טקס הדלקת המשואות עורר השנה הרבה אמוציות, אבל על דבר אחד כולם מסכימים — מי שגנבה את ההצגה היא לא אחרת ממארי נחמיאס
, ניצולת שואת יהודי טוניס, בת 93, שגידלה 52 ילדי אומנה לצד שמונת ילדיה הביולוגיים ונחשבת לאגדה בעירה, עפולה. במילים פשוטות וחמות, הצליחה נחמיאס לשבור מחיצות רבות ולקרב לבבות של אנשים מכל קצוות הקשת של החברה הישראלית; ימנים ושמאלנים, אשכנזים ומזרחים, ערבים, יהודים ודרוזים — כולם הריעו והצדיעו לה. כי ברגע של רגישות וחריגה מהטקסט הכתוב והמוכר לעייפה, הצליחה נחמיאס להזכיר לכולם מה המשמעות של הטקס הממלכתי בהר הרצל.
"אני מארי נחמיאס, הבת של שלום וחנה סבח זיכרונם לברכה, מברכת את מדינת ישראל, מכל הלב", פתחה נחמיאס בנאומה הספונטני והמרגש, והעמידה את הקהל כולו על הרגליים. "אלוהים ישמע אותי והצדיקים, שתלך ותעלה, תלך ותרבה, שירבו, והחיילים לא ייפלו לנו יותר יא ראב, מכל הלב, יהודים, ערבים, נוצרים ודרוזים, ככה נהיה כולנו יד אחד, כולנו ברא אותנו אלוהים, שייתן לנו שלום, ובשנה הבאה — עוד 10 מיליון. אמן. ולתפארת, סליחה אני מתרגשת, ולתפארת מדינת ישראל".
גם היום, ארבעה ימים אחרי הטקס הממלכתי, נחמיאס עדיין נרגשת מאוד. "ממו", כפי שקוראים לה ילדיה וכפי שפנה אליה ביראת כבוד מנחה הטקס אביב אלוש, יושבת בביתה שבעפולה, מוקפת בבני משפחתה. "עד עכשיו אני לא מאמינה שלא קיבלתי דום לב מרוב התרגשות בטקס", היא אומרת. "כולי רעדתי. לא ידעתי לאן להסתכל. אלפי אנשים מכל כיוון, מימין, משמאל, מאחוריי מלפניי, כולם באו בשביל לראות אותי? מי אני בכלל?"
מה הרגשת על הבמה?
"הרגשתי שדיברתי באותו הרגע עם בורא עולם, שישמע אותי וייתן לי את החתימה, שכל מה שאמרתי יתגשם. כל מה שאמרתי שאלוהים ישמע אותי מעומק הלב. ואני אומרת שכל אחד יעשה צדקה וייתן בסתר, שכל אחד יסתכל על ילדים נזקקים, שייתן להם חום ואהבה שחסרים להם, שייתנו כבוד לכל אחד, חשוב לכבד אב ואם. אלוהים יחזיר לכם פי מיליון. תכבדו את הקשישים, מסכנים, אם אתם רואים קשישה שקנתה שתי עגבניות ושני מלפפונים בשוק וקשה לה, היא בקושי הולכת עם מקל. תעצרו, תיקחו לה את הסל, תלוו אותה הביתה, תנו לה יד. אל תשליכני לעת זקנה. אני אומרת את זה כל לילה, ואחרי זה שמע ישראל".
ריאיון עם מארי נחמיאס
היא זוכרת כל ילד וילדה מה-52 שגדלו אצלה. כשנשאה דברים על הבמה הרגישה מארי ששערי השמיים נפתחו לשמוע את תפילתה. "עברתי הרבה סוגים של סבל, אבל קמתי לתחייה", היא אומרת ונאנחת ומדגישה כי למרות הכל היא התגברה ונתנה חיים לילדים שננטשו. עכשיו חשוב לה שכולם ידעו לשמור על כיבוד אב ואם, שלא נזנח את הורינו לעת זקנה, שנעשה מצוות וניתן בסתר ושנזכור שכולנו — יהודים, ערבים, נוצרים ודרוזים — נולדנו שווים. "כל מה שעשיתי היה לשם שמיים", היא אומרת. "אלוהים רושם וכשנגיע למעלה נקבל החזר מבורא עולם".
הקשר המיוחד של ממו עם אלוהים קיבל חיזוק משמעותי ביום שבו נפצע שאול בנה, במלחמת יום הכיפורים. "ארבעה בנים שלי היו במלחמה", היא אומרת. "אמרתי לעצמי אני מכירה את שאול, הוא אמיץ, הוא גיבור והוא חובש קרבי. ומי רץ ראשון אחרי כל פצוע שנופל? כשהגיעה הודעה ששאול נפצע, בכיתי ואמרתי 'אלוהים, תשמע אותי. ששאול יחזור לי בריא וייצא מזה. כל מצווה בעולם אני אעשה'. וכך היה".
