"מי שחקר אותי היה עימאד מורנייה, הרמטכ"ל של חיזבאללה והמחבל הכי גדול ואכזרי. רק הוא. תמיד. אין מישהו אחר. הייתי בבונקר, וכל יום כשהוציאו אותי הרגשתי שאני לא חוזר.
יום אחד אני מגיע למחנה של חיזבאללה, מוציאים אותי מהבגאז', מעמידים אותי. הכל שקט ואני מרגיש את המחבל, את הצעדים שלו, מתקרב אליי מאחורה וכולי רועד מפחד. והוא התחיל לדבר: 'נו, אתה עדיין צריך להיות ילד קטן? תתעורר. אנחנו אותה דת, עם אחד. תבוא לקראתי אני אבוא לקראתך'. וכשהוא מדבר, מחבל אחר עם מסיכה מתקרב אליי עם שמיכה, פותח, והילד שלי עלי, בן שמונה חודשים, בתוך השמיכה. ואני אומר למחבל: מה אתה רוצה ממני? הוא מתקרב לתינוק שלי, שופך עליו נפט, ושורף אותו".
התמונה המזעזעת הזו קרתה באמת. לא בסרט. לפני 33 שנה, במקום קרוב מאוד וגם רחוק מאוד מהמקום שבו אנו יושבים. אז קראו לו איברהים יאסין, היום שמו אברהם סיני. אז הוא היה בן 21, נשוי ואב לשני ילדים - מוחמד, בן שנתיים, ועלי. באמצע נולדה לו גם בת, חדיג'י, שנפטרה זמן קצר אחרי לידתה. היום הוא כבר בן 55, אב לשבעה, וסב לנכדה. אז היה מוסלמי, חי בחיק משפחתו האמידה בדרום לבנון. היום הוא יהודי חרדי, המתגורר בקרוואן מתחת לקבר של צדיק בפאתי צפת, מתפרנס מהרצאות שהוא מעניק על עברו כסוכן ביחידה 504 ומפנסיה צבאית. באחת מאותן הרצאות לכד את תשומת ליבו של הבמאי איתמר חן. חמש שנים חיזר אחריו חן עד שסיני התרצה. ומשהתרצה, הלך עד הסוף וסיפר מול המצלמות על חייו הבלתי שגרתיים, בלשון המעטה. "האברך מהחיזבאללה", שיוקרן הערב בהקרנת בכורה בפסטיבל דוקאביב וגם בשישי הבא (31/5) ובהמשך ב"יס דוקו", בנוי כמונולוג המגובה בצילומי ארכיונים נדירים שחן השיג מחו"ל. זהו גם סיפור לבנון שלנו, הישראלים.
איש נדיר מאוד, סיני. עוצמתי, פראי. איש של ניגודים, בין התבודדות בטבע לחברותא גדולה. כעת הוא עסוק בהקמת חווה לדבורים, עזים ותרנגולות. לפני כן גר בקדיתא, מחלק את חייו בין הטבע לבית המשפחתי בצפת. בשנתיים האחרונות נפרד מאשתו זיוה, שפעם קראו לה דיבה, ושהלכה אחריו מלבנון לישראל, תוך שהיא עוזבת מאחור את הוריה בסצנה קורעת לב המתוארת בסרט. גם היא התגיירה. מבין שבעת ילדיהם, חמישה נולדו בלבנון והשאר בישראל. רק הבכור, מוחמד, שהגיע לארץ בגיל 14 ושינה שמו לחיים, ושרה הקטנה בת ה-18, דתיים. השאר — ליאת (29) שעשתה אותו סבא, יעל (28), גיא (25), עמוס (23) ומורן (20) — מכבדים את הבחירה של הוריהם ואחיהם, אך חיים בחופשיות. ביום העצמאות לפני שלוש שנים קיבל עמוס, לוחם בגולני, את אות מצטיין הנשיא.
