מדי לילה, מספר סמל א', לוחם לשעבר בסיירת מטכ"ל, חוזר אליו סיוט שוב ושוב. "אני סוחב על הגב שלי בריצה את המחבל מוסטפא דיראני, אחרי שחטפנו אותו מביתו בלבנון", הוא מתאר. "דיראני צועק ומקלל אותי בערבית כל הדרך. אני לא מבין, וצועק לו בחזרה את המשפט ששיננתי באימונים: ‘אוסקוט, וִולא, אַנַא בַטוּחַאק’- 'שתוק, או שאני יורה', ואז הוא שותק, מפוחד, אבל העיניים שלו מציצות עליי מכל פינה בחדר, אפילו מהשקעים.
הוא עונה לי: 'ווַלַא יְהִמַכּ' - אל תדאג'. כלומר: 'יומך יגיע'. אני מתעורר בבהלה. לפעמים בצרחות. מזיע, הלב שלי פועם בחוזקה, הידיים שלי רועדות. כולי במתח ובעצבים. אני נזכר איך השכנים של דיראני ירו עלינו כשטיפסנו איתו במעלה ההר, אני שומע את הכדורים ששורקים לנו מעל הראש, ואני אומר לעצמי: 'אני מת, אני מת', והתחושה היא אמיתית, כאילו זה קורה כאן ועכשיו. וזהו! אני לא מצליח להירדם יותר".
ממה אתה חושש?
"שדיראני יבוא להתנקם בי. שהוא ישלח אנשים כדי להרוג אותי. אני פוחד מאז מערבים. כשאני רואה אותם, אני נזהר מהם. מרגיש שהם עוקבים אחריי, ואני כל הזמן מנסה להתחמק מהם. אפילו התחלתי לפני כשנתיים ללמוד ערבית, כדי להבין מה הם אומרים".
לטענת א', הוא סובל מפוסט־טראומה (PTSD) בעקבות שירותו הצבאי. במאי 1994, בדיוק לפני 25 שנים, השתתף א', לצד לוחמים נוספים מסיירת מטכ"ל, באחד המבצעים הנועזים והמהוללים ביותר של היחידה: מבצע "עוקץ ארסי", שנועד לחטוף את הארכי-מחבל מוסטפא דיראני, לשעבר יו"ר ארגון "ההתנגדות המאמינה" – הזרוע הצבאית של תנועת אמל בלבנון. הארגון היה אחראי לכליאתו ולהחזקתו של הנווט השבוי רון ארד. אף שדיראני הצהיר כי ארד לא בידיו, באמ"ן האמינו שהוא יוכל להשלים פערים מודיעיניים על אודות גורלו של הנווט השבוי, וכן שניתן יהיה להשתמש בו כקלף מיקוח בהסכמי חילופי שבויים עתידיים – כפי שקרה בפועל.
העיניים של א', שמתראיין כאן לראשונה, נוגות כשהוא נזכר במחיר הנפשי ששילם. "מחיר יקר", הוא נאנח. שנים ביקש שיוכר בו כנפגע פוסט-טראומה בעקבות שירותו הצבאי, אך משרד הביטחון סירב. א', המיוצג בידי עו"ד דוד פייל, עירער על ההחלטה, והשבוע הודיע עו"ד מני מנחם מפרקליטות מחוז ירושלים-אזרחי לקצין תגמולים כי גובשה הסכמה לפיה יש קשר בין ה-PTSD לתנאי שירותו של א'. בקרוב הוא יזומן לוועדה צבאית לקבוע את דרגת נכותו. "כאב לי והיה עצוב לי מאוד שלא האמינו לי", אומר א'. "שנים הרגשתי שהמדינה ניצלה אותי, שלוקחים חיילים צעירים ומורעלים בני 21-20 עם פרופיל 97, והופכים אותנו לאמסטפים. הרגשתי בפירוש שהשתמשו בי, ואחר כך השאירו אותי לבד כדי ללקק את הפצעים. עכשיו אני שמח ומתרגש. המדינה סוף-סוף מכירה בתרומה שלי ובמה שקרה לי עקב השירות שלי".
