1.7 מיליון איש מכל העולם עקבו השנה אחר קורותיה של הנערה היהודייה אווה היימן, שנספתה במחנה ההשמדה אושוויץ, ורבים נוספים נחשפו לסיפורה. אווה בת ה-13 כתבה חודשים אחדים לפני מותה יומן אישי, ששימש בסיס לפרויקט הנצחה מיוחד במינו: "הסטורי של אווה: אם היה אינסטגרם בשואה", של היזם מתי כוכבי ובתו מאיה, שהחליטו לספר את סיפורה באמצעות האינסטגרם ביום השואה האחרון. המיזם סוקר ב-50 מדינות וב-24 השעות הראשונות אחרי עלייתו לרשת, נרשמו 120 מיליון צפיות בו.
107 ימים בלבד - זהו פרק הזמן שבמהלכו נכתב היומן. אווה, שחלמה להיות עיתונאית וצלמת, החלה לכתוב אותו ביום הולדתה ה-13, ב-13 בפברואר 1944, שבועות ספורים לפני שגרמניה הנאצית פלשה להונגריה. היא מסרה את היומן לידי הטבחית הנוצרייה של המשפחה מארישקה (מאריצה) סאבו, זמן קצר לפני שגורשה מהגטו לאושוויץ.
אווה הגיעה לאושוויץ עם סבה וסבתה מצד אמה, עימם התגוררה בעיר נאגיוואראד (היום ברומניה). אמה, אגנס ז'ולט, שאווה כינתה ביומנה בשם "אגי", הצליחה לברוח מהגטו יחד עם בעלה השני, הסופר והעיתונאי בלה ז'ולט, "הדוד בלה", כפי שקוראת לו אווה ("דוד" ו"דודה" בהונגרית הם כינויי כבוד לאדם מבוגר). בני הזוג השיגו תעודות מזויפות, הגיעו לבודפשט ומשם הצליחו להימלט ברכבת ההצלה של קסטנר.
בלה הלך לעולמו שנים ספורות לאחר תום המלחמה, והאם אגנס התאבדה זמן לא רב אחריו, ככל הנראה משום שלא יכלה לעמוד במותם של אהוביה. ככל הידוע, גם אביה של אווה, הארכיטקט בלה היימן, נספה באושוויץ. אמה של אווה פירסמה את יומנה של בתה היחידה ב-1948 בהונגרית. ב-1964 התפרסם היומן בעברית בהוצאת "יד ושם", ובימים אלה יוצאת לאור בהוצאת "ידיעות ספרים" ו"יד ושם", מהדורה מחודשת שלו, בשם "יומנה של אווה", שחלקים ממנה מובאים כאן. הספר כולל גם רקע היסטורי מאת ד"ר יהודה מרטון ואריה ליאון קובובי, שעליהם מתבססות ההערות המקדימות פה את קטעי היומן.
סמוך ליום הולדתה ה־13 התגוררה אווה עם סבה וסבתה בנאגיוואראד. אמה, אגי, שהתה עם בעלה השני, בלה, בעיר הבירה בודפשט. אגי הייתה אז אחרי ניתוח, ובלה שב מותש זמן לא רב לפני כן, לאחר חודשים ארוכים של עבודות כפייה באוקראינה במסגרת פלוגות העבודה. כמאה אלף גברים יהודים גויסו לפלוגות אלה, ועשרות אלפים מהם מצאו בהן את מותם. בקיץ 1941 גירשו ההונגרים דרך פולין כ-18 אלף יהודים, ביניהם מרתה מונצר, חברתה של אווה, והוריה, בטענה שהם אינם אזרחים הונגרים. רובם נרצחו בידי האס-אס על אדמת אוקראינה באוגוסט 1941. ולמרות זאת, ערב הכיבוש הגרמני במרץ 1944, רוב יהודי הונגריה חיו בתנאים טובים יותר מאחיהם במקומות שהיו נתונים לכיבוש הנאצי. הם אמנם סבלו תחת הגבלות רבות שהוטלו עליהם, חשו היטב באווירת המלחמה ודאגו ללא הרף לגברים המגויסים, אך עם זאת הם ניהלו עדיין חיים נורמליים פחות או יותר. חודש אחר כך יפלשו להונגריה הנאצים וחייהם יתהפכו.
