"הייתי צריכה למות מזמן, אבל קיבלתי צ'אנס מאלוהים", אומרת ענת אנגלשטיין (49) בחיוך. סיפור חייה כולל התמכרות לקוקאין, לידה של שני בנים שלא הייתה מסוגלת לגדל בכוחות עצמה, גירושים, כלא, בת שנמסרה לאימוץ, שוב כלא, גמילה ועוד גמילה ועוד גמילה, עד לגאולה, כולל חידוש הקשר עם הבת שנמסרה לאימוץ.
היא נקייה מסמים יותר מ-20 שנה, "21 שנים, חמישה חודשים וארבעה ימים", היא מדייקת. במהלכן ניהלה כמה מוסדות גמילה מסמים והפכה בעצמה למטפלת במכורים. היום היא עובדת כמנהלת תפעול במפעל של קבוצת העשייה החברתית "שכולו טוב", המיועדת לשיקום תעסוקתי של בעלי מוגבלויות. בנוסף, היא מכהנת כיו"ר ועדת סמים ויו"ר ועדת נוער בסיכון בעיריית רמלה וכחברה בוועדה למניעת אלימות של העירייה.
כשהיא יושבת מולי – אישה יפה ומטופחת – ומגוללת את קורות חייה, לפעמים נדמה שהיא מספרת סיפור של אישה אחרת. היא רהוטה וסדורה, מעבירה ביובש סיפור קולח וכרונולוגי, ובכל זאת מדי פעם קולה נשבר, הדמעות זולגות, וכשהיא רואה את ההלם על פניי היא מבקשת לצאת לעשן, להירגע, ואז וחוזרת ומספרת בדיוק מהנקודה שבה הפסיקה.
היא נולדה ברמלה (שם היא מתגוררת גם היום) לאב רופא ולאם אחות, הורים לשתי בנות, שהיא הבכורה מביניהן. "בית כביכול נורמלי, מה שנקרא בית טוב", היא מחייכת בציניות. "אבל מגיל שש-שבע עד גיל 16 קרוב משפחה פגע מי מינית. לא ידעתי מהחיים שלי, חשבתי שככה זה אצל כולם".
איזה סוג של פגיעה מינית?
"הוא נגע לי באיברי המין, ביקש ממני לגעת לו. הוא היה כביכול איש מכובד, אבל שתה ברמות מטורפות, היה אלכוהוליסט ואלים. בנוסף, בגיל 11 הותקפתי מינית על ידי בני משפחה נוספים".
הבנת שזה לא בסדר?
"לא, חשבתי שככה זה צריך להיות, זה מה שהכרתי וידעתי. זו הייתה דרך ההישרדות שלי. הייתי לבד בבית כל הזמן, אמא בעבודה או בחו"ל, אבא בעבודה, ואני לבד. כסף היה בשפע, לא חסר דבר, אבל לא היה שום דבר אחר, בטח לא משפחה". בגיל 12 אמה עזבה את הבית, אחותה הקטנה נשלחה לפנימייה והיא נשארה עם אביה.
למה לא הלכת לפנימייה כמו אחותך?
"זה לא עמד על הפרק, אף אחד לא שאל אותי. החיים שלנו הופרדו. כביכול הייתי ילדה רגילה, הלכתי לבית הספר, הייתי תלמידה טובה, למדתי 12 שנות לימוד ועשיתי בגרות מלאה, אבל החיים שלי היו גיהינום".
סיפרת למישהו מה עובר עלייך?
"לא סיפרתי לאף אחד, שרדתי. אמרתי לעצמי 'מי יאמין לי'. בגיל 12 אמא שלי עזבה סופית את הבית ועברה לגור בראשון-לציון עם בן הזוג שלה. במשך שנים שפטתי אותה וכעסתי עליה, אבל בשביל מה שהיא עשתה בשבילי בהמשך, הכל נשכח ונסלח. היא עשתה את התיקון שלה".
ניסית להתנגד לאדם שפגע בך מינית?
"לא, פשוט נכנעתי. רק אחרי שהתחלתי עם החשיש, קיבלתי ביטחון. יום אחד, בערך בגיל 16, הוא ניסה להתקרב אליי ואמרתי 'לא'. באותו רגע זה נעצר. אחר כך נמלאתי רגשות אשם, הבנתי שאם זה היה כל כך פשוט להפסיק את זה, יכולתי לעצור את זה קודם. באותה תקופה התחלתי להסתובב עם עבריינים בשכונה, הרגשתי שהם היחידים שמקבלים אותי. הייתי ילדה יפהפייה, השתתפתי בתחרות מלכת היופי של השפלה וזכיתי".