הוא בן 46. נולד וגדל בירושלים, השלישי מבין ארבעת ילדיהם של אדריכל ואמנית. הוריו התגרשו כשהיה בן ארבע. בנעוריו, עד גיל 14, הצטיין בספורט ברמה הארצית. כשהתגייס, חלם להגיע לשייטת, "אבל אז היה גיבושון לסיירת מטכ"ל, וניגשתי. באו לשם מאות מתמודדים, ורק 20־30 התקבלו בסוף. היה לי כושר טוב, הייתי בריא ועם פרופיל 97, ותראי לאן הגעתי".
ידעת מה זה סיירת מטכ"ל ומה תידרש לעבור במסגרת ההכשרה שם?
"לא, רק בדיעבד. אחרי הטירונות היה לנו מסלול מאוד קשה, הגעתי לתשישות מוחלטת. פעם אחת אפילו התעלפתי, אבל לא רציתי לעזוב. ראיתי בזה אתגר. אחר כך היו לנו ניווטים ותרגילים ואימונים וסדרת שבי מאוד-מאוד קשה".
מה היה בסדרת שבי?
"עשינו מסע גדול שמדמה הימלטות מאזור מלחמה, ואז קפצו עלינו אנשי מילואים, ושמו אותנו בחדרים מלאים בבוץ ושתן. היה לנו שק על הראש והיינו קשורים באזיקונים. כיסחו אותנו במכות, הרביצו לנו עם אזיקונים מפלסטיק בידיים ובכפות הרגליים, ירקו עלינו וסטרו לנו ועשו לנו חקירות שמדמות חקירות בשבי. אני לא בכיתי כשהרביצו לי. קיבלתי את זה אז בתור אימון, אבל בדיעבד, חלק מהפלשבקים שיש לי עד היום הם בגלל מה שעברתי שם. לוחם שנשבר – נפלט מהיחידה. התחלנו שם 25 איש, וגמרנו 14".
הייתה לכם כתובת לשתף בקושי?
"לא הייתה אז כתובת כזאת. הנורמה הייתה שאתה לא משקר ולא מטייח, ולמרות שקשה לך, אתה גם לא בוכה. אין לך מקום לבכות. אתה כל הזמן צריך להיות סופרמן. אני חייתי את זה. הייתי בקטע. לא התלוננתי. פעם נפצעתי מהמגף, ירד לי דם והמשכתי להתאמן. עכשיו, כנראה, כל זה יוצא ממני החוצה".
לפני מבצע החטיפה, הספקת להשתתף בפעילות מבצעית?
"הייתי בעזה. עשינו שם פעילויות והרגנו מחבלים לפחות שלוש פעמים. במקרה אחד, צרנו על בית שהסתתרו בו מחבלים, ואז הם קפצו מהחלונות החוצה וכל היחידה ירתה עליהם בבת אחת. לי היה מעצור בנשק, אבל זה היה מחזה מבעית. המחבלים היו מכוסחים לגמרי, היה לי קשה לראות את זה".
על מבצע חטיפת דיראני התאמנו לוחמי הסיירת חודשים אחדים. "יום אחד המפק"צ כינס את היחידה ואמר שמתכננים מבצע חטיפה של מחבל בלבנון. לא ידענו במי מדובר, ולאורך כל האימונים קראנו לו 'חיים'. חילקו אותנו לצוותים. ידענו בדיוק מה עלינו לעשות".
מה כללו האימונים?