14 בפברואר 1944
עבר יום ההולדת שלי. היה תה עם כריך וזָאכֶר טוֹרְט. עד עתה היה שוקו וקצפת עם חלה, אבל כעת אין די חלב משום שיש מלחמה, ומה גם שבשתיית תה יש יותר בגרות. הייתה חגיגה טובה למדי, מאריצה (חברתה) לא הייתה חביבה משום שהיא יותר מבוגרת בשנה אחת, היא לומדת מחול, אנגלית ופסנתר, אבל שונאת לתרגל. אגי אינה מרשה שאלמד נגינה בפסנתר, אף על פי שיש לי שמיעה, אבל היא אומרת שבין כך ובין כך אינני מוכשרת וכשאהיה במקצת יותר גדולה, אז אלמד אנגלית. צלם עיתונאי צריך שיֵדע גם אנגלית.
ריאיון עם יוצר "הסטורי של אווה"
אבא שלי הבטיח שבסוף השנה אקבל מנורת מגנזיום אחת שאפשר לצלם בה גם בתוך חדר, שהרי אני יודעת כבר די טוב. תפסתי גם את אנני (חברתה), אלא שיצאה מכוערת בצילום, והיא אמרה שאיני יודעת לצלם. אולם אני יודעת ועוד אף אלמד, אם תהיה לי אחת צייסאיקון כְּזו של אבי, ואלמד לפתח את הפילמים. בין כך ובין כך חלון חדר הרחצה מודבק כולו בנייר שחור מחשש הפצצות אוויר וחושך גמור שם שאפשר יהיה אף לעבד את התמונות. רבים אומרים שגם כאן תהיה הפצצה, כמו בגרמניה.
(....) יומני הקטן, הבטחתי שאכתוב בך את סיפורה של מרטה משום שאתה הוא ידיד נפש שלי ואי-אפשר שיהיו לי סודות מפניך. מרטה הייתה מבוגרת ממני בשנתיים, אגי אמרה שהיא גאונית של ריקוד והיא דומה לג'וזפין בייקר (....). תמיד הייתי גאה מאוד כשגאונית, שעולה עליי בשתי כיתות, מקיימת עימי ידידות.
באותו יום, אחר הצהריים, כמעט שלוש שנים תמלאנה לכך בקיץ זה, מרטה הייתה כאן אצלנו. בתחילה היינו ברכיבת אופניים (...). אחר כך באנו הביתה ואגי ביקשה את מרטה שהיא תרקוד משהו לפי נגינת הגרמופון, אבל מרטה לא רצתה משום שהייתה עייפה מן הרכיבה על האופניים. אחר כך הייתה לנו ארוחת מנחה, שוקו בקצפת ותותים עם קצפת, שאת אלה אהבה מרטה יותר מכל והעדיפה אפילו על פני המחולות. לפתע פתאום הצטלצל פעמון השער חמישה צלצולים. זאת הייתה המינקת של מרטה, שנשארה אצלם כטבחית משום שמרטה אינה צריכה עוד למינקת. היא נכנסה ואמרה: "מרטיקה, בואי הביתה, הם נמצאים שם מן המשטרה, וגם את צריכה ללכת עם אבא ואמא".
את אגי אני זוכרת גם עכשיו. היא הלבינה כסיד שעל הקיר, אבל מרטה אמרה שבוודאי משום שרכבה על האופניים שלה בדהירה ברחוב רימאנוצי ואבא שלה אמר כבר פעמים הרבה שצפויה היא להגיע למשטרה בעוון "נסיעה מהירה". גם אני נרגעתי מהסבר זה, אלא שאגי פסעה הנה ושוב בחדר באורח מוזר כל כך, ולא פסקה מלקרוא בטלפון לדודה פאסטור, היא הסבתא של מרטה, אבל לא היה שם איש בבית (...). שמעתי כשאגי אמרה לסבא, שבערב אמרו במועדון העיתונאים כי הממשלה מתכוננת לאיזה מעשה נבלה גדול, ואלה האנשים שלא נולדו בהונגריה והם יהודים יילקחו לארץ פולין ושם יהיה להם גורל מחריד.