בגיל 18, כשהתגייסה לצבא, כבר הייתה מכורה לסמים קלים. "גדלתי בשכונת סמים, לאן שלא הסתכלת ראית סמים ונרקומנים, בשבילי זה היה חלק מהחיים", היא אומרת.
מתי עברת מסמים קלים לסמים קשים?
"לקראת סוף השירות הצבאי הכרתי בן זוג ואחרי כמה חודשים נכנסתי להיריון עם הבן הבכור שלי. התחלתי להשתמש בקוקאין כשהייתי בחודש שביעי. היו לי כאבי שיניים ובן הזוג הציע לי להשתמש כדי להעביר את הכאב. בפעם הראשונה זה היה נורא, הקאתי וזה עשה לי לא טוב, וככה גם בפעם השנייה והשלישית".
אז למה המשכת?
"משהו משך אותי לשם. פתאום היה לי שקט. שכנה שלי, שהייתה נשואה לנרקומן, שמה לב ואמרה לי: 'לאן את נכנסת? זה לא בשבילך', אבל לא הקשבתי. הפכנו את הבית לתחנת סמים".
מתי הבנת שאת מכורה?
"חודשיים אחרי שהתחלתי להשתמש הרגשתי לא טוב, כאבה לי הבטן וחשבתי שזה צירים. רציתי ללכת לבית חולים, אבל בן הזוג אמר לי: 'זה לא צירים, זה הסמים'".
הבן שלך נולד בקריז?
"לא הוא וגם לא אחיו, שנולד אחרי שנה. אני לא זוכרת את ההיריון שלו בכלל, אבל את היום שבו הוא נולד אני ממש זוכרת. התארגנו לעשות מסיבת יום הולדת לבכור, אמא שלי בישלה והזמינה מלא אורחים, ופתאום היו לי צירים. בשביל להתגבר הלכתי לחדר, השתמשתי ועבר לי. אחרי חצי שעה הכאבים חזרו ושוב השתמשתי, אבל הפעם זה לא עבר. לא הייתה ברירה, הלכתי לבית חולים ואחרי שעה ילדתי".
איך הצלחת לטפל בתינוק?
"בקושי. והיה לי גם ילד בן שנה בבית. השתמשתי בצורה מטורפת, לא בחלתי בשום דבר, אם זה להסתובב איתם בתחנות סמים, אם זה להכניס נרקומנים הביתה. לא הבנתי איפה אני מרוב שהייתי מסטולית, עד שהמשטרה פשטה על הבית והגעתי לאבו כביר בפעם הראשונה בחיי. הייתי בת 21, עם שני תינוקות שאני לא יודעת מה איתם בכלל ושאני אפילו לא מתעניינת בהם. בהתחלה הם היו אצל אמא של בן הזוג שלי ואחר כך אצל אחותו, עד שהם לא יכלו לטפל בהם ולקחו אותם למשפחת אומנה".
איך זה נודע לך?
"מאמא שלי. כשנודע לה שאני עצורה היא חטפה קריזה, הלכה לרווחה וביקשה את הילדים. היא נלחמה כמו נמרה על הילדים האלה ואחרי שנה וחצי היא קיבלה אותם וגידלה אותם. זה התיקון שלה".
מה קרה במשפט?
"נשפטתי על 'מתן חצרים', כלומר שנתתי את הבית שלי לסחר, וקיבלתי 21 חודש. כשהשתחררתי מהכלא ישר רצתי לסמים, כעסתי על כל העולם, הפכתי למכונת הרס כי רציתי נקמה. אמרתי לעצמי: 'סעי על החיים שלך, את חייבת לשרוד. תדרסי כמו שדרסו אותך, תפגעי באחרים כמו שפגעו בך, תהרסי כמו שהרסו אותך, תעשי את כל מה שעשו לך לכולם'".
לאחר שחרורה מהכלא והפרידה ממי שהיה בן זוגה, המשיכה להשתמש בסמים וחזרה לכלא, הפעם באשמת יבוא. בשלב הזה ניסתה להיגמל, הצטרפה לקבוצת גמילה לאמהות ויצאה מהכלא נקייה, אבל מיד רצה בחזרה לסמים. "אף אחד לא חיכה לי מחוץ לכלא, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז הלכתי למקום המוכר והידוע. לא יכולתי להתמודד עם החיים שהיו לי בלי סמים", היא אומרת. "אמא שלי לא נתנה לי להתקרב לילדים עד שלא הוכחתי לה שאני נקייה, היא הבינה שאני לא יכולה להיכנס ולצאת מהחיים שלהם מתי שמתחשק לי".