"אימונים פיזיים ועיוניים. הרבה אימוני כושר, אימוני ירי, מסעות רגליים עם ציוד כבד, תרגילי קרב. מלמדים אותך איך לשמור סוד. עשינו מודל של בית המחבל והתאמנו עליו. דיראני גר בשכנות לאחיו בבניין גדול בן שתי קומות. התאמנו על תרחישים אפשריים כמו: מה קורה אם אתה נחשף? האם אתה שומר על שקט, או מפיל את השומר? חשבנו שתהיה שמירה על הבית, אבל בפועל לא הייתה. הסבירו לנו שרק אם יש סכנת חיים, יורים כדי להרוג. התאמנו גם על סיפור כיסוי אם חלילה המבצע ייכשל וניפול בשבי.
"אני הייתי בכוח הפריצה. באימונים כל צוות היה אחראי לפרוץ לבית מכיוון אחר: חלק דרך חלון המטבח, וחלק דרך המרפסת של הסלון. דיראני גר בקומה השנייה, אז התאמנו על טיפוס סולמות, שסחבנו לשם אחר כך מהארץ".
איך הרגשת במהלך האימונים?
"הייתי די מאושר מהשירות בסיירת בתקופה ההיא. מלבד היותי בכוח הפורץ, הייתי אמור לסחוב את דיראני על הגב עד לנקודת ההיערכות. ידעתי שהמטרה שלי הוא אדם שמן, ששוקל 80 ק"ג, אז הביאו ג'ובניק מהיחידה והתאמנתי עליו. זה היה קשה, וידעתי שיש בדרך הר וצריך לסחוב אותו משם באלונקה".
מתי נודע לכם במי מדובר?
"רק יומיים-שלושה לפני היציאה. עד אז לא ידעתי מי זה דיראני. אולי בגלל זה לא התרגשתי במיוחד, ולא פחדתי לקראת המבצע. על רון ארד בטח שידעתי, והבנתי שאנחנו במשימה לאומית".
שעת השין נקבעה ללילה שבין שישי לשבת ב-21 במאי 1994. דיראני היה בכפר קסר נבא, שבעמק הבקאע בדרום לבנון. "בבוקר עשו לנו מסדר של כל הציוד. אני סחבתי סולם כדי לטפס לבית – כשסחבתי את דיראני מישהו היה אמור לקחת אותו ממני. בדקו לנו את הנשק - עוזון עם משתיק קול. אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לנקודת האיסוף, שם חיכו לנו שני מסוקים. יצאנו ללבנון בכוח של 25 איש, כולל החיפוי. היו שם מפקד הסיירת סא"ל דורון אביטל, המחליף שלו שחר ארגמן, סגן מפקד הסיירת יובל רחמילביץ', מפקד הכוח הפורץ ליאור לוטן, ניר פורז ז"ל שהיה בכוח החיפוי במסוק, וגם לוחמים בוגרים, וביניהם עמנואל מורנו ז"ל.
"עלינו למסוקים. זאת הייתה טיסה של 40 דקות בערך. הייתי רגוע והרגשתי שאני מוכן לכל תרחיש. בשלוש לפנות בוקר המסוקים נחתו בהרים, ומשם המשכנו לכפר שהיה בשיפולי ההר. הלכנו בשני טורים. אני הייתי באבטחה במרחק 10 מטר מהראשונים. שמו אותי ליד עץ דובדבנים ואכלתי קצת. הלכנו שלושה ק"מ במשך 30 עד 40 דקות, אפילו פחות. היה חודש מאי, מזג אוויר מצוין. הבית של דיראני היה די קרוב יחסית להר".
בניגוד למצופה, הצוות לא נתקל בכלבים, או בשומרים בכניסה לבית. "זה בית מלבני. בקומה הראשונה יש מוסך וכניסה, ובקומה השנייה גרים דלת מול דלת. דיראני בצד הצפוני, ואחיו ממול. חמישה מטרים מפרידים בין בית לבית. התפצלנו. כוח הפריצה כלל שישה או שבעה איש, והיתר חיפו עלינו מבחוץ וגם במסוקים. חלונות הבית היו פתוחים. אני, מורנו ולוחם נוסף טיפסנו דרך חלון המטבח לחדר השינה, וחיכינו לפקודה, בעוד שכוח אחר נכנס דרך המרפסת לסלון. דלת חדר השינה הייתה סגורה. כשכל כוח הגיע לנקודת האפס, ניתנה הפקודה: 'פרוץ, פרוץ'".