הקשר הראשוני של סיני עם הישראלים נוצר במקריות. זה היה בשנת 83', הוא היה אז בן 19. בבוקר הלך לרעות את העדר המשפחתי העצום, ולא ידע כי בבית אשתו כורעת ללדת. בהיעדר מיילדת או בית חולים קרוב עמדו בני המשפחה על הגגות ונופפו לכוחות צה"ל שעברו במקום. מי שקלט אותם היה קצין צעיר ביחידה 504 שמגייסת סוכנים מקומיים, צחי ברקת שמו. היום ברקת כבר בן 71, אב לשלושה וסב ל-11 נכדים, משוחרר מהשירות מזה ארבע שנים. גם הוא, כמו סיני, חקלאי בנשמתו. כאשר הוביל את הכוחות אל ביתו של סיני, אז יאסין, בניגוד לכל הנהלים של שבירת ציר, לא ידע כי זוהי תחילתה של חברות עמוקה — שוב, בניגוד לכל הנהלים. השבוע בשיחה בינינו ברקת עדיין שומר על לשונו מכל משמר. מסרב להסגיר פרטים ממבצעים שבהם הפעיל את הסוכן בתחילת דרכו. הוא זה שנכנס לבית, יילד את אשתו של סיני וקרא לרופא ששלח את האם והילוד לרמב"ם, להשגחה. "חזרתי הביתה", משחזר סיני, "ואמרו לי שאשתי ילדה. אחרי יומיים, אחי שהיה אז בצד"ל החזיר אותה". באותה נקודה ברקת לא פגש את הבעל. הוא המשיך להסתובב ולחפש אנשים שיתאימו לו להיות סוכני מודיעין מקומיים. "חיפשתי אנשים מסוימים לתפקידים מוגדרים", הוא מספר, "ויום אחד קלטתי רועה צאן, ואיך הוא מתנהל בשטח. אנחנו בעבודה יודעים לזהות אנשים שאנחנו מעוניינים בהם, והבנתי שהוא יוכל להתאים למה שאני צריך. באותה שיחה הוא הבין שאני זה שיילדתי את בנו".
אתה מבין שבהצעה שלך אתה מכניס אותו לצרות?
"עניי עירך קודמים", עונה ברקת בלי למצמץ. "אנחנו צריכים לעשות בשביל עצמנו, אבל גם את המקסימום לשמור עליו, ואם הוא מתנהל כפי שהוא מתודרך, אז הכל יהיה בסדר".
הצעתו של ברקת, שכינויו ביחידה היה "זאכי", נפלה על אוזניים קשובות. אוזניים של נער ששנא את המחבלים. "לא הייתה לי ילדות", הוא משחזר. "תמיד היה פחד, כי הפלסטינים שלטו עלינו והתעללו בנו המון. ראיתי דברים מזעזעים. מחבלים בחצר של הבית הדליקו מדורה ובישלו בשר של בנאדם ואכלו אותו מול העיניים שלי. היו באים ולוקחים בחורים לכפרים בשביל שיתעללו בבנות. קושרים ילדה לשני רכבים וכל אוטו נוסע בכיוון הפוך". דברים נוספים שראה קשים מכדי שייכתבו כאן.
ברקת הוזמן בתחילה אל בית החמולה כאות תודה על הסיוע בלידה והפך עד מהרה לבן בית, אבל לא שכח את המטרה לשמה הגיע. "היה לי בגזרה כיסוי מסוים, שאני יק"ל, יחידת קישור לבנון", הוא מספר. "הייתי מסתובב ושואל מה חסר בכפר ומתוקף הדברים נכנסתי להרבה אנשים הביתה, וגם אליהם. היה לי קשר טוב עם אבא של אברהם, עם אמא שלו ואחותו. זה היה בית טעים ומזמין. התחלנו איתו בהפעלה פשוטה של דיווח מודיעיני על פלסטינים: מקומות, אמל"ח, תנועה. עם הזמן, אחרי שעבר את המבחנים האישיים שלנו, הוא עבר למוד אחר של הפעלה, מבצעית ואג"מית. כלומר, סוכן. בשפה שלנו זה נקרא 'דרדור'. בהתחלה, למשל, ביקשנו ממנו דברים פשוטים שידענו עליהם. רצינו לבדוק את האמינות שלו. כשהוא עבר למוד הפעלה הפסקנו עם הביקורים בבית".
"בגיל 19", מסביר סיני את הצד שלו בעניין, "אתה לא אומר 'אני רוצה להתגייס ולעבוד בשביל הישראלים'. עבדתי לטובת עצמי. אם אני אומר לצחי 'יש פה מחבלים', אני רוצה לנקות אותם בשבילי. אני מסתכל על זה כאילו אנחנו שותפים. הבאתי לו דברים טובים, והוא היה ממלא לי דלק באוטו, או: 'קח תעודה שלא יעצרו אותך במחסום'. הבית היה מלא תחמושת מצד"ל, אז הוא נתן לי רובה. מהרכוש של הפלסטינים", הוא ממהר להבהיר, "לא מצה"ל. פתאום אם ראיתי דברים שלא אהבתי, היה לי למי לפנות".
