאומרת המליצה, כי בגלל ועדת השרים התרחב מאוד הגוף הבוחר את המשיאים, כל שר שולח אליו נציג מטעמו, והנציג מחויב לשולחו יותר מאשר להנחיות.
באמצע שנות ה-90 הונהגה פנייה אל הציבור הרחב להציע מועמדים למשואות על פי הנושא שנבחר, ונוצרה מפולת של מאות הצעות, חלקן הגדול לא לעניין. בית ספר תיכון מחולון ביקש מכל תלמידי שכבת י"א שלו להציע את עצמם. יהודי נלבב מעמק יזרעאל שלח שני קרטונים של דפי ספר בכתב ידו, כהוכחה להיותו ראוי. הלקח נלמד והגבלות שונות על ההצעות צמצמו את מספרן להיקף נסבל. למנוע לחלוטין הצעות סרק אי-אפשר, ותמיד יימצא מי שיציע את עצמו או את מקורבו מפני שהוא מסכן/ יפה/ לוחם/ פליט או סתם מאוד רוצה.
אין צריך לומר, שאין ציפייה מהעולה על במת הייצוג לבצע עבירה פלילית. אבל זה קורה. פעם אחת, בשנת איכות הסביבה, יעץ השר הממונה עליה, יוסי שריד, להימנע מבחירתו של קבלן, שהיה מועדף בוועדה. אחרי חודשים אחדים התברר שהציל את הוועדה מטעות. בימים אלה עומד לדין על עבירות בתחום ניקיון הכפיים משיא שניהל איתי משא ומתן לא נעים על הטקסט שלו, ואפילו גייס לעזרתו יחצנית.
תוספת עקרונית במסמך ההנחיות מראשית שנות ה-80 היא צירוף בן מיעוטים לטקס, לפחות אחד. היו לא פעם אכזבות במציאת מועמד, שיתאים גם לנושא הכללי. אבל התעקשנו. אפילו לנושא יהודי היסטורי, 500 שנה לגירוש ספרד, הוצב נוצרי פרוטסטנטי, שוודי במקור, שגר בירושלים. בנושאים אחדים הונחו על שולחן הוועדה כמועמדות נשים בדואיות, לאחר שהביעו נכונות להופיע בטקס, אבל הן חזרו בהן בלחץ המשפחה והחברה. בשנה שנבחרה להדגיש סולידריות חברתית נבחרה אחות ממוצא ארמני, מבית החולים הדסה. עיתון "הארץ" דקר: מרכז ההסברה מכיר בשואה הארמנית בניגוד לעמדה הרשמית; והביא למחאה טורקית נמרצת. נדרש מאמץ לכתוב נוסחה, שגם תתאים לה וגם לא תגרום פיצוץ מדיני.
הנושא של שנת 1989, 40 שנה לעלייה ההמונית, הוליך לבחירה בחוה אלברשטיין כאחת המשיאות, בזכות שירה "שער העלייה", שביטא את חוויותיה כעולה. בחירתה הציבה מבחן של סובלנות לחברי הוועדה, שכן חודשים אחדים לפני כן יזם אש"ף משט מחאה של פליטים פלסטינים מקפריסין לישראל, והזמרת הודיעה על כוונתה להצטרף. היא נבחרה והשיאה. היום הייתה נפסלת?
16 שנים אחר כך, ב-2005, נבחר אריה לובה אליאב ז"ל. איש עתיר זכויות ללא עוררין, אבל מאז מלחמת יום הכיפורים לערך מטיף ולוחם לשינוי המדיניות כלפי העם הפלסטיני. בכוחות משותפים נמצאה נוסחה שתתאים לו, ולא תקומם את השר הממונה.
טקס, כדי שיהיה מוצלח, צריך מבנה מגובש וברור. צפוי אך גם מחדש. מטרתו להעלות סוגיות חשובות לקהילה ברוח חיובית. לנגד עיניי ככותב הטקסטים עמד טקס ליל הסדר, שהוא אחיד וחוזר על עצמו בכל שנה בכל העולם היהודי ועם זאת, הוא שונה ומתחדש ממשפחה למשפחה ומשנה לשנה. שמרתי על מבנה אחיד וקבוע וחוזר על עצמו לכל המשיאים, תוך התאמה של התוכן לסיפורו האישי של כל משיא ולתחומי התעניינותו, כפי שהוא הציג בתקציר תולדות חייו.
היו בטקסט שלושה רכיבים: פתיחה - מי המשיא ומה תחומי מעשיו; אמצע - משפט אחיד לכולם "מתכבד להשיא משואה זו של יום העצמאות מספר זה וזה למדינת ישראל"; סיום - שלושה משפטים כלליים על הנושא המרכזי של השנה, שכל אחד מהם מתחיל ב"לכבוד"; ולבסוף – "ולתפארת".