איך דיראני הגיב?
"הוא היה במיטה עם אשתו. הוא לבש רק גופייה, ואשתו הייתה עם כותונת ורודה. הוא היה בהלם. התחלנו למשוך אותו החוצה, ואז הם התחבקו חזק והיה קשה להפריד ביניהם. הפרדנו אותם בכוח, זה היה חלק מהאימונים. אשתו לא צעקה, אבל היא בכתה. מורנו כיסה אותה עם איזה בגד, ואני אזקתי אותה. פחדנו שיש לדיראני נשק ליד המיטה. היה לו אקדח והוא ניסה להושיט יד כדי לקחת אותו, אבל קפצו עליו מיד ותפסו אותו שנייה לפני שזה קרה.
"שלושה לוחמים, ביניהם מורנו, תחקרו את דיראני. המחשבה הייתה שאולי רון ארד נמצא בסביבה, ובחקירה הראשונית שלו, עם כל ההלם מסביב, דיראני ידבר, ואולי על הדרך נחזיר איתנו את ארד. הוא לא אמר כלום. היה אגוז קשה לפיצוח. בזמן התחקור שלו אנחנו סרקנו את הבית. ראינו שם ילדה כבת שמונה שבכתה. לקחתי אותה ושמתי אותה על אמא שלה. החבר'ה מצאו שם הרבה מסמכים וחומרים מודיעיניים, וביניהם תמונה של רון ארד בשבי. זאת התמונה שלו עם הזקן שהתפרסמה אחר כך. מצאנו גם נשקים.
"בגלל הרעש, אחיו יצא למרפסת. כוח אחד שמר על דלת הבית שלו בעוד כוחות החיפוי מלמטה כיוונו אליו לייזרים, וכשהוא ראה את זה, הוא מיד נכנס פנימה. המשימה הייתה לעשות מבצע כמה שיותר נקי ולא להרוג אף אחד".
וכשיצאתם משם?
"ניסיתי להרים את דיראני ולא הצלחתי, אז צעקתי למישהו שיעמיד אותו. הרמתי אותו על הגב ויצאתי משם במהירות. דיראני כל הדרך צעק וקילל אותי בערבית, והשתקתי אותו. סחבתי אותו על הגב 300־400 מטר עד לנקודת ההתארגנות. זאת נקודה שסופרים את כולם ורואים שהכל בסדר. משם שמנו אותו על אלונקה, וכל הלוחמים, כולל אני, סחבנו אותו וטיפסנו על ההר. מדובר היה בעלייה תלולה של 200־300 מטר ועשינו בינינו תחלופה. זה היה החלק הכי קשה לי בכל המבצע. הגעתי לאפיסת כוחות ממש.
"בינתיים האח הזעיק את כל השכנים בכפר, שיצאו החוצה וירו לעברנו כדורים נותבים עם זרחן, באופן עיוור. הכדורים עפו לנו ממש מעל הראש, וכדי להימלט משם מהר, השארנו משקלים מאחור, כולל הסולם שאיתו הגעתי. בשלב הזה שמעתי בקשר שמפקד היחידה החדש ארגמן חטף כדור בירך. היינו בסכנת חיים ממשית, וזו הייתה החוויה הקשה בחיי.
