נפילתו של סדאם חוסיין ב-2003 הכניסה את עיראק למציאות חדשה. הטלטלה שעברה עיראק השפיעה גם על חלק מאזרחיה לשעבר שהספיקו לעלות בשנות ה-90 לארץ. חלק מהעולים לישראל, שהרגישו כי לא הצליחו להתאקלם כיאות בארץ, החליטו לנצל את נפילת הרודן במולדתם כדי לחזור לעיראק.
למרבה הצער, נפילת משטר חוסיין לא הביאה שגשוג לעיראק. המצב במדינה נותר קשה ומסוכן. ארגוני טרור קיצוניים התחזקו ואיימו לפגוע בחיי היהודים. חלק מילדיהם של אותם יהודים שחזרו לעיראק מעוניינים כעת לשוב לישראל, אבל מצאו את עצמם בבעיה. מאז ששבו עם הוריהם לעיראק, הם הספיקו להתערות בחברה המקומית ונישאו לבני ובנות זוג כורדים שאינם יהודים. כעת, אם הם רוצים לחזור ארצה, עליהם להיפרד מבני ובנות זוגם ומילדיהם.
דני קסו, אזרח ישראלי שחי בעיראק יחד עם אשתו ובתו בת הארבע וחצי, הגיש כבר ב-2015 בקשה לישראל שתאפשר לאשתו ולבתו להיכנס עימו למדינה, אך עד היום הבקשה לא נענתה, והוא אפילו לא יודע מהו הסטטוס שלה. לדבריו, רשות האוכלוסין וההגירה מבקשת ממנו להיות נוכח בארץ כדי לבחון את בקשתו, אך מבחינתו הדבר אינו אפשרי שכן לשם כך הוא צריך להשאיר את בתו ואשתו בעיר ארביל שבעיראק.
"כל פעם אני שומע תירוץ אחר, פעם אומרים שזה אצל השר, פעם סיפור אחר", אומר קסו באכזבה. "ארבע שנים אני רודף אחריהם. לא ייתכן שלמדינה אין תשובה בשבילי".
קסו מבהיר כי אשתו מסכימה שהיא ובתו יעברו תהליך גיור. "אין להן בעיה להתגייר, מרוב מה שסיפרתי להן על הארץ הן אוהבות את ישראל, היא נכנסה להן ללב. רק שייתנו לנו אישור כניסה, אחר כך כבר נטפל בכל הניירת. האזור כאן בעיראק מאוד מסוכן, אני לא רוצה להשאיר את המשפחה שלי פה".
פעם אחת המרדף אחרי הבירוקרטיה כמעט שעלה לו בחייו. קסו נסע לבגדאד כדי להביא מסמך שמשרד הפנים דרש, אך בדרך לשם נעצר במחסום של אנשי דאעש והיה בטוח שלא ייצא משם בחיים. "הייתי בטוח שיעלו על כך שאני יהודי", הוא נזכר. למזלו, הוא הצליח לחמוק מאנשי הארגון הרצחני והשיג את האישור, אך לצערו הדבר לא קידם את הבאת משפחתו ארצה.
"החיים פה נמצאים תחת סימן שאלה", הוא אומר, "מי שבעל רקע יהודי או מחזיק באזרחות ישראלית נמצא בסכנה. יש פה עיראקים, איראנים וכל מיני גורמים אנטי-ישראליים שאם רק היו מגלים אותנו, אני לא יודע מה היה קורה". קסו טוען כי יחד איתו חיות לפחות עוד שמונה משפחות ישראליות-יהודיות שסובלות מאותה הבעיה.
עדות לחשש של היהודים והישראלים באזור הייתה כשיצרנו קשר עם דני לצורך הכתבה. הוא לא ענה, והסביר בהודעה כי במקום שהוא נמצא בו כעת מוטב לא לדבר בעברית.