כעבור שנתיים וחצי של הפעלה פרש ברקת לטובת מחלקת שבויים ונעדרים, וסיני עבר בין מפעילים אחרים. הקשר של משפחת יאסין עם הישראלים לא נעלם מעיני המחבלים. הלחץ על המשפחה הלך וגבר. ב-85' פרצו לביתו חמושים, ביניהם כמה מבני דודיו עימם היה משחק בילדות, וסיני נלקח בשבי, שהסתיים בצורה טראגית ברצח תינוקו. חודש אחרי הטרגדיה שוחרר, אבל מעולם לא שכח את התעללויותיו של עימאד מורנייה, לימים מספר 2 בחיזבאללה, שצה"ל התנקש בחייו ב־2008. "יום-יום הוא היה מתעלל בי, זורק אותי למים קרים, חמים, מחושמלים, ואני לא רואה כי יש לי שק על הראש. ביום שקרה המקרה עם התינוק, התעלפתי מהמכות, התעוררתי וראיתי אש. נתנו למשפחה שלי להאמין שהוא נשרף בבית. כשיצאתי מהבונקר ואמרתי לאשתי מה באמת קרה, היא אמרה: 'תשתוק. הדלת נסגרה ואל תפתח אותה'".
חודשים ארוכים היה בדיכאון, כעס על העולם. ורק אביו שהלך איתו לאט-לאט כמו ילד קטן, עד רמת קילוף הבננה עבורו בשדות המרעה, הצליח להחזיר אותו לחיים. עם יצר החיים הגיע הרצון לנקום, והאיש הרלוונטי היחיד שהכיר היה "זאכי". "אשתו הגיעה אליי", נזכר ברקת, "כי הוא לא יכול היה להגיע. אמרה שהוא רוצה לעבוד איתנו שוב. הייתי צריך לתאם המשך פעילות. הוא ביקש הרבה פעמים תוך כדי פעילות לראות אותי, ולא נתנו לו משיקולי עבודה. כולם אמורים להיות ממודרים ב-504".
בחסות הישראלים ובידיעתם הוא נכנס לשורות חיזבאללה. "חייתי בעיר שכולה חיזבאללה. באתי למישהו קרוב אליי, אמרתי לו: 'טוב, הייתה טעות, עברנו את זה. אנחנו משפחה וביחד'. הם לא ידעו שיש לי קשר עם הישראלים". המפעיל הבכיר ביותר שלו באותו הזמן היה יואב (פולי) מרדכי, לימים אלוף ודובר צה"ל. גם הוא, באופן נדיר, מתראיין לסרט התיעודי. "פולי היה שואל אותי: 'כמה עמודי חשמל יש שם?', ואני אומר לו: 'מה אתה מבקש שטויות, תגיד לי איזה מחבל אתה רוצה', ואני מביא לו". גם עם מרדכי רקם יחסים שמעבר למפעיל וסוכן. "פולי עזר לי מאוד", הוא אומר בהערכה. "אחרי שהבת שלי חדיג'י נפטרה ישבתי ובכיתי. פולי הבין מה לא בסדר ובכל היריון היה שולח לאשתי זריקות שעזרו לה לעבור אותו".
נכנסת לחיזבאללה, דיווחת להם וגם לישראלים. בעצם, היית סוכן כפול?
"בחיים לא כפול", הוא מדגיש. "פעלתי לטובת חיזבאללה נגד גופי טרור אחרים, כמו אמל והסורים. הסתובבתי בשטח של אמל, וחיזבאללה היו שומרים עליי". את רון ארד, הוא עונה לשאלה המתבקשת, לא ראה מעולם. "הוא נפל בשבי בגזרה המערבית ואני הייתי במזרחית. לישראל היה המון מידע מאמל. הם לא היו צריכים אותי". "אברהם הוא איש שטח פר-אקסלנס", מעיד ברקת. "יודע לחיות בשטח מבחינת תנועה, מזון ומים". במהלך שהותו בתוככי חיזבאללה היה קרוב מאוד לדמויות מפתח, כמו חסן נסראללה. "הייתי אצלו בבונקר, הוא בגילי, איש רגיל כמו כולם".
ב-89' נגמרה החגיגה. "הסורים חשדו בי. חיזבאללה באו עד סוריה כדי להציל אותי, והסורים אמרו להם: 'יש לנו דברים שאנחנו רוצים לבדוק'. שנה הייתי אצלם בכלא. אצל הסורים וחיזבאללה היו אותו דבר, רק שאצל חיזבאללה הייתי לבד, ואצל הסורים הייתי בבית סוהר מסודר, כי זה של המדינה, אז ההורים באו לבקר. אבל בעינויים הם היו אותו דבר".
ב-90' שוחרר ועבד עוד שבע שנים עבור הישראלים מתוך חיזבאללה. על הרבה דברים אסור לו לדבר, אבל בסרט הוא מספר על ידיעת זהב שהעביר בפברואר 92' שבזכותה חוסל מזכ"ל חיזבאללה דאז, עבאס מוסאווי. "את יודעת איזה פחד זה?" הוא אומר, "שאנשים גדולים נופלים ואני עשיתי את זה — ואני נמצא בתוכם. אם רק יריחו שאני עשיתי את זה - אני כבר לא קיים; ואם משהו קורה, במקום שאני נמצא אף אחד לא יכול להציל אותי". לאחר שהרבה מדי בכירים חוסלו, התחילו בחיזבאללה להריח שמשהו לא בסדר. ב-97' הוחלט להוציאו החוצה, עם משפחתו. סיבה נוספת שבגללה הועבר לישראל הייתה מקצועית.