איך שאול נפצע?
"שאול נפצע כשרץ לטפל בקצין שלו שנפגע. הקצין אמר לו 'שאול, קום, תברח, הנה שלושה אחריך'. שאול טיפל בו, ותוך כדי סידר את העוזי שלו, הסתובב וריסס אותם. בזמן הזה הם הספיקו לירות לו בגב. הקליע יצא דרך הבטן ופצע אותו קשה, הוא הצליח ביד אחת לטפל בעצמו וביד השנייה לרסס אותם. אז נפוצה שמועה שהוא מת".
כל הדרך לתל השומר התפללה מארי לאלוהים, וכשהגיעה פגשה את ראשת הממשלה גולדה מאיר. "היא שאלה אותי 'את אמא של אחד הפצועים?' אמרתי לה 'כן'. היא אמרה לי 'אני לא אשמה. זה פתאומי, המלחמה, עשו לנו. לא התכוננו. לא ידענו שתהיה מלחמה'".
ומה ענית לה?
"אמרתי לה 'לא את אשמה. זה מכה מבורא עולם'. כשנכנסתי לראות את שאול אמרתי לו 'אתה גיבור שלי, אתה עוד תחזור לצבא ותציל את המדינה שלנו. עשית טוב מאוד כפרה. אתה תבריא לי ותבוא הביתה וכל מצווה בעולם נעשה'".
מארי נולדה ב-1926 בטוניס לשלום וחנה סבח. כשהייתה בת 6 עברה עם הוריה ואחיה לאלג'יר, שם פתח אביה קונדיטוריה. כשהייתה בת 14 התעקשו האחים לחזור לטוניס. נחמיאס, שהייתה נערה יפה ונראתה בוגרת, קיבלה הצעות רבות לנישואים. "אבא אמר 'לא, היא עוד ילדה'". כשהייתה בת 16 וחצי, הסכימו ההורים שהיא תינשא לאברהם נחמיאס.
באותה תקופה נכנסו הנאצים לטוניס, ומארי סבלה מרדיפות שמלוות אותה עד היום. "את אבי גייסו, הוא היה מבריק ולמד את השפה הגרמנית במהירות", מספרת ריקי לנג, בתה השביעית של מארי. "גייסו אותו כמתורגמן ובזכות זה הוא ניצל. בליל הכלולות היו שבע כלות מיועדות לנישואים. בכל בית עשו חינה ומשתה. הנאצים עברו מבית לבית, אכלו, שתו, לקחו את הכלה, אנסו אותה ורצחו אותה. אמא היחידה שניצלה. כשהשמועה הגיעה לאבא שלה, הוא הכין שני בקבוקים עם חומצה, ואמר לאימא 'כשהם יבואו, תעלי לעליית הגג, תסגרי את פתח הברזל ותזרקי את המנעול שלא יוכלו להגיע אחרייך. תקפצי מגג לגג לבית בת הדודה'. כשהיא שמעה את הנאצים והמקומיים דופקים על דלת הבית עם גרזנים, היא עשתה מה שאביה אמר לה. כשהנאצים הרימו את הראש לכיוון עליית הגג לחפש אותה, אביה שפך עליהם את החומצה. אמא הספיקה לברוח ולהסתתר אצל בת הדודה".
בטוניס נולדו למארי ואברהם ארבעה ילדים. הם עלו ב-1950 לישראל ושוכנו בתחילה במעברה בחדרה. במעברה ילדה מארי בת נוספת. "החיים היו קשים במעברה, ללא ההורים, בלי אף אחד, רק אח אחד בחדרה", מארי נזכרת. "תודה לאל שהיינו מגובשים, כל העדות — עיראקים, מרוקאים, מצרים, רומנים, בולגרים, תימנים, טריפוליטאים. מכל העדות התחברנו כמו משפחה אחת. היינו אחד בשביל השני. היו לי ימים קשים אבל כולם במעברה עמדו לצידי ועזרו לי הרבה. הייתי מאושרת לראות שיש לי שכנים כאלה טובים".
ממעברת חדרה עברה המשפחה למעברת עפולה וממנה לעפולה עילית, שם נולדו למארי עוד שלושה ילדים. בזמן הזה גם הוריה של מארי עלו לארץ, והיא סעדה אותם וטיפלה בהם. "כשהילדים הסתובבו סביבי בחג העצמאות דיברתי על כבוד אב ואם", היא אומרת. "אם אבא צעק או אמר משהו שפגע, אם אמא כעסה, צריך לשתוק. למה? זה לטובתכם. אהבתי לתת כבוד לאבא ולאמא שלי. היה לי קשה, אבא נפטר מול עיניי. הוא עשה עבורי קניות, הרגיש לא טוב, בבוקר אמרתי לו שהוא נראה חיוור והוא לא רצה להדאיג אותי ואמר לי 'לא בינתי', והשתטח על הרצפה. הוא פחד עליי כי הייתי בהיריון. לא מצאתי מי שיאמר 'שמע ישראל', אמרתי לו בעצמי והוא נפטר. אמא נפטרה עשרים יום אחריו. סבלנו הרבה. הימים היו קשים".
