באפלולית של אולם הנשפים של מלון יוקרתי בוושינגטון, השמפניה נמזגה לגביעי קריסטל בוהקים. האורחים, ובהם אני, הוזמנו לכאן כדי להחליף דעות על המזרח התיכון ולהקשיב לכוכב האירוע, ג'ארד קושנר, ערב הצגת תוכנית השלום שעליה הוא עמל בחודשים האחרונים.
כולנו פסענו על השטיחים העבים והתכבדנו בפטיפורים מעוצבים שהגישו לנו מלצרים חרישיים ומעונבים. זה קרה לפני ימים אחדים, בארוחת הערב השנתית של מכון וושינגטון. קושנר אינו בשר מבשרו של הקהל הזה, שעימו נמנים רבים וטובים שהקדישו חייהם לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ורבים אחרים המתפרנסים ממנו כבר כמה עשורים טובים.
היו שם למשל דניס רוס, שהעיד על עצמו כי כבר 30 שנה הוא עובד בתהליך. דיוויד מקובסקי, שהפך כל אבן במזרח התיכון, הגיש עשרות רעיונות ותוכניות וניהל סימפוזיונים מחכימים בנושא. וכמובן – רוברט סטלוף, ראש המכון, שהוא גם ידען גדול בנושא וגם מראיין מחונן. כשסטלוף הזמין את קושנר לבמה, לשבת לצידו על כורסה ולהשיב על שאלות, הקהל כבר תפס את המקומות ליד השולחנות העגולים שעוצבו באלגנטיות מאופקת. הוא הורכב בעיקר מעובדים בקונגרס, בעלי תפקידים במשרד החוץ האמריקאי וחברים במכוני המחקר של העיר. הכל המתינו למוצא פיו של חתנו של הנשיא, אבל במבטיהם ניכרה תערובת מוזרה של רגשות; קצת חוסר אמון בהבנתו וביכולתו של הבחור הצעיר, אבל גם ציפייה דרוכה לשמוע: האם יביא איזו בשורה? פיסת חדשות? אולי הברקה? כי מה כבר אפשר להגיד על הסכסוך הישראלי־פלסטיני שעוד לא נאמר אלף פעם לפחות.
קושנר לא איכזב; הוא היה רהוט ולעיתים משעשע. דיבר הרבה, אבל לא אמר הרבה. סטלוף לא ויתר: הוא ניסה לאגף ושאל שאלות המשך, אבל לא הצליח לחלץ מקושנר אמירה מובהקת, מוחצת, שתבהיר לאיזה כיוון זה הולך. גם כאשר שאל את קושנר ישירות אם התוכנית שלו כוללת פתרון של שתי מדינות, תשובתו הייתה תמוהה: "אולי עדיף לא להגיד שתי מדינות. כל אחד מהצדדים מפרש את המושג אחרת. אז מוטב פשוט לא להגיד".
מהדברים שאמר קושנר ניתן היה להבין שחוט השדרה של התוכנית, שתוצג כנראה אחרי סיום צום הרמדאן ואחרי הרכבת הממשלה בישראל – יהיה כסף; הרבה כסף. כסף כל כך גדול שיפתה את הפלסטינים לשכוח את שאיפותיהם הפוליטיות, את כמיהתם למדינה ואת המאבק שלהם להשגתה. מדברי קושנר ניתן היה להבין כי מה שלא יהיה, טראמפ נחוש להציג את התוכנית ולשים אותה על השולחן.
רגע משעשע במיוחד נרשם כאשר קושנר נשאל אם טראמפ בכלל קרא את התוכנית. התשובה שלו עוררה גלי צחוק בקהל, המודע היטב לכך שהנשיא אינו איש מתעמק; "הוא היה מעורב", השיב קושנר, המוגדר כיועץ בכיר לנשיא ואחראי על הכנת תוכנית השלום. "הוא מעורב בפרטים", הרחיב מעט, והוסיף: "הוא קרא חלקים וזה באמת כיף לעבוד איתו".
קושנר הצהיר כצפוי ששני הצדדים יצטרכו לעשות ויתורים ואמר פחות או יותר שמדינות ערב, בעיקר סעודיה, יצטרכו לפתוח ארנק גדול כדי להשקיע בפרויקטים שישפרו את חייהם של הפלסטינים. "אם הפלסטינים יקבלו את התוכנית, חייהם ישתנו באופן מוחשי", אמר קושנר שידוע בקשריו עם בית המלוכה הסעודי. הקשרים האלה גרמו לנשיא טראמפ לומר לפני זמן קצר, "מדינות ערב לגמרי בצד שלנו" בכל הנוגע לתוכנית השלום, שאותה אף כינה "דיל המאה".