"תוך חצי שעה הגענו לנקודת מפגש. דיראני היה איתי. שאלתי אותו: 'כיף חאלק?' ־ מה שלומך, והוא ענה לי במבט ארסי כזה: 'ווַלַא יְהִמַכּ' - אל תדאג'. הגענו למקום שבו חיכו לנו המסוקים, שכל הזמן הזה חגו באוויר. היה חייל שהיה אחראי לשמור על דיראני במטוס. הוא שכב על המושב ונראה לי שהוא פחד. זאת חתיכת טראומה בשביל כל אחד".
ריחמת על דיראני?
"לא ריחמתי עליו, הוא בן אדם רע, וזה הגיע לו. אבל היום אני שואל את עצמי: האם כל זה היה כדאי? כשירדנו מהמסוקים חיכה לנו הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק. ולמחרת שיחררו אותנו לבית, לשבוע חופש".
סיפרת למישהו בבית?
"רק לחברה שלי. אמרתי לה שעשיתי מבצע גדול והיא תשמע עליו בחדשות".
עברתם סדנת חוסן אחרי המבצע?
"שום סדנת חוסן, שום כלום. כשחזרנו מהחופשה עשו לנו תחקירים. עברו אחד-אחד ושאלו מה היה מבחינתו ואיזה לקחים הוא הפיק. אמרתי שלדעתי, זאת אולי הייתה טעות לתת לי לסחוב אותו על הגב בהימלטות מהבית עד לנקודת ההיערכות, במקום לשים אותו ישר על אלונקה".
היה שם תרחיש שלא התכוננתם לו?
"הכל תיקתק אמנם כמו שעון, וזה נגמר טוב, אבל עדיין זה נראה לי נועז ומאוד מסוכן, והיה יכול להיגמר רע מאוד. אם היו תופסים אותנו, איך היינו נכנסים לקרב בארץ רחוקה? זה לא סימפתי".
לאחר המבצע, נראה היה שהכל בסדר. "תחושת ההיי מהצלחת המבצע", מספר א', "ליוותה אותי במשך החודשיים הבאים. רציתי להתקדם ולהיות קצין ביחידה, אבל לא נתנו לי וזה מאוד איכזב אותי. השתחררתי מהצבא חודש לפני המועד".
מה היה הרמז הראשון שמשהו בבריאותך לא בסדר?
"מיד אחרי שהשתחררתי, התחלתי לסבול מהתפרצויות והתקפי אלימות לא מוסברים. אני זוכר שיום אחד הלכתי לדירה של אחי האמצעי והרסתי לו אותה. מאז אנחנו בנתק. נבהלתי מעצמי".
בערעור אתה מספר גם שאחרי קורס טרור, התפרצת על אחיך הקטן, להפתעת המשפחה. מה היה שם?
"בקורס עברנו הרבה אימונים של קרב מגע. אחי היה אז בן 10, וכשהגעתי לחופשה, תפסתי אותו וכיסחתי אותו. בעצם ככה, אני מבין, הוצאתי את האגרסיות שדחפו לי שם. אחי צעק ובכה, ורק כשקלטתי מה אני עושה עזבתי אותו. לא ביקשתי ממנו סליחה. גם איתו עד היום יש נתק".
זוכר נקודה ספציפית שבה הבנת שמצבך הנפשי לא טוב, ושאולי יש לזה קשר לשירות שלך?
"כן. באוקטובר 94', כמה חודשים אחרי שהשתחררתי, כשהייתי בחו"ל, קיבלתי טלפון שסרן ניר פורז, הקצין שלי מהסיירת, נהרג במבצע החילוץ הכושל של נחשון וקסמן ז"ל, ושנפצעו שם עוד שבעה לוחמים מהיחידה. זה שבר אותי לגמרי. בכיתי המון, הרגשתי שכל העולם שלי התמוטט. בערך מאותו זמן התחילו אצלי הפחדים, התחלתי לסבול מחרדות וממתחים. חשבתי שגם אני הייתי יכול למות שם בלבנון עם המטח שירו עלינו. בחטיפת דיראני ניר היה בצוות האבטחה של המסוק. אהבתי אותו. לא היינו ממש סחבקים, אבל היינו ביחסים טובים. מבחינה רגשית, המוות שלו שבר אותי".