ל', ישראלית שנישאה לכורדי, עברה עם ילדיה לישראל בעקבות חשש לחייהם בעירם סולימאניה, הסמוכה לגבול עם איראן. בעלה, שהיה מאוים מפני שהתחתן עם יהודייה-ישראלית, נאלץ אף הוא לעזוב את עיראק, אך אינו יכול להיכנס לישראל ולכן ביקש מקלט באחת ממדינות אירופה. "אין יום שהבן שלי לא שואל אותי בבוקר, מתי אבא יסיים את העבודה ויחזור הביתה? מספיק". כיום המשפחה חצויה: האם והילדים בארץ, האב באירופה והסבא והסבתא בעיראק. האם לא יכולה לעבור לאירופה עם הילדים, מאחר שהם לא יקבלו אישור שהייה קבוע.
בעלה של ל' מספר על המחיר שהוא נאלץ לשלם: "צריך לזכור שאנחנו כורדים, ויש ברית בינינו לבין ישראל. מעבר לכך, סבתא שלי מצד אמא היא יהודייה, אבל המסמכים שמוכיחים זאת הושמדו לפני שנים ואין לי שום דרך להוכיח את זה. רק בגלל זה אני לא יכול להיכנס למדינה.
"לפני שעזבתי את עיראק הייתי רואה הרבה בתים נטושים של יהודים", הוא מספר על המצב במולדתו. "היהודים עזבו הכול וברחו. אם ידעו שיש לך חבר או מכר יהודי, זה היה מציב אותך בסיכון, היו מסתכלים עליך". את בניו ואת אשתו הוא ראה רק פעם אחת השנה, הגירה לישראל היא כרגע בגדר פנטזיה עבורו, ועל חזרה לעיראק מובן שאין מה לדבר. "התחתנו וגרנו בסולימאניה, היינו מאושרים. התברכנו בשני ילדים, אבל תמיד היינו צריכים להסתיר את הזהות הישראלית-יהודית של המשפחה. כשאשתי הייתה נוסעת לישראל, או כשהבן שלנו נולד שם, שיקרנו ואמרנו לסביבה שהיינו בבריטניה, לא יכולנו לספר על הנוכחות בישראל".
החיים בעיראק, הוא מספר, "הפכפכים וחסרי יציבות". השלטון השיעי כיום מושפע לטענתו מאיראן ושולט בכל תחומי החיים. "קיווינו שאחרי תקופת סדאם יהיה שקט וביטחון, אבל לצערנו זה לא קורה. אין ביטחון בעיראק, במיוחד לא ליהודים ולנוצרים. ניסינו לעבור לאזור אחר בעיר, אבל זה מקום קטן, כל דבר חריג מיד יודעים עליו. הנוכחות של מיליציות איראניות באזור גברה. בודקים דרכונים בשדות התעופה בחבל כורדיסטאן, ואם כורדי מבוקש על ידי ממשלת טורקיה או איראן פשוט לוקחים אותו, לא שואלים אף אחד, ושולחים לאיראן. לאור כל זה החלטנו לעזוב מתוך פחד, אנחנו לא צריכים לחיות ככה. אני לא רוצה שהילדים שלי יחיו בכאלה לחצים. משם יצאנו לטורקיה, אבל גם שם נתקלנו בשנאת יהודים, לכן החלטנו לשלוח את הילדים לישראל ואני המשכתי לאירופה, ומאז אני פה. להיות רחוק מהילדים זה מוות איטי, אני לא יודע מתי ניפגש בפעם הבאה ומתי נחיה ביחד. אנחנו לא מבקשים הרבה, רק שנגור יחד תחת אותה קורת גג".
מלבד דני קסו, אף אחת מהמשפחות לא הגישה בקשה לאיחוד משפחות או לעלייה לארץ. הן מסבירות זאת בכך שראו אילו קשיים המדינה מערימה על קסו. הליך הבקשה עצמו מעמיד אותן בסכנה – ולכן הן מעדיפות לעשות זאת רק אם יידעו שישראל אכן תקבל אותן.
למרות פניית ynet, מרשות האוכלוסין וההגירה לא התקבלה תגובה.