בנחישות אמר קושנר שהתוכנית תציג פתרונות לבעיות הליבה; בעיקר שאלת הגבולות, מעמדה של ירושלים וזכות השיבה. כשסיים לדבר, אנשים סביבי סיכמו את המופע שלו פחות או יותר כך: הוא נאיבי; הוא לא מבין את ההיסטוריה ואת היצרים במזרח התיכון; הוא חושב שכסף יענה על הכל, כי כך הוא גדל; הוא מפנטז, התוכנית הזו היא אוסף של אשליות; עדיין אין פרטים, אבל המוזיקה שהוא השמיע מוזרה; אפשר רק לדמיין; זה נשמע כמו תעתוע.
בסופו של הערב התקיים דיון מומחים בשאלה אם אחרי הכל וככלות הכל, יש סיכוי ליישם, במצב הנוכחי, כאשר אין בכלל דיאלוג בין ארצות-הברית לפלסטינים, תוכנית שלום שתעניק פתרונות לבעיות הליבה. דניס רוס המנוסה אמר: "הסיכוי הוא אפס". מייק הרצוג, חוקר המזה"ת, אמר בדיוק את אותו הדבר ואף סימן באצבעותיו עיגול. לאמור: אפס אחד גדול.
וקושנר? הוא שומר את הקלפים קרוב לחזה: אף לא ברמז נתן להבין מה מכילה התוכנית שתוצג בתחילת החודש הבא, אבל קצת לפני שהגיע לקהל הזה, וגם קצת אחרי, הסתובבה טיוטה ברשתות החברתיות, שלא ברור אם היא אכן טיוטת ההצעה, בלון ניסוי או סוג של התחכמות. אבל היא כבר הצליחה להתסיס את הקהילה הפלסטינית-ערבית, וגם את הימין בישראל; שם דובר על "פלסטין החדשה". אבל לא ברור אם זו מדינה, ישות או פיקציה, עם גשר עילי שיחבר בין עזה לגדה.
בספר שיצא לאור בארצות-הברית לפני פחות מחודש, "קושנר בע"מ, חמדנות, אמביציה, שחיתות", כותבת המחברת, ויקי וורד, עיתונאית חוקרת שכבר חיברה כמה ספרים שהפכו לרבי מכר ברשימה של "ניו־יורק טיימס", כי אדם שראה את הטיוטה של ההצעה האמריקאית טוען שהיא מכילה חילופי שטחים. לא בין ישראל לפלסטינים, אלא במין עסקה סיבובית; ישראל תספח את ההתנחלויות, ירדן תעביר שטחים לפלסטינים בגדה, וערב-הסעודית תעביר בתמורה שטחים מאדמתה לירדן. בנוסף, מצרים תצטרף לחגיגה ותעביר לסעודיה שני איים בים האדום.
אחרי פרסום ספרה של וורד נמסר ל"ניו יורק טיימס" מכתב מעורך דינו של קושנר, אבי לוואל, שבו נכתב, כי "הדמות שעולה מהספר רחוקה מאוד מהמציאות. כל נקודה שגברת וורד מעלה היא לגמרי שקרית. נראה שהיא כתבה ספר דמיוני, בלי לבחון את העובדות. לתקן כל דבר שכתוב שם זה דבר שייקח יותר מדי זמן ויהיה חסר תכלית".
ויש עוד תיאוריה מחתרתית, המתרוצצת בין מוקדי הכוח של הבירה האמריקאית. זו גורסת שהמשחק למעשה מכור; טראמפ יגיש את התוכנית מתוך ידיעה שהפלסטינים יסרבו לקבלה, כי הם לא יוותרו על מדינה משלהם ועל מזרח ירושלים כבירתה. או-אז, על פי אותה קונספירציה, יודיע נתניהו שאין עם מי לדבר ואין על מה, ויספח את ההתנחלויות בגדה המערבית. טראמפ יצהיר שהוא מכיר בסיפוח והתוכנית תמשיך להעלות אבק לצד תוכניות אמריקאיות קודמות בעשרות השנים האחרונות.
ויליאם ברנס, לשעבר תת-מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר, עוסק יותר משלושה עשורים בנושא המזרח התיכון והסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא אמר לאחרונה בפורום סגור, וגם כתב על כך מאמר: "מעולם לא ראיתי נשיא אמריקאי שנותן כל כך הרבה ומקבל לא כלום בתמורה. הוא נתן לנתניהו את ההכרה בירושלים והעביר את השגרירות, הוא נתן לו את ההכרה ברמת הגולן. אבל כל התוכנית הזו שטראמפ מכנה אותה 'דיל המאה' – בעיניי זו אשליה אחת גדולה".