איפה גרת?
"היה לי הבית של אבא שלי ברמלה, הוא לא גר שם באותה תקופה, אבל זה לא היה בית, זו הייתה חירבה של סמים. באותה תקופה הכרתי מישהו, נכנסתי להיריון עם בתי השלישית, אבל הבנתי את זה רק כשהייתי בחודש שישי. ביום הלידה ירדו לי המים ולא התייחסתי, השתמשתי עד שהתעלפתי. השכנה ראתה אותי והזמינה אמבולנס, אבל זה היה מאוחר מדי. ילדתי באמבולנס. כשיצאתי מבית החולים הסתובבתי איתה במאורות סמים, והבנתי שאני לא יכולה לגדל אותה. אחרי חודש וחצי הגיעה הביתה עובדת סוציאלית והצילה אותה ואותי. היא לקחה אותה למעון של השירות למען הילד".
היית בקשר איתה?
"שבוע כן, שבועיים לא, הכל תלוי במצב הסאטלה. נראיתי מחריד, 40 קילו בלי שיניים בפה. באותה תקופה המשטרה הוציאה נגדי צו גירוש מרמלה, עברתי לתל-אביב וכמובן, המשכתי להשתמש ולסחור. יום אחד באתי לבקר את הילדה והיא לא הייתה. אמרו לי שהיא נמסרה לאימוץ. התייחסו אליי כמו אוויר".
מה עשית?
"הרמתי ידיים, מה יכולתי לעשות? כשחזרתי לרמלה פגשתי חבר, נרקומן לשעבר, שרצה לקחת אותי למרכז גמילה, אבל לא הסכמתי. אמרתי לו: 'אני לא רוצה שאף אחד ברמלה יֵדע שאני משתמשת'. תראי את רמת ההכחשה, חייתי בסרט שאף אחד לא יודע. הוא לקח אותי לדירה של ידידה שלו בתל־אביב, שניהם היו חברים ב'נרקומנים אנונימיים'. עברתי שם תהליך גמילה קשה מאוד, אבל כשיצאתי משם שוב חזרתי לסמים.
"למזלי החבר הזה לא ויתר לי. כשהוא ראה שחזרתי לסמים הוא לקח אותי למרכז גמילה של אבי צרפתי בבאר-יעקב כדי שאתחיל מחדש. אם לא הוא, לא בטוח שהייתי חיה היום. זה היה אחד הדברים הכי קשים שעברתי. הייתי לבד, לא היה מי שידאג לי, אבל החזקתי מעמד שלושה חודשים והצלחתי שוב להיגמל".
ענת חזרה לרמלה, הפעם בליווי צמוד של מתנדבת עמותת נרקומנים אנונימיים (N.A), וזה מה שמנע ממנה לחזור שוב לסמים. "מצאתי את עצמי לבד, בלי הורים, בלי ילדים, הבית שחזרתי אליו היה הרוס, אין לתאר את הייאוש, אבל הייתי עטופה בחברי N.A. הם עזרו לי לסדר את הבית ולהתחיל לחיות חיים נורמליים", היא מספרת. "אחרי שנה, בדיוק כשעשו לי מסיבה במלאות שנה לגמילה, השתמשתי שוב. הלכתי למסיבה ואף אחד לא אמר לי כלום, רק חיבקו אותי ועטפו אותי. חשבתי שלא הרגישו, אבל למחרת הגעתי לקבוצה והחונכת שלי אמרה: 'אנחנו יודעים שהשתמשת, תתחילי לספור מההתחלה'".
איך הפכת למטפלת?
"הבנתי שרק בזכות הליווי של N.A הצלחתי להחזיק מעמד, ואחרי שנה מאז המעידה החלטתי שגם אני רוצה לעזור לאחרים כמו שעזרו לי. התחלתי ללמוד טיפול בהתמכרויות במכללת עכו, וכשעשיתי סטאז' בכפר ויקטוריה (מרכז גמילה) בראש־העין, הכרתי בן זוג וחייתי איתו כמעט ארבע שנים. עשינו שני ילדים ביחד, בת ה-19 משרתת בצבא ובן ה-17 בתיכון, בכיתת מצוינות.