הסטורי של אווה
(...) אותנו לא יישאו מכאן משום שאבא שלי נולד בבודפשט, הדוד בלה בקומָרום והסבא בקאפושוואר. אבל היא רק בכתה ואמרה כי עוד יכולים לקרות דברים הרבה, ואף אותנו יכולים לשאת בקרון לארץ פולין, רק משום שיהודים אנחנו וכאן יש פשיזם. אני אינני יודעת פשיזם מהו, אבל ודאי כלול במשמעותו הדבר שמשלחים את היהודים לארץ פולין.
14 במארס 1944
(....) יומני הקטן, רציתי למסור לך דין וחשבון על כך, כמה יפה היה בואם של הדוד בלה ואגי. סבורים היינו שהדוד בלה נהפך לאדם חולה, זקן. והנה, תודה לאל, לא נשתנה במאומה. הוא רזה קצת, אבל מזה הוא נראה כיותר צעיר. סבתא הבחינה שבמבטו עדיין שוכן הפחד, שהביא איתו מאוקראינה ומבית הסוהר שבמארגיט קרוּט, וגם אני הבחנתי בכך שהוא נרעד בעצבנות מכל רעש קטן, אבל אומרים שזה עובר. אולם אגי נראית חולה מאוד. היא שכבה מיד במיטה, משום שעדיין פִּצעה כואב, אבל מחוץ לזאת רוחה טובה עליה. יתרה מזו, סבא אומר עליה: היא זוהרת.
סבורה אני שיותר מכל אשר בעולם אוהבת אגי את הדוד בלה. אחר כך אותי ואת הסבא. בוודאי שכשאני שואלת אותה, אין היא משיבה בכנות. אומרת היא: שונה היא האהבה שאישה רוחשת לפרי בטנה מן האהבה שהיא רוחשת לבעלה, להוריה ולידידיה. איני תופסת איך מסודר ליבה של אגי, אבל כמדומה לי כי בכל זאת קיים סולם של עדיפויות גם בליבה, אלא שהיא מכחישה.
יומני הקטן, יודע אתה מהו המעניין? משנשארנו ביחידות, לא יצאו שתי דקות עוד ואגי כאילו חדרה במבטה אל תוך תוכי והיא שאלתני ככה: ובכן, בובה אווה (תמיד היא קוראת לי כך), אין לה איזו הודעה סודית בשבילי? רק זאת איני תופסת איך ניחשה אגי שאני מאוהבת בוואדאש פישטה.
יודע אתה, יומני הקטן, מיד אמרתי לה הכל! אפילו זאת, שאני הולכת בכיוון החנות של ואדאש גם כשאני צריכה לצד אחר, ולפעמים אני מסתכלת בחלון הראווה של ואדאש במשך עשרה רגעים. יודעת אני בעל פה את המחיר של כל חומר שבחלון הראווה, את הצבע ואת מידת הרוחב (....).
פעם אחת באתי במבוכה גדולה מאוד, משום שבשוטטי לפני חלון הראווה יצא פישטה לדלת וקרא אליי: מה זה אווה? עד כדי כך כבר מעניינים אותך חומרי הלבוש? בת כמה את, בעצם? התאדמתי באופן מחריד ושיקרתי מיד שהנני בת 14. אולם בשבילו כנראה גם זה פחות, משום שהוא אמר כי לילדה קטנה כזאת אין מקום עדיין בשדרת הטיולים אלא בגן הדשא. זה באמת לא היה יפה מצידו!
בקיצור, יומני הקטן, סבורה הייתי שאגי תכעס מאוד (...), אולם אגי לא כעסה לגמרי. והיא אמרה: עד שאת תינשאי לאיש, בובה אווה, עד שתגיעי לגיל 24, בין כך ובין כך זה יעבור, משום שאני מקווה שאינך רוצה להתחתן קודם לגיל זה, ועד אז עוד יכולה את להתאהב עשר פעמים. בזאת הייתה אגי חביבה מאוד.
(...) יומני הקטן, כמה שונה הוא כשהאגיים בבית, ככה אף זה לא אכפת לי שהמלחמה תימשך עוד זמן הרבה! אוי, אבל זה מכוער מאוד מצידי, משום שהמוני אדם סובלים. אף לא זאת רציתי לומר, אלא רק זאת, שהכי טוב בעולם כשהמשפחה כולה ביחד תמיד. וזה אצלנו נדיר מאוד!