גם סאיב עריקאת כינה את התוכנית, עוד בטרם נחשפו כל פרטיה, "אמנות העסקה הרעה". הוא סיפר לאחרונה למקור פלסטיני שלפני כמה חודשים, כאשר הפלסטינים עדיין דיברו עם נציגי הממשל האמריקאי, הוא נפגש עם קושנר. "אמרתי לו: 'מה אתה מדבר איתי? ישראל צריכה לדבר איתי. אתה לא יכול להביא שלום אם אין דיאלוג בין שני הצדדים'". על פי תיאורו של עריקאת, קושנר הגיב בזעם, שכן התוכנית הזו היא הבייבי שלו. עריקאת סיפר שאמר לו: "אני מדבר איתך ומרגיש שאני מדבר עם סוכן נדל"ן". הוא העיד שקושנר השיב לו: "שנים דיברתם עם פוליטיקאים ולא יצא מזה דבר. אולי באמת אתם צריכים לדבר עם סוכן נדל"ן?"
ואכן, ממש כמו חותנו, הנשיא טראמפ, גם קושנר צמח והתפתח בשדות הנדל"ן. אין בעברו ובהיסטוריה הקצרה שלו אף פרט שיכול להיחשב כהכשרה למשא ומתן מדיני, מסובך ורווי יצרים, שכבר הביא לשפיכות דמים. בעבר פורסם שלפני שנתיים, כשטראמפ נכנס לתפקידו בבית הלבן, הודיע לו קושנר שהוא מעוניין בתיק השלום. מקורבים לקושנר סיפרו בעבר שהוא אמר לטראמפ: "אני אשיג הסכם שלום ואתה תוכל לקבל עליו פרס נובל לשלום". הנשיא נדלק, הפקיד בידיו את התיק, ואמר בפומבי: "אם ג'ארד לא יוכל להביא להסכם, אף אחד לא יוכל". לצידו של קושנר עובד גם מי שהיה בעבר עורך דינו של טראמפ, ג'ייסון גרינבלט. וגם לשגריר האמריקאי בישראל, דייוויד פרידמן, יש חלק ביוזמה הזאת. רבים גם סבורים שהכל, עד הפרט האחרון, מתואם עם ראש הממשלה נתניהו.
לקושנר יש יחס חם ועמוק לישראל וניתן לומר שהיא בבת עינו, כנראה בשל ההיסטוריה של משפחתו. סבו וסבתו, ג'וזף ברקוביץ' וריי קושנר, נפגשו בגטו והפכו לזוג. מאוחר יותר יבחרו בשם המשפחה קושנר. הם חפרו, יחד עם אנשים נוספים, מנהרה מתחת לגטו והצליחו לברוח. הם צעדו בלילה וישנו ביום: המטרה שלהם הייתה להגיע לאיטליה כדי לבקש שם ויזת הגירה. כשעצרו בבודפשט, ניצלו את ההפוגה והתחתנו. שם נולדה בתם לינדה. אחרי שקיבלו את הוויזה, הגיעו ב-1949 לניו-יורק ושכרו דירת חדר בברוקלין. שם נולדו שלושת ילדיהם הנוספים: מורי, אסתר וצ'רלס – אביו של ג'ארד. ג'וזף היה נגר, החל לעבוד בבנייה וגידל את ילדיו בקשיחות. כאשר צ'רלס קנה לעצמו גיטרה, זעף האב ואמר: "עוד לא הגיע הזמן לנגן". המנטרה שלו הייתה: "תחשוב כמהגר, תתנהג כמהגר. אתה רוצה לצאת מהגטו, תחפור מנהרה, אל תחכה שיבואו להוציא אותך".
ג'ו הסבא לא היה אדם דתי. אולם צ'רלס, אביו של ג'ארד, התקרב לדת, ונישא לסריל סטדטמנר. יחד הם הקימו משפחה יהודית אורתודוקסית, כאשר צ'רלס מחזק את עסקי הנדל"ן של אביו, ובראש מעייניו הענקת חינוך הולם לארבעת ילדיו. ג'ארד נשלח לישיבה בניו-ג'רזי. הוא היה תלמיד בינוני, אולם סיים לימודי משפטים ומנהל עסקים והחליק בקלילות לתוך אימפריית הנדל"ן המשפחתית. על פי ספרה של וורד, הקולגות של האב נהגו לכנותו בחיוך "דון קורליאונה", גם בגלל סגנון לבושו וחליפותיו ההדורות, וגם משום שניהל בקשיחות את עסקיו, אבל לא תמיד רק בהתאם לחוקים. הוא אף ריצה עונש מאסר של 14 חודשים בכלא על עבירות של התחמקות ממס ועבירות על חוקי מדינת ניו-יורק, הקשורות בבנייה ובהגנת דיירים.