ואיך התמודדת עם זה?
"פגשתי בחו"ל הרבה ישראלים, והם הציעו לי גראס וג'וינטים והתחלתי לעשן. עד אז לא ידעתי אפילו מה זה סיגריה. ועוד לא הבנתי שאני בבעיה. חזרתי לארץ, השלמתי בגרויות, למדתי ערבית".
אז מתי הבנת שיש לך בעיה?
"רק אחרי כמה שנים. פתאום התחלתי להתעייף, הפסקתי לתפקד, לא עבדתי, לא למדתי והסתגרתי בבית. התחלתי לסבול מחרדות, לחשוב שערבים רודפים אותי, שדיראני רוצה להתנקם בי, היו לי מלא פלשבקים מהמבצע. הפסקתי לישון מהפחד, אפילו ניסיתי להתאבד פעמיים, כי כבר לא יכולתי לשאת את המצב הזה".
ומה היה באשפוז הראשון שלך?
"זה היה בגיל 27. גרתי אז בדירה שכורה בתל-אביב, וכשאחותי הגדולה באה לבקר אותי, היא ראתה אותי בהתקף פסיכוטי ונבהלה. חשבתי שיש מיקרופונים ומצלמות בקירות ועוקבים אחריי".
האחות: "א' זיהה אותי אבל לא התייחס אליי. ראיתי שהוא לא כתמול שלשום, מדבר לעצמו, התחיל להשתגע. התקשרתי מיד להורים והזמנו פסיכיאטר שאישפז אותו בכפייה. נשבר לי הלב לראות ככה את אחי הגיבור. הצלחתי לשחרר אותו, אבל אחרי שבוע שוב אישפזו אותו".
א': "רק באשפוז הראשון שלי התחלתי בעצם להבין שיש לי לקות נפשית. לפני כן לא חשבתי שיש לי משהו. הייתי מופרע, קצת הייתי אלים, אבל לא מעבר לזה. הזיכרונות מהצבא החלו להציק לי שם, ומאז, בכל הפעמים שבהן אושפזתי, חוויתי פלשבקים מאירוע החטיפה ומהשירות בסיירת. תחושות הרדיפה והסיוטים שלי החריפו".
מה מצבך היום?
"בזכות הכדורים אני פחות באגרסיות, אבל הסיוטים לא עוזבים אותי".
מאז אשפוזו הראשון הידרדר מצבו הנפשי של א', הלוקה במחלת רקע נוספת. ב-2015 דחה משרד הביטחון את תביעתו בטענה כי אין עדות לקיום PTSD, וכי לא הוכח קשר סיבתי בין מצבו לבין תנאי שירותו, אך בעקבות ערעורו השבוע הוחלט כי משרד הביטחון יכיר בו כנכה החל ממועד הגשת התביעה. 25 שנה אחרי המבצע ההוא, א' יכול לנשום קצת לרווחה.
ב־2004, עשר שנים אחרי מבצע חטיפתו, דיראני שוחרר בעסקת חילופי שבויים. את א' זה לא הכעיס, להפך. "טוב ששיחררו אותו, שזה נגמר עבורו ועבורינו, זה שהוא הלך מפה סגר לי את המעגל".
הרגשת הקלה שמושא הסיוטים שלך חזר ללבנון?
"לא, להפך. עכשיו אני יותר חושש שבתור אדם חופשי הוא יחפש אותי וינסה להתנקם בי. מאז אני לא מעז לצאת יותר לחו"ל, כי אני פוחד. אני כל הזמן פוחד שרודפים אחריי, אני פוחד שהוא ייתן הוראה לחסל אותי".
מה חשבת על החוקר שלו, דורון זהבי המכונה קפטן ג'ורג'?
"אני חושב שהוא היה בסדר גמור. עם אחד כזה אי-אפשר להתנהג אחרת".