17 במארס 1944
(...) גם זה מדאיג אותי, יומני הקטן, שאבא בישר לי שיתחתן. אני מבינה את אבא שלי, אין הוא רוצה להישאר בודד! כבר הוא אף איננו צעיר כל כך, ואף על פי כן דואב ליבי ממנו. יודעת אני שרגיל הוא לחזר אחר נשים, פעמים רבות ראיתיו ביאפורט. אותן גבירות כולן מחניפות לי וכולן מברכות את אבא שלי ואומרות איזו בת יפה יש לו. מזו ומזו אף קיבלתי מתנה, ואז ידעתי תמיד, ובכן זו רוצה שאבא שלי יישא אותה לאישה. אני, יומני הקטן, מכולן סלדתי, רק מבאלוג אווה - לא. אותה באמת אהבתי (...).
רק בת ארבע שנים הייתי, יומני הקטן, כשאגי ואבא שלי התגרשו, אבל אני זוכרת כמה עצובים היו אז שניהם כאחד. הם לא היו רבים - מכל מקום אני לא שמעתי אותם. אף זאת אמרה לי אגי פעם אחת, שלאמיתו של דבר מעולם לא היו רבים, משום שאדישים היו זה לזה באורח הדדי, ואילו ברגיל רבים זה עם זה בני אדם שיש אהבה ביניהם. אני בכלל איני יודעת, בשביל מה צריך לריב? אני לעולם לא אריב עם שום ברייה, אם כי עם ואדאש פישטה הייתי רוצה לפעמים, מפני שלעולם אין הוא רוצה לקשור שיחה עימי. יודע אתה, יומני הקטן, בשבילו אני ילדה קטנה ולא עושה רושם עליו (...).
ב־19 במרץ 1944 פלשו הנאצים להונגריה, וב-25 בחודש נכנסו גם לנאגיוואראד. גזירה רדפה גזירה: אווה מספרת שב־20 במארס הוחל בהחרמת רכושם של היהודים. ב־31 בחודש ניתקו את קווי הטלפון שלהם והם צוו לתפור טלאי צהוב על הבגדים. ב־9 באפריל נכלאו כבני ערובה, אביה של אווה היה אחד מהם. יום אחר כך, גם אסרו על היהודים להחזיק עוזרות בית נוצריות. ב־13 באפריל נאסר על ארים לבקר יהודים בביתם. ב־20 באפריל היהודים הצטוו שלא לעזוב את ביתם פרט לשעה אחת ביום, בין תשע לעשר בבוקר, שבה הותר להם לצאת לרחוב. כל רכושם נשדד: מכונות התפירה, מקלטי הרדיו, הטלפונים, כלי הכסף, השטיחים והציורים.
18 במארס 1944
בפֶּשט (בבודפשט) יש אזעקה ללא הרף. יומני הקטן, אני ירֵאה כל כך שגם כאן תהיה. בקושי אני יכולה לכתוב, משום שאני חושבת על כך תמיד, מה יהיה אם בכל זאת יפציצו את ואראד. אני רוצה לחיות בכל מחיר.
19 במארס 1944
יומני הקטן, אתה הוא המאושר ביותר, משום שאתה אינך יכול לחוש, אתה אינך יכול לדעת איזה אסון גדול קרה לנו. הגרמנים באו! הדבר שמפניו חשש הדוד בלה יותר מכל, קם והיה. (...) סבתא פתחה את הרדיו ולא שידרו את התוכנית אלא כל הזמן ניגנו שירי לכת. כמה אני שונאת שירי לכת, כל ימי חיי לא ארצה לשמוע מנגינות של מארשים!
30 במארס 1944
כעת רק מתחילה הזוועה הגדולה ביותר. היום בצהריים חזר סבא הביתה ובפיו הידיעה כי הגרמנים משליכים החוצה את היהודים מתוך הבתים הנאים יותר, ויכולים הם לשאת עימם רק את אשר לעורם, ואיש אינו שואל היכן יישנו (...).