"אחרי הלימודים התחלתי לעבוד במרכז גמילה פרטי בתל־אביב, ובהמשך נכנסתי למרכז כשותפה. היו לי 40 מטופלים בכל מחזור ורשמתי הצלחות גדולות. בנוסף, הדרכתי קבוצות בכלא נווה תרצה. בפעם הראשונה שנכנסתי לשם קיבלתי פיק ברכיים, לא יכולתי ללכת מרוב התרגשות: כאסירה הכרתי את כל הסוהרות וגם חלק מהאסירות, והנה אני חוזרת לשם כחלק מהצוות הטיפולי, אני יכולה לצאת משם כאדם חופשי ועוד אומרים לי 'תודה שבאת'. אי-אפשר לתאר את ההרגשה".
אז למה עזבת?
"אחרי 20 שנה של התמסרות לנגמלים התעייפתי מהעבודה מסביב לשעון. הכרתי את בן זוגי הנוכחי, שרון אלגרבלי, שלימד אותי מה זאת זוגיות נורמלית, מה זאת אהבה, מה זאת תשוקה ומה זאת חברות. הוא מדריך בהוסטל לאנשים עם צרכים מיוחדים. אחרי שלוש שנות זוגיות איתו החלטתי להוריד הילוך, לסגור את מרכז הגמילה שהפעלתי בשנתיים האחרונות באשקלון, ולחפש עבודה כשכירה. ככה הגעתי ל'שכולו טוב', קבוצת העשייה החברתית, בעקבות מודעה בעיתון. הם חיפשו מנהל תפעול למפעל לייצור נייר שעובדים בו אנשים עם אתגרים נפשיים, וידעתי שזה תפור עליי".
איך קיבלו ב"שכולו טוב" את העובדה שאת נרקומנית לשעבר?
"מייסד הקבוצה, עירד אייכלר, והמנכ"ל, עופר כהן, פתחו לי את הדלת ולא שפטו אותי. הם נתנו לי הזדמנות להביא את עצמי, ואפשרו לי להקים בקבוצה מיזם לשיקום תעסוקתי של אסירים, במטרה לשלב אותם בקהילה ובשוק החופשי. לאחרונה הוזמנתי לטקס קבלת אות הנשיא למאבק באלימות נגד נשים, ואני רואה בזה סגירת מעגל".
את סגירת המעגל הכי מטלטלת של חייה חוותה אנגלשטיין לפני שש שנים כשבתה, שיר, פתחה את תיק האימוץ עם הגיעה לגיל 18, וביקשה לפגוש אותה. "כל השנים לא ידעתי איפה היא ואם טוב לה או רע לה. זה היה חלק מודחק בחיים שלי, אבל כל שנה ביום ההולדת שלה נסעתי לשירות למען הילד והשארתי לה מכתב", היא מספרת. "כשהודיעו לי שהיא פתחה את התיק קפצתי משמחה, כל חיי חיכיתי לרגע הזה. רציתי להיפגש מיד, אבל העובדת הסוציאלית אמרה שזה לא כל כך פשוט. אחרי חודשיים נפגשנו, ומיד ראיתי כמה היא דומה לי.
"כשנפגשנו התברר שהיא גדלה במרחק שני רחובות ממרכז הגמילה שעבדתי בו בתל-אביב. היא סיפרה שהיא רצתה לפתוח את תיק האימוץ לפני שהתחתנה, רצתה שאני אלווה אותה לחופה.
"באותו יום נסעתי איתה לבית שלה, פגשתי את בעלה ואת התינוקת שלה, הנכדה שלי, ומאז ליוויתי אותה בהליך הגירושים. מרגע שנפגשנו אי-אפשר להפריד בינינו. אגב, היום תודה לאל יש לה זוגיות חדשה".
איזה קשר יש לך עם שני הבנים שגדלו אצל אמך?
"כל השנים היה בינינו קשר מעולה, אמא שלי עשתה עבודה טובה והיום אחד מהם מנהל אחזקה בחברה גדולה והשני די-ג'יי שמתקלט בפסטיבלים בכל העולם. כל הילדים שלי מחוברים מאוד אחד לשני, נראה כאילו גדלו ביחד. שני הבנים הגדולים גרים ביחד ואי־אפשר להפריד ביניהם. יש להם קשר הדוק עם שני הקטנים, וכולם מתים על שיר. הם החמישייה הפותחת שלי, אני מסתכלת עליהם ויודעת שניצחתי הכל".
