האמת על השמאל הערבי
האמנם תנועות השמאל במזרח התיכון חגגו את המהפכה בסודן והתעלמו מהמחאות באלג'יריה בשל שיקולים ציניים? ואיך זה קשור לתנועות השמאל הפלסטיניות? חוקר לבנוני מאוניברסיטת לונדון עושה סדר
המחאה באלג'יריה, מרץ האחרון(צילום: רויטרס)
במהלך החודש החולף התפרסם בעיתון "אל-קודס אל-ערבי" מאמר מערכת שלדעתי מבוסס על הנחת יסוד מוטעית ולכן הוא הצריך תגובה. המאמר עסק בתגובות השונות בעולם הערבי לשני אירועים רבי משמעות שהתרחשו לאחרונה: המהפכה בסודן והפלתו של עומר אל-באשיר ששלט בה במשך 30 שנה, והמחאות באלג'יריה שהובילו להתפטרותו של הנשיא עבד אל-עזיז בוטפליקה, שכיהן בתפקידו 20 שנה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
במאמר הועלתה טענה כוללנית מאוד בנוגע לתנועות השמאל בעולם הערבי, ולפיה "מרבית מפלגות השמאל הערביות, או מה שנותר מהן, העלו על נס את האירועים בסודאן, ועשו זאת באופן לא פרופורציונלי לאירועים שהתרחשו ממש באותו הזמן באלג'יריה".
לפי המאמר, הסיבה לכך היא "הטיה אידאולוגית אומללה שרואה באיסלאמיסטים את אויבי השמאל הפוליטי... בסודאן המהפכה הופנתה נגד משטר שנמנה עם האיסלאמיסטים הללו, ולכן היא מותרת ורצויה... ואילו באלג'יריה המשטר נחשב 'פרוגרסיבי', ולכן תנועות השמאל לא ראו סיבה לחגוג את הפלתו".
הטענה הזאת נגד תנועות השמאל בעולם הערבי שגויה ומטעה. ראשית, היא מתעלמת מכך שכל גורמי השמאל באלג'יריה, ללא יוצא מן הכלל, השתתפו במהלך שהתחולל בארצם. שנית, תנועות השמאל הבולטות במדינות השכנות (לדוגמה, החזית העממית בתוניסיה או הזרם העממי במצרים), תמכו במהלך הזה וראו בהפגנות באלג'יריה ברכה. שלישית, אמנם היו תנועות שמאל ערביות-פלסטיניות שחששו לברך על המהלך (לדוגמה, החזית העממית לשחרור פלסטין), אבל מניעיהן היו תועלתניים: אלג'יריה היא אחד ממקורות המימון שלהן, ואם יצאו במפורש נגד הממסד הצבאי באלג'יריה - הדבר עלול לסכן אותן.
ורביעית, יש גם כאלה המזוהים עם "השמאל בעולם הערבי" שבוחרים לשתוק על פשעי המשטר הסורי – הדיקטטורה הפושעת ביותר באזורנו – ומכאן נגזרת השתיקה שלהם גם בנוגע לתביעות העם באלג'יריה נגד משטר פתוח בהרבה ממשטר אסד העריץ.
חשוב לי להדגיש נקודות אלו, שכן הן מהדהדות תפיסה מוטעית לגבי תנועות השמאל בעולם הערבי. יתרה מזו, נדמה שבכתיבה על הנעשה בעולם הערבי הנייר סובל הכול, ובכלל זה טענות הנובעות מחוסר הבנה של המציאות.
כך לדוגמה, המאמר ב"אל-קודס אל-ערבי" התבסס כביכול על תיאור האירועים בסודן ובאלג'יריה, אבל התיאור הזה פשוט אינו נכון. הוא מגדיר את המשטר באלג'יריה כאויב מושבע של האיסלאמיסטים מפני שניהל מלחמת חורמה נגד חזית ההצלה האיסלאמית. אולם יש לזכור כי התנועה הציבורית לשלום – שהיא הענף המרכזי של תנועת האחים המוסלמים באלג'יריה – התנערה גם היא מחזית ההצלה.
פרופ' ז'ילבר אשקר
באשר לסודאן, מאמר המערכת טוען כי עומר אל-באשיר "עלה לשלטון על גב האיסלאמיסטים ואז נעשה לאויבם, הכניס לכלא את מנהיגם והתנער ממנו". גם זו הצגה שגויה של העובדות. אל-באשיר אמנם עלה לשלטון על גב האסלאמיסטים: האחים המוסלמים הסודנים אכן השתתפו בהפיכה הצבאית ב-1989 ותמכו באל-באשיר מאז ועד 1999, אז התגלע בינו ובין מזכ"ל החזית האסלאמית הלאומית סכסוך על השלטון.
אולם בשני העשורים האחרונים לא פעלו האסלאמיסטים הסודנים כגוש אחד ואי אפשר לייחס להם קול אחד בלבד. היו ביניהם מי שהמשיכו לשתף פעולה עם מפלגת השלטון ("מפלגת הקונגרס הלאומי") והיו שהצטרפו למפלגה החדשה השואפת לשלטון (מפלגת הקונגרס העממי), של חסן אלתוראבי, שרק ב-2014 חדלה להתנגד לאל-באשיר והתקרבה אליו. כיום המפלגה הזאת פועלת בתיאום עם הפלגים הסלפים ונענית לקריאת המועצה הצבאית השולטת שלא "להיכנע" לתביעותיה של הנהגת המהפכה בסודן.
לסיכום, הבה נסכים על כלל עקרוני אחד: נאמנות לערכי חירות ודמוקרטיה אינה אמינה אם היא נוטה רק לצד אחד, יהא אשר יהא. יש לברך על הדחתו של כל שליט שמבקש לפגוע בערכים אלו; ויש להגן על הערכים הללו מפני כל משטר שמנסה לפגוע בהם, בין שהוא מתיימר להיות חילוני וסוציאליסטי, בין שהוא אסלאמי ובין שהוא מחזיק בכל אידאולוגיה ודת אחרות.
- פרופ' ז'ילבר אשקר הוא חוקר ממוצא לבנוני המלמד בבית הספר ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת לונדון. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-קודס אל-ערבי". בגרסה מקוצרת זו הוא רואה אור במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף למרכז אעלאם ולמכון ון ליר. תרגום מערבית: איתי מלאך.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' ז'ילבר אשקר
מומלצים