התובע הראשי של מדינת ניו־ג'רזי, שבה נשפט האב, היה כריס כריסטי. הוא היה לימים מושל מדינת ניו־ג'רזי והפוליטיקאי הבכיר הראשון שהביע תמיכה פומבית במרוץ של טראמפ לנשיאות. טראמפ קירב אותו אליו מאוד, אבל הוא עבד במטה שלו על זמן שאול. ג’ארד, שראה בו את האשם בכניסת אביו לכלא, חיכה לו בפינה. אחרי שטראמפ נבחר, הוא אכן זרק אותו מכל המדרגות. על כך סיפר כריסטי בראיון שהתפרסם בזמנו במגזין "אטלנטיק": "אשתי אמרה לי, אל תלך לשם. היא אמרה: הילד לא ייתן לך".
הילד הוא כמובן קושנר. הוא זכה לכינוי כי גם היום, כשהוא כבר בן 35, פניו נראות צעירות מאוד. בקהילה היהודית של וושינגטון אוהבים לכנותו "ילד טוב ירושלים", או "ילד בר-מצווה". דיבורו רך, הוא נעים הליכות, שלא כמו חותנו הוא יודע להקשיב, אבל יש לו גם צד אחר: מי שעבד איתו טוען כי הוא יודע להרים קול, לדפוק על השולחן, להעליב ולפטר אנשים בדם קר ובלי סנטימנטים. ובאשר לישראל: היא לא הייתה יכולה לבקש ידיד טוב ממנו בבית הלבן.
אחרי שסיים את לימודיו הכיר את איוונקה שהסתובבה באותם חוגים בסצנה הניו-יורקית: זו הייתה אהבה ממבט ראשון. שניהם ילדים לאב דומיננטי, וכל אחד מהם הוא הפייבוריט מבין הילדים במשפחתו. "הם ממש נסיך ונסיכה, זוג יורשים שחושבים שהכל מגיע להם", כתבה ויקי וורד בספרה על הקושנרים, שיצא לאור לאחרונה. "הם בזים לחוק ולאתיקה, הם שילוב של בורות, התנשאות ותשוקה עזה לכוח ולשררה".
כשג'ארד הביא את איוונקה בפעם הראשונה לבית הוריו, היא הרשימה אותם, אבל הם התנגדו לקשר מפני שאינה יהודייה. באחת הפעמים אמר אביו של ג'ארד: "הבנתי למה איוונקה כל כך רצתה להיות קושנר. היא אף פעם לא הרגישה משפחה מלוכדת סביבה, כמו המשפחה שלנו". ידיד של משפחת טראמפ, ניקי האסקל, סיפר בעבר על מערכת יחסים טובה בין איוונקה לאביה, דונלד: "כשהיא למדה בתיכון היא הייתה מתקשרת אליו כל יום למשרד, והוא היה מקבל את השיחה", סיפר, "הגירושים של הוריה היו קשים לה, ואולי זה גרם לה תמיד להתאמץ לרצות את אביה".
צ'רלס קושנר רצה את בנו לצידו בעסקים, אבל חשב גם שהוא צריך להתפתח לכיוונים אחרים ולא להסתובב רק בחוג הנדל"ניסטים. הוא קנה את העיתון "ניו־יורק אובזרבר", שילם עבורו יותר מעשרה מיליון דולר ונתן לג'ארד להיות המו"ל שלו, כשמלאו לו 25 שנה. העיתון לא היה הצלחה עסקית מסחררת, אולם הוא איפשר לקושנרים להלך בין פוליטיקאים, אמנים, אנשי רוח ומו"לים של כלי תקשורת אחרים, שלא היו טורחים להיפגש עימם, אם היו רק אנשי נדל"ן.
במקביל, אחרי חברות של כמעט שנה, איוונקה וג'ארד נפרדו. ידידים של משפחת קושנר אמרו בעבר שהפרידה הייתה על רקע הבדלי הדת. ליתר דיוק: אמו של ג'ארד התקשתה לעכל את העובדה שבנה האהוב יקשור את גורלו עם שיקסה. אחרי שלושה חודשים של פרידה, השניים נפגשו במקרה על יאכטה של חבר משותף. הוא לא ידע שהיא תהיה שם – ולהפך. כך או כך, בתום ההפלגה הודיעה איוונקה לג'ארד שהיא מוכנה להתגייר, ולקחה את הנושא ברצינות מעוררת השתאות.