סביב הרכיב השלישי, בעיקר, התנהל לא פעם משא ומתן קשה עם המשיאים, ובשני כיוונים הפוכים. כיוון אחד היה נטיית אחדים להתייחס למשואה כנכס אישי, שמכוחו הם מזכירים בטקסט את קרובי משפחתם, חבריהם, שכניהם וכיוצא באלה; היה אחד שהוועדה לא בחרה בו ונכפה על הטקס ברגע האחרון על ידי פוליטיקאית מסוימת (הזכרתי כבר את צרת המעורבות הפוליטית, זוכרות?), שחרג מכל מידה ומנה את כל נכדיו באוזני האומה. כיוון אחר היה מאמץ לדחוס עוד ועוד מסרים לתוך "לכבוד" קיים וניפוחו או שבירת המבנה האחיד של שלושה "לכבוד" ולא יותר. מעטים הבינו, כי קצר ותמציתי עדיף, כי נקלט טוב יותר אצל השומעים. דליה דורנר, שופטת עליונה בדימוס, קיצרה אפילו את המעט שהצעתי לה.
34 שנים ברציפות כתבתי את התמלילים של משיאי המשואות. כ-500 תמלילים כאלה, באומדן גס, לאנשים ולנשים, לצעירים ולבוגרים, לחילונים, לדתיים ולחרדים, ליהודים ולערבים, לנכבדים ומשכילים ולמתקשים בקריאה. אפילו לרפי שכל. לכולם, לרבות יושבי ראש הכנסת.
רוב המשיאים לאורך השנים הכירו תודה על הטקסט שהוצע להם. המעמד מול פני האומה, באור הזרקורים, מרגש ומבלבל ולגמרי חד-פעמי. אדם מחוסר ניסיון – איך יֵדע מה אומרים שם, ובמיוחד כשנדרשים לקצר, דקה או דקה וחצי. פעמים רבות שמעתי: איך הצלחת לקלוע בדיוק למה שרציתי להגיד. אחת השנים הקשות מבחינתי הייתה 2004, שנושאה היה הספורט העממי וההישגי. "מה אנחנו, ילדים שלא יודעים לכתוב לבד?" הטיחו כנגדי שניים מהספורטאים ביהירות. לא התעקשנו; רק שישמרו על המבנה. כתבו פחות או יותר את מה שהצענו, אבל "לבד".
פעיל חברתי מרשים, אהרן דוידי ז"ל, שברח תמיד מכבוד והוועדה עמלה קשה לשכנעו להשיא, רצה בטקסט מילים שלא נראו לנו מתאימות לטקס. "לא מסכימים – חפשו מישהו אחר, אני פורש, לא צריך את הכבוד הזה", אמר יום לפני הטקס. התאמצנו עד שנמצאה נוסחה מוסכמת.
והיה גם חבר כנסת לשעבר, שאמר: "אתם לא תכתיבו לי" וביקש את תמיכתו של יו"ר הכנסת. התשובה שקיבל מהיו"ר, היום נשיא המדינה, הייתה: הם הקובעים.
אומרים שהעולם משתנה, שחשיבות הטלוויזיה יורדת, שלא תהיה מדורת שבט, שהכל מתרחש ברשתות חברתיות. ואולי ממילא תפקע חשיבות הטקס. שינוי כזה עשוי גם להועיל לו, כי יסלק ממנו את הפוליטיקאים, אלה שרואים בו קרש קפיצה לקידום עצמם ולא מהססים לפגוע בקצב, במבנה, בתוכן, במסורת, בכל רכיב שהופך את הטקס למרגש ומאחד. קשה להתנבא, כמו שאמר פעם איש חכם, במיוחד לגבי העתיד. אבל אפשר וצריך לחזק את ידי המקצוענים המופקדים על הטקס, לתת להם תבונה, אומץ וכוח להיאבק בחדירתו של האינטרס הפוליטי האישי אל המעמד הלאומי הזה. גם אם לא תמיד יצליחו לגמרי – משהו ישפיעו, ורק לברכה.
ולתפארת מדינת ישראל.
שלמה רוזנר, יליד כפר-חסידים ותושב ירושלים, נשוי, אב לארבעה וסב ל־13, יהיה בן 83 שבוע אחרי יום העצמאות. משנת 1980, במשך 34 שנים, השתתף בבחירת משיאי המשואות וכתב למענם את הטקסטים שקראו מעל הבמה. בשנת 2014, לאחר שכבר הוזמן שוב להיות שותף, סולק מהתפקיד, להערכתו מפני שמחה על הרעיון שרק נשים ישיאו משואות. הדרה, מכל סוג שהוא, לא נראתה לו מתאימה לאירוע ממלכתי.