טקס המשואות הפך את מארי לסמל של איחוד וקירוב לבבות. והיא זכתה לברכות מלבבות גם ממנחה הטקס אביב אלוש שהעלה תמונה עם העוגיות שהיא נתנה לו בתום הטקס. "את לא יודעת כמה תגובות בפייסבוק הוא קיבל", אומרת לה ריקי בתה, ומארי מניחה את ידיה על פניה ועיניה דומעות מהתרגשות.
היא יושבת בסלון ביתה, מוקפת במשפחתה האוהבת. על שולחנה תעודת השתתפותה בהדלקת המשואות. מדליה ומגן. אלבום התמונות של ילדי האומנה בהם טיפלה בידיה. מארי מדפדפת, מלטפת את פניהם, מספרת את סיפוריהם ומנשקת אותם, אחד־אחד.
היא לא באמת חשבה על אומנה, מספרת בתה, אבל יום אחד קרה מקרה ששינה את נתיב חייה. "כששאול יצא מהפציעה, הוא התחיל לעבוד כעובד סוציאלי בלשכת הסעד והרווחה של עיריית עפולה", נזכרת מארי. "יום אחד בא אליו אבא עם תינוקת, שם אותה על השולחן, אמר 'יש לנו עשרה ילדים בבית. אשתי עם דיכאון אחרי לידה בבית החולים, קח אותה'. שאול התקשר אליי ואמר 'בואי תראי מה קרה. בא בנאדם, הביא לי תינוקת, זרק לי אותה על השולחן והלך. אין מי שיטפל'. אמרתי 'אלוהים, שמעת אותי. ביקשתי שתהיה לי בריא ונעשה מצוות בלי סוף עד יום מותי. תביא לי את הילדה'".
זאת הייתה התינוקת הראשונה?
"כן. התינוקת הגיעה אליי עם חום גבוה, היא הייתה בת שלושה חודשים. עשיתי לה אמבטיה פושרת, ועם תרופות סבתא ערביות, מה שאמא שלי לימדה אותי לעשות עשיתי. לקחתי עלה גדול בצורת יד, עשיתי חורים עם מחט, בישלתי שומן על הגז, מרחתי את השומן על העלים והנחתי סביב החזה של הילדה, מתחת לבתי השחי, בגב, על הריאות. הלבשתי לה גופייה, עשיתי לה מסז' עם ריח טוב של טלק ובשמים של תינוקות, הנחתי אותה עליי וחיבקתי. נתתי לה לאכול והילדה נרדמה. ירד לה החום וברוך השם מיום ליום הילדה פורחת".
אותה ילדה, חייכנית עם עיניים שחורות גדולות, שבתמונתה היא מביטה עכשיו — הייתה אצל מארי עד גיל ארבע. "הנה, זאת תינוקת שלא רואה", היא מצביעה על תינוקת עם שיער שחור, "זאת א'", היא מציינת את שמה וכך היא זוכרת את שמות כל הילדים, "ואני מטפלת בה כמו פרח. וכל הילדים למדו להגיד ממו, ממו, שזה אמא בצרפתית. כולם קוראים לי ממו".
אחת הילדות שהגיעו אל מארי הייתה חולת צליאק. היא גדלה אצלה עד גיל 19. מארי למדה בעצמה להכין לחם ללא גלוטן, ולימדה את כל האמהות במחלקה לאפות את הלחם המיוחד. "היה גם ילד ערבי, מאום אל־פאחם, שנתקע לו בוטן בריאה והוא הפך לצמח", היא אומרת. "אמרו להורים שלו שיביאו אותו אליי, הם חששו שהוא יהיה אצל יהודייה, חששו שאהרוג אותו. אמרו 'לא נביא את הבן שלנו ליהודייה, הוא ימות באותו היום'. שמעתי את זה, לקחתי את הטלפון ואמרתי להם בערבית, 'אתם גדלתם תשעה חודשים בבטן של אמא שלכם. כל אחד גדל תשעה חודשים אצל אמא שלו, מה זה משנה מאיזו אמא נולדנו? אלוהים ברא את כולנו, לי יש ילדים, איך אהרוג ילד?' האבא שמע את זה ואמר לי 'קנית אותנו, אני בא עכשיו'.