לדעתך, בדיעבד המבצע היה מיותר?
"לא. זה היה מרצון ליצור השפעה פסיכולוגית על הלבנונים שחטפו אותו ועל האיראנים שאולי מחזיקים בו".
אם היית פוגש את מפקד הסיירת היום, מה היית אומר לו?
"הייתי אומר לו: תראה מה קיבלתם ומה יצא ממני רק בגלל השירות ביחידה. איך לא שמתם לב שאני רגיש מאוד ופגיע?"
יש מצב שמראש לא התאמת לסיירת?
"נמצאתי מתאים ונבחרתי בין 20 לוחמים, מתוך מאות שהתמודדו להתקבל ליחידה. בסוף נשארנו 14. אז זה לא סתם שהתקבלתי לסיירת מטכ"ל".
אתה מצטער שהשתתפת במבצע הזה?
"רק בדיעבד. אז התלהבתי, אבל היום אני יודע שזה לא היה שווה את המחיר שאני משלם. גם לא השירות בסיירת. תראי אותי, החיים שלי אינם חיים. אני סובל ואני לא מסוגל לתפקד. אני לא עובד, אני נמצא בישיבה שיקומית, מתפרנס מקצבת נכות של 1,300 שקלים. מה הייתי צריך את זה? גמרו אותי לגמרי".
איך היה היחס אליך כנפגע טראומה?
"כשדחו את התביעה להכיר בי כנפגע טראומה, הרגשתי אכזבה. התעצבנתי שלא מאמינים לי. נבחרתי אחרי סלקציה גדולה של מאות לוחמים, ביצעתי את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר, ועכשיו אתם מתעלמים ממני?"
לדעתך יש אפליה בין נפגעי טראומה לפצועים נכי צה"ל?
"בטוח. פצע גופני רואים, בעוד שפצע נפשי הוא שקוף. בפצע הגופני מתגאים, וקוראים לנכה צה"ל גיבור, בעוד שלנפגע טראומה שסובל מנכות נפשית קשה, מתייחסים כמו למטורלל".
ואם יהיה לך ילד שירצה ללכת לקרבי?
"לא אתן לו. מצידי שיהיה ג'ובניק".
עו"ד דודו פייל, המייצג את א': "במשך שבע שנים נאבק לוחם בסיירת מטכ"ל, שנשלח לאחת המשימות המסוכנות ביותר שביצע צה"ל בעשורים האחרונים, להכיר בפוסט-טראומה בה לקה עקב שירותו הצבאי. אבל במקום להכיר בפגיעתו באופן אוטומטי, עבר מסכת תלאות שאפילו מסלול הכשרתו כלוחם לא הכין אותו אליה.
"מדובר בסיפור קורע לב ומקומם. פסיכיאטרית מומחית מטעם משרד הביטחון בודקת אותו ומשתכנעת שהפגיעה הנפשית העמוקה שממנה הוא סובל, נובעת ישירות משירותו הצבאי. אבל הוא לא יודע מכך ומזומן לבדיקה שנייה אצל פסיכיאטר אחר, שדוחה את בקשתו. לשמחתנו, התנהלות בעייתית זו התהפכה ממש בימים אלה: השבוע החליטה הפרקליטות, בגדלות רוח, לקבל את ערעור הלוחם בשלמותו – לצערי, באיחור של כשבע שנים".
ממשרד הביטחון נמסר: "משרד הביטחון מאחל לא' בריאות ורפואה שלמה. במסגרת ההליך המשפטי ולאחר שהתקבלה חוות דעת רפואית נוספת בעניינו, קיים אגף השיקום בחינה חוזרת שבסופה הוחלט להכיר בא' כנכה צה"ל, בגין פוסט-טראומה שנגרמה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי. הסכמה זו ניתנה בהסכם פשרה וקיבלה תוקף של פסק דין".