אביו של ג'ארד ציין בזמנו שהיא לא רק למדה כמה פסוקים, אלא נכנסה לזה לגמרי. ואילו טראמפ האב אמר: "אני לא מבין למה היא צריכה להתגייר כדי להתחתן עם מישהו". הוא גם לא חיבב במיוחד את אביו של ג'ארד. על פי ספרה של וורד, הוא אמר עליו: "הוא כנראה טיפש אם המשטרה תפסה אותו". אבל רבים העידו שלג'ארד הוא התייחס כאל אחד מבניו. זה אגב לא הפריע לו להשמיע ביקורת על כך שבחתונת השניים חילקו צעיפים לנשים שבאו בבגד חשוף מדי, ובחלק מהזמן הגברים והנשים רקדו בנפרד.
אחרי הנישואים בני הזוג התמקמו בדירת פאר במנהטן, ונהגו לארח מדי שישי חברים לארוחה עם קידוש וקייטרינג כשר. בספרה "קושנר בע"מ" מתארת ויקי וורד סצנה מהבית של ג'ארד ואיוונקה: "אליזבט ספיירס, לשעבר עורכת ב'אובזרבר', ביקרה בביתם ונדהמה שאין בו אף לא ספר אחד. היא ציינה לעצמה שהסקרנות האינטלקטואלית שלהם שואפת לאפס". בהמשך סיפרה ספיירס שג'ארד נזף בה פעם כאשר פירסמה כתבה על הסופר מרטין אמיס, שעבר מלונדון לברוקלין. "אף אחד לא יודע מי זה אמיס", הוא גער בה, "אף אחד כבר לא קורא ספרות". על כך השיבה לו: "לא. זה אתה שלא קורא ספרות".
ההתרשמות שלה הייתה שהוא איננו מבין בתקשורת ובעיתונות, אין לו כבוד לעיתונאים, וחוץ מאשר להיות פרו-ישראל - אין לו אידיאולוגיה או חזון של עורך. כשנכנסה לעבוד כעורכת, נתן לה קושנר מניפסט בן ארבעה עמודים עם חזונו על איך העיתון צריך להיראות: "שני עמודים מתוך הארבעה היו על ישראל. זה היה ביזאר, זה עיתון על ניו־יורק. לא על ישראל", אמרה. העיתון, כאמור, לא הביא רווחים גדולים, אבל הוא שם את ג'ארד על המפה.
לבני הזוג נולדו שלושה ילדים, שאותם הם מגדלים ומחנכים ברוח יהודית בבית שבו מקפידים על שמירת שבת וכשרות וחוגגים את כל החגים היהודיים. איוונקה המשיכה לנהל את הפרויקטים שלה בחברת טראמפ וגם את קו האופנה הקרוי על שמה: בגדים ונעליים לאישה המשלבת קריירה ובית וילדים. במשפחת קושנר התרשמו שהיא חכמה ומשויפת. אבל היו גם אחרים שטענו שלא היו נותנים לג'ארד להתחתן איתה אלמלא הייתה יפה, עשירה ומפורסמת. כך או אחרת, בני הזוג, הנראים לעיתים כשיקוף אחד של השני, זכו לכינוי "ג'יוונקה". וכאשר טראמפ החל את הקמפיין שלו לנשיאות, הם החלו לפעול כצוות נחוש.
ביוני 2015 הודיע טראמפ על כניסתו למרוץ לנשיאות. בתחילה קושנר לא היה ממש מעורב, עד שיום אחד הצטרף לאירוע בחירות של טראמפ. הוא ראה במו עיניו קהל עצום שמדבר אחרת ומתנהג אחרת מהקהל הניו-יורקי, והרגיש בו את הכמיהה לשינוי. זמן קצר לאחר מכן, הוזמן טראמפ לשאת נאום בוועידה של איפא"ק. בין היועצים לכתיבת הנאום וניסוחו היה קושנר, שבו ראה טראמפ אדם המבין יהודים ויודע איך לדבר אליהם. ולא רק זאת: קושנר נחשב למקורב לנתניהו. לפי הסיפור שנתניהו עצמו סיפר פעם לכתבים בוושינגטון, הקשר ביניהם נוצר לפני הרבה שנים, עוד לפני שנתניהו הגיע לכס ראש הממשלה. זה קרה כשנתניהו ביקר בארצות-הברית, באירוע הסברה, והוזמן על ידי משפחת קושנר ללון בביתם. כדי לתת לאורח את החדר המרווח והטוב בבית, קושנר נשלח למרתף, ונתניהו קיבל את מיטתו.