"המשימות הפכו ליותר מסובכות והיו דברים שיכולתי לעשות רק כישראלי, כי זה כרוך בלדעת הרבה סודות. אז הם רצו לסגור עליי, שהמשפחה שלי תהיה פה בארץ כדי שלא אמכור את הסודות", הוא אומר, אך מסרב להסגיר מהן המשימות. במקביל החל להתחזק. עוד בשבתו בשבי חיזבאללה היה מתעמק בקוראן, אבל זהות האלוהים, יהודי או מוסלמי, לא הייתה חשובה לו. אחרי שעבר לישראל התוודע לבית כנסת קרוב והחל לשהות בו יותר ויותר. ב-2001 התגייר, הפך לחרדי, עזב את השירות והפך לבן ישיבה. היום הרב הקרוב אליו ביותר הוא רבה של צפת, שמואל אליהו, בנו של הרב הראשי הספרדי לשעבר הרב מרדכי אליהו ז"ל. לפני ארבע שנים אפילו התמודד על מקום במועצת העירייה אבל לא נכנס.
"אברהם הוא מין פורסט גאמפ, בלי שהוא תיכנן את זה", מעיד עליו במאי הסרט איתמר חן. "אם הייתי מספר לך את סיפורו, לא היית מאמינה. הוא היה בסיטואציות מטורפות אבל הוא גם איש רגיש. זה מה שבעיניי עושה את הסרט".
בבית, אומר סיני, לא מכירים את כל הסיפורים. "הילדים שלי לא יודעים עליי הכל. הבנים מעריצים אותי על מה שהיה בצבא, כי הם היו בצבא. יש הרבה דברים שהם שומעים עליהם בפעם הראשונה. גם אשתי לא הייתה נכנסת לפרטים לשאול שאלות".
במהלך הראיון ברקת מראה לי צילום ישן של סיני מימיו המבצעיים, צעיר שרירי שחרחר עם שפם, רחוק מאוד מהדמות של היום, אבל מסרב לתת אותו לפרסום, ומוכן רק להגיד כי "אברהם הוא מקרה חריג, כי הפעילות שלו הייתה מיוחדת. מה שהוא עשה לא עושים לוחמים ביחידות המיוחדות". הקשר ביניהם חודש בעקבות שיחת טלפון מברקת לסיני. "היינו בארץ כמה חודשים. ניסיתי לחדש איתו קשר אבל לא ידעתי מה השם שלו. רק זאכי. ואז היה חג של ערבים וצחי התקשר לאחל לי חג שמח. בעבודה אין שמות, רק שצחי היה זאכי, ופולי זה איוב".
"יום אחד", מספר ברקת, "אני במילואים ואשתי מתקשרת אליי: 'צחי, יש פה מישהו שחור, ביגוד שחור, זקן ענק ומבקש את זאכי'. והיא ידעה שזאכי זה כינוי שלי בפעילות, אז היא עוד יותר בלחץ. קוראים לו אברם? אני שואל אותה. כן. טוב, תכניסי אותו".
מה, איוב וזאכי כמו בפאודה?
"אה, פאודה אני לא רואה בכלל. אומרים לי: 'תראה פאודה', אני אומר להם: אצלם זה 60 אחוז שקר, ואצלי 60 אחוז צריך להוריד, כי זו האמת".
במקרה אחר ברקת מספר שכאשר בנותיו של סיני כבר היו משולבות במערכות החינוך בישראל, הן הזמינו ילדות מהכיתה אליהן הביתה. "באה אליי חברה ואומרת לי, 'הבת שלי לומדת בכיתה עם ילדה שהגיעה מלבנון וכל הכיתה מוזמנת לבית שלה בצפת. זה בטוח שאני אשלח את הילדה?' מיד ידעתי במי מדובר.
"אנחנו לא חברים, אנחנו אחים. הוא מרצה בכל הארץ ואני בא איתו, נותן פתיחה, מבוא, מספר את הסיפור על הלידה. ואז אני עושה את השואו. הוא נכנס עם כל הלוק החרדי שלו, מתגנב פנימה, ואני מכריז: 'וזה האבא', וכולם בשוק. הוא מרצה גם מול קהילת המודיעין, ואם זו יחידה מסווגת אני משחרר לו את הלשון. ככה אני שומר עליו".
"האברך מהחיזבאללה" יוקרן הערב בפסטיבל "דוקאביב"