"הוא בא, ראה את הבית, את הניקיון, את הטיפול בילדים, כל אחד עם המום שלו והטיפול האחר", היא מספרת ועיניה בורקות מחמלה והתרגשות. "הוא מת בגיל ארבע וחצי. יום אחד ההורים שלו באו לבקר. דיברתי אליו, ליטפתי אותו ונישקתי אותו והוא עשה תנועות עם השפתיים כאילו הוא רוצה לדבר. אמא שלו התרגשה שיש תגובה. יום אחד אני מאכילה אותו, ככה עם הזונדה, ופתאום דופקים בדלת. פתחתי ועמד שם רופא. 'באנו לראות את הילד ואת הטיפול שלך בו'. הם ראו את כל התרופות מכוסות בגאזה, הכל פרפקט, מבריק. אמרו לי 'את עשית את הדבר הגדול בעולם, ילד כזה נכה, וככה את מטפלת בו'".
מבין 12,800 משפחות אומנה בישראל, כשנבחרו 22 משפחות לקבל את אות הנשיא — הוזמנה מארי לקבל את הפרס מידי נשיא המדינה דאז, יצחק נבון. היא לא באמת האמינה שקראו לה, אבל התרגשה כמו היום מן המעמד. "חשבתי שזאת טעות אבל שמחתי להגיע למעמד הזה", היא אומרת. "כשקראו בשמי, אחרי 22 משפחות קיבלו אותי עם זר גדול שאי־אפשר לתאר, אשתו של הנשיא קיבלה אותי בחיבוק ונשיקות, הנשיא קיבל אותי עם חיבוק ונשיקות, אני נהייתי כמו פסל".
משנת 1974 עד 2004 טיפלה מארי ב-52 ילדים. חלקם עברו התעללות קשה והוצאו מבתיהם. חלקם נזנחו וננטשו על ידי הוריהם בשל מומים קשים מהם סבלו. רבים מהם גדלו והתפתחו, הקימו משפחות משלהם ובנו קריירות. אחד מהם, זיהה את מארי בטקס הדלקת המשואות. הוא יצר קשר עם בת משפחה בהתרגשות גדולה וסיפר לה: "ממו גידלה אותי. הנה, בתמונה, זה אני התינוק באוברול הצהוב". תמונה דומה נמצאת באלבום של מארי. עכשיו, הוא מבקש להיפגש איתה, וממו זורחת מהתרגשות.
איך בכלל נולד עניין הדלקת המשואות?
"לפני חמישה חודשים אחייניתי, טל נחמיאס, זרקה לחלל האוויר את הרעיון, שממו חייבת להדליק משואה", מספרת הבת ריקי. "תפסתי את הרעיון בשתי הידיים וכתבתי מייל לוועדה שבחרה את מדליקי המשואות. סיפרתי את סיפור חייה של אמא. עברתי מתח אדיר עד שקיבלנו את ההודעה שאמא נבחרה. אף אחד מהמשפחה לא ידע שפניתי. עד שהגיעה התשובה הסופית: 'אמא נבחרה פה אחד על ידי כל חברי הוועדה, קיבלנו עשרות אלפי פניות, בפנייה שלך לא היה צורך לדון, קיבלנו את אמא בלי לחשוב פעמיים'".
כשריקי הגיעה לאמה לבדוק כיצד תגיב אם תדליק את המשואה, היא אמרה, "זה כבוד גדול, אבל למה? מה עשיתי? אמרתי לה 'אמא, את גידלת 52 ילדים'. והיא ענתה 'אז מה? עשיתי מצווה. את הכבוד אקבל מהשמיים'. זאת הייתה תגובה מאוד אצילית. החלטתי לבשר לה שהיא נבחרה יחד עם כל המשפחה. הזמנתי את כל האחים וסיפרנו לה. אמא שמה ידיים על הפנים, היא לא האמינה. היא הייתה בהלם".
ואיך אפשר בלי הנאום הספונטני והמרגש.
"אמא קיבלה במהלך החזרות כמו כל מדליקי המשואות דף שעליה להקריא. אך היא התבלבלה. שרת התרבות מירי רגב באה אליה, ואמרה לה 'מארי, את לא מקריאה מדף, ואף אחד לא עוזר לך, את מביאה את עצמך. את מי שאת. תעמדי מול המיקרופון ותברכי את עם ישראל. תספרי מי את. זו הייתה התוצאה. היא ישבה מול המיקרופון ובירכה את עם ישראל. זאת היא, זאת דרך החיים שלה. ככה היא גידלה אותנו".
מארי מחזקת את דברי בתה ריקי: "כולנו בני אדם, בתורה ערבים ויהודים הם בני דודים, האבא והאבא אחים. אז למה להילחם? אפילו תאומים בבטן רבים, בכל בית בעולם. יש אחים שלא רבים? אז מה? כולנו אחד. הבית שלי פתוח תמיד לכל אחד".