ברגע שקושנר החליט להיכנס לעניינים, הוא היה מעמודי התווך של קמפיין טראמפ והאחראי על התקציב. הוא ואיוונקה, שהייתה מגיעה למשרדי הקמפיין, לא אהבו את מקורבו של הנשיא ואיש סודו, קורי לבנדובסקי. על פי כמה פרסומים, איוונקה התפרצה עליו יום אחד וטענה שהוא מדליף הכפשות לתקשורת על ג'ארד. זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר איוונקה אירגנה את שני אחיה, נכנסה איתם למשרד של אביה ואמרה לו: "זה או הוא או אנחנו", וגם לבנדובסקי סולק.
גם עם סטיב באנון, האסטרטג של הקמפיין, הקושנרים לא ממש הסתדרו. זה התחיל בטוב; באנון התרשם מעוצמתה ומהיכולת הפיקודית של איוונקה, אלא שלא חלף זמן רב והוא החל להיות מודאג: "שניהם בורים ולא מאורגנים", אמר על פי פרסומים במהלך הקמפיין על בתו של טראמפ ובעלה.
שולטים בבית הלבן
טראמפ כבר אמר בפומבי שהוא לא מבין למה קושנר התאהב פתאום בפוליטיקה, כי הוא הרי איש נדל"ן מוצלח. אבל ג'ארד הסביר לו שהוא מעוניין לעבוד לצידו בבית הלבן, כיועץ בכיר, ולקחת לטיפולו את נושא תיק השלום בין ישראל לפלסטינים. הוא חבר לסטיב באנון, שהוא בעצם היפוכו: איש בוטה וקשוח, המאמין בניהול תוך כדי כאוס. במקביל, איוונקה הודיעה לאביה שגם היא רוצה לעבוד לצידו. היא התחייבה פומבית שתקדם נושאים של רווחת הילד והבטיחה שתשכנע את אביה לא לצאת מהסכם האקלים, ולא לבטל את תוכנית הבריאות "אובמה-קר". בשתי המשימות היא נכשלה. איוונקה פרצה לבית הלבן כרוח סערה בעת ההכנות למעבר, ואמרה לצוות המנהלה שברצונה לקחת את האגף המזרחי בבית הלבן ולהפוך אותו ל"משרד משפחת טראמפ", כשהכוונה כמובן אליה. באופן מסורתי, האגף המזרחי עומד לרשות הגברת הראשונה וצוותה. כאשר נודע למלניה על התוכנית של איוונקה, וורד מדווחת בספרה שהיא הטילה עליה וטו מוחלט.
בעוד ההכנות לטקס ההשבעה נמשכות, בני הזוג קושנר שכרו בית רחב ממדים בשכונת קלורמה היוקרתית בוושינגטון, שבו הם מתגוררים עד היום, בשכנות למשפחת אובמה ומשפחת ג'ף בזוס, הבעלים של אמזון ו"וושינגטון פוסט". קושנר ובאנון חלקו משרדים בשכנות, סמוך לחדר הסגלגל בבית הלבן, והחליטו שהדלת בין שני המשרדים שלהם תהיה פתוחה. במשרדו של באנון היה תלוי לוח ענק עם כל הבטחות הבחירות של טראמפ, כתזכורת, והוא החליט שכל הבטחה שתמומש תסומן בחגיגיות ב"וי". בראש הרשימה היה נושא העברת השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים. ג'ארד, שתמך בכל מאודו במעבר, ביקש מבאנון לעכב מעט את הנושא כדי שיהיה לו זמן להכין את תוכנית השלום – הוא חשש שזה יהרוס את הסיכוי לתוכנית עוד לפני שהתחיל לעבוד עליה. סביב הנושא הזה החלה המתיחות בין השניים זמן קצר לאחר שהחלו לעבוד בבית הלבן.
זה נמשך בהוצאת הצווים נגד כניסת מוסלמים לארצות-הברית: מהלך שלו התנגדו ג'ארד ואיוונקה אבל באנון תמך בו בקולי קולות. מקור בבית הלבן סיפר שמהיום הראשון באנון החל לעבוד על הקמפיין לשנת 2020. "טראמפ ניצח בגלל האג'נדה שלו", אמר באנון לקושנר כשניסה להבהיר למה הוא פועל מיד לקיום הבטחות הבחירות. על כך השיב לו קושנר: "טראמפ ניצח בגלל שהוא טראמפ". באנון החל להפיץ במסדרונות שקושנר לא מאמין בהבטחות בחירות או בתכנים של הקמפיין, ולא הסתיר את כעסו על כך ש"ג'יוונקה" מתנגדים לכל מה שהוא מציע. בשלב הזה הקרע בין בני הזוג לבאנון כבר היה גלוי, הדלת בין שני המשרדים נסגרה והשניים בקושי החליפו מילה.
מקור בבית הלבן סיפר שהעובדים שמו לב שאיוונקה מגיעה כל יום לעבודה בעשר בבוקר, ונראית כמי שקיבלה טיפול מקצועי לסידור השיער ולאיפור. היא נכנסה לחדר הסגלגל בכל פעם שהתחשק לה, בלי לתאם ובלי לדווח לראש הסגל. "זה שאת תומכת באבא שלך זה יפה, אבל כאשר את חברת צוות את עוד חברת צוות", נזף בה באנון על פי פרסומי עבר, "ולא לגמרי ברור מה את עושה". איוונקה רתחה מזעם: "אני לעולם לא אהיה עוד חברת צוות, אני הבת הראשונה". בהזדמנות זו האשים באנון את איוונקה שהיא מדליפה דברים מתוך הבית הלבן, והיא הטיחה בו: "אתה שקרן מזוין. כל מילה שיוצאת מהפה שלך היא שקר". בשלב זה היה ברור לבאנון ולסובבים אותו שהוא לא יאריך ימים בבית הלבן, כי איוונקה וג'ארד סימנו אותו. איוונקה המשיכה להיכנס לחדרו של אביה הנשיא כל אימת שחפצה, והוא היה מקבל אותה בחום. כשעזבה היה אומר לנוכחים בחדר, "תראו כמה שהיא מושלמת וחתיכה".
בתקשורת פורסם שבבית הלבן קושנר כונה לעיתים, ותמיד מאחורי גבו, "מזכיר לכל דבר" – כי איש לא ידע באמת מה הוא עושה. הוא בנה לעצמו ממלכה קטנה בתוך הממלכה הגדולה. ובהיותו חתן הנשיא, איש לא העז להתעמת איתו או להתלונן עליו. גם רקס טילרסון, שר החוץ שמינה טראמפ, שמר בבטן הרבה דברים על ג'ארד אבל העדיף לשתוק. רק כתבים שכיסו את משרד החוץ האמריקאי והצטרפו לנסיעותיו של טילרסון, שמעו ממנו, שלא לציטוט, דברים קשים ביותר גם על קושנר, וגם על הנשיא עצמו שנותן לו לעבוד באופן שממדר את מחלקת המדינה.
באחת הפעמים אמר טילרסון, על קושנר, לפי עדות אחד מיועציו: "הוא לא מתעניין בפרטים והוא מתנשא". האמת היא שטילרסון האמין שג'ארד יזוז הצידה כשהוא ייכנס לתפקיד, אבל ג'ארד כבר ניהל את ענייני החוץ, מקסיקו והמזרח התיכון – כאילו אין משרד חוץ פעיל. מהר מאוד מנהיגים בעולם הבינו שאם הם רוצים להיות קרובים לאוזן של טראמפ, עליהם לדבר עם קושנר, לא עם טילרסון. גם כאשר יורש העצר הסעודי הוזמן לבית הלבן, טילרסון היה מחוץ לתמונה: כשאיוונקה וג'ארד אירחו אותו לארוחת ערב בביתם, טילרסון אפילו לא הוזמן. הסעודים, שהתאכזבו מהעובדה שאובמה לא נכנס חזק באיראן ועוד עשה איתה הסכם, חיכו בקוצר רוח לעבוד עם טראמפ וקושנר. קושנר הפך לבן בית רצוי בממלכה. הוא היה זה ששיכנע את טראמפ לערוך את הביקור הראשון שלו מחוץ לארצות־הברית, כנשיא, בסעודיה. טראמפ לא השתכנע בקלות, אבל אחרי שקושנר הבטיח לו שהסעודים יקנו נשק רב מארצות־הברית ויבטיחו להילחם ביתר רצינות בטרור, הוא נענה והביקור יצא לפועל.
מזכיר המדינה טילרסון, שהיה בתפקידו הקודם מנכ"ל חברת נפט גדולה, בלע את לשונו גם אחרי הביקור של ג'ארד בעיראק. "עכשיו, אחרי ביקור אחד, הוא יהפוך למומחה בנושא", אמר לאנשיו. אבל טראמפ, שהיה מודע לכך שקושנר מפתח בבית הלבן משרד חוץ עצמאי, היה דווקא נלהב. "לקושנר יש את הערבים טוטאלית בצד שלנו", אמר למשלחת של מחוקקים שנפגשה עימו והוא החליט לספר להם מעט על המאמצים שחתנו עושה כדי להגיע להסכם בין ישראל והפלסטינים. טילרסון הבין שהוא מנוטרל, והנטרול בא מהכיוון של קושנר. גם הוא החל לספור את ימיו בשירות ממשל טראמפ. וכשעזב, טראמפ הגדיר אותו, בין שאר המחמאות, כ"איש טיפש".
טראמפ הביא ראש סגל חדש לבית הלבן, ג'ון קלי, כדי שיעשה סדר בעניינים. קלי, גנרל בדימוס, בנה תוכנית לנהל את הבית הלבן במתכונת צבאית. הוא ניסה, אבל לא הצליח להשתלט על איוונקה וג'ארד שעשו מה שבא להם. ג'ארד היה שקוע עד צוואר בניסיונותיו לחבר את תוכנית השלום. זה הפך להיות הבייבי שלו. רק לפני כמה ימים, באירוע של מכון וושינגטון, כאשר נשאל אם ייתכן שהתוכנית תהיה כישלון, הוא השיב: "כשאתה עובד בשביל הנשיא אתה משתדל לא לאכזב, אבל אתה יכול. כאשר אתה עובד עבור החותן שלך, אתה לא יכול לאכזב".
איוונקה וג'ארד היו בטוחים שקלי ייתן להם גיבוי מלא ויהיה לצידם, אבל הוא זיהה את הבעיה. על פי פרסומים בתקשורת באותם ימים, שלא הוכחשו על ידי הבית הלבן, בשלב מסוים טראמפ עצמו ביקש מקלי לגרום לכך שאיוונקה וג'ארד יעזבו את הבית הלבן. "הם לא יודעים לשחק את המשחק", אמר טראמפ לקלי על פי אותם פרסומים, "עדיף שיחזרו לניו-יורק". אבל זה לא קרה. ואחרי טילרסון ובאנון, גם קלי הרים ידיים ופרש.
נחזור להתחלה, ולנקודת הזמן הנוכחית, שהיא רגע מבחן קריטי עבור קושנר; כרגע, תוכנית השלום שהכין, יחד עם ג'ייסון גרינבלט, מוכנה. מבחינתו של קושנר מדובר בפרויקט חייו. אם יצליח – ייכנס להיסטוריה ולליגה של הגדולים. אם ייכשל, מבקריו יאמרו עליו שהוא חסר ניסיון, לא מבין וחי באשליות. רוברט סטלוף שריאיין על הבמה את קושנר לפני כמה ימים בוושינגטון, מול קהל של מומחים למזרח התיכון שהתכנס לארוחה השנתית של מכון וושינגטון היוקרתי, חקר במשך עשרות שנים את תהליך השלום. אף שהוא לא נושא תפקיד רשמי בממשל, הייתה לו תמיד אוזן קשבת בבית הלבן תחת נשיאים רפובליקנים ודמוקרטים, בשל ידענותו והבנתו.
ימים אחדים לאחר שריאיין את קושנר על הבמה ושמע ממנו כמה דברים על התוכנית, פירסם סטלוף באתר המכון שלו קריאה נדירה בחריפותה ובעיתוי שלה: "התוכנית של קושנר תהיה אסון", כתב סטלוף, "הדרך היחידה להגן על האספקטים הטובים של התוכנית היא להרוג אותה עכשיו". במילים אחרות: סטלוף קורא לבית הלבן לגנוז את התוכנית ולהניח אותה על המדף כי אין לה סיכוי.
אבל נראה שהרכבת הזאת כבר יצאה לדרך. קושנר עבד קשה שנתיים, ולא למען גניזה, אלא כדי לקצור תשואות. והוא באמת מאמין שיביא לפריצת דרך. קצת אחרי הרמדאן ואחרי שנתניהו ירכיב ממשלה, הנשיא טראמפ ינאם כשקושנר לצידו, כארכיטקט המהלך והשושבין. עד שזה יקרה, המזרח התיכון כולו נכנס לשלב של המתנה עצבנית. אחרי שלא בדיוק הצליח להביא תוצאות מול צפון-קוריאה, איראן, ונצואלה וסין, הנשיא טראמפ זקוק להישג ממשי ומהדהד בזירה הבינלאומית. העול העצום הזה מוטל עתה במלוא משקלו על כתפיו של קושנר.