גם בסביבה שלנו כבר משליכים החוצה את הבריות. ראיתי גם היום אחר הצהריים מחלון חדר הילדים שלנו את הדוד וַלדמנים (הדוד ולדמן ומשפחתו), בתרמיל קטן ובסל בידיהם יצאו החוצה בשער ושלושה קצינים גרמנים עמדו בפתח שבחוץ. אחד מהם בעט מאחור בדוד וַלדמן, תוך כדי יציאתו בשער הבית שלו, כדי למסור את אותו הבית הקטן היפה לגרמנים הארורים. אף לא דיברתי על כך עם איש, אפילו לא עם הדוד בלה.
(...) מאז שהגרמנים נמצאים פה, אני אפילו איני יוצאת לרחוב, אבא שלי רגיל לבוא אלינו. אם כי הייתי רוצה מאוד להיפגש גם עם ילדים, אז הייתי יכולה אולי לשכוח, ולו רק לזמן קצר, שהגרמנים פה. אבא שלי הוא די שקט, באופן יחסי. היום הוא שאל את אגי אם אין היא רוצה שגם אני אהיה קתולית, כי הוא כבר מזמן כך. אגי לא אכפת לה. היא בעד כל דבר שעשוי לעזור לי, אבל לדאבון הלב קיים חוק הגזע, ובין כך ובין כך אין כדי להכריע בדבר מהי דתו של אדם.
תחילה אף לא הבנתי חוק הגזע מה הוא בעצם, אבל אחר כך עלה בדעתי שמן הסתם המציא זאת היטלר. הדבר נקרא בשם חוקי נירנברג. על זאת כבר שמעתי וקראתי למכביר. עיקרו של דבר הוא שהאדם צריך שיהיה ארי, ואין זה משנה שאתה מן הרפורמטים או הקתולים.
קיצורו של דבר, יומני הקטן, לא אתנצר, אם כי הדוד בלה שמע שרבים רוצים. אבל הכמרים הנוצרים שבוואראד עומדים על כך גם עתה, שקודם לכן צריכים כולם להתלמד שישה חודשים ורק אחר כך אפשר להתנצר. הדוד בלה עוד הוסיף ואמר כי אמנם הכנסייה נכשלה עתה כישלון מחפיר! אני סבורה הייתי תמיד כי הכמרים הם אנשים קדושים והם עוזרים לכל אדם שנמצא במצוקה ללא הבחן. אולם כנראה גם הם עוזרים רק לאותם ארים הנתונים בצרה. ליהודים אין הם עוזרים. מי עוזר לנו?
31 במארס 1944
היום יצאה הגזירה, שלהבא יישאו היהודים טלאי צהוב כעין כוכב. מפורט בגזירה מה יהיה גודלו של טלאי הכוכב, ואף זאת ציוו, שיש לתפור אותו על כל בגד ומעיל. כשנודע דבר זה לסבתא, שוב התחילה להתנהג ברוב התרגשות, וקראנו לרופא. היא קיבלה זריקה. כעת היא ישנה.
7 באפריל 1944
היום באו בשביל האופניים שלי. כמעט שגרמתי לתקלה גדולה. יודע אתה, יומני הקטן, מזה בלבד שהשוטרים נכנסו לבית נבהלתי באופן מחריד. יודעת אני כי השוטרים מביאים עתה רק צרות איתם בכל מקום שהם נכנסים. גם האופניים הללו שלי נשאו מספר כדין, וסבא שילם עבורם את המס. ככה מצאו אותם השוטרים, משום שבעירייה היה רשום גם זה, שאני יש לי אופניים. לאחר המעשה מתביישת אני מאוד שהתנהגתי ככה לפני השוטרים.
ובכן, יומני הקטן, התנפלתי על הארץ ומלמטה חיבקתי את הגלגל האחורי של האופניים שלי וצעקתי כל מיני דברים אל השוטרים: "שתתביישו לקחת אופניים של ילדה! הרי זה מעשה גניבה!"
(...) שוטר אחד היה מרוגז מאוד - הוא אמר: רק זה צריך עוד, שילדה יהודית תעשה קומדיה כזאת כשלוקחים את האופניים שלה. שום צאצא של יהודים לא מגיע לו עוד שיחזיק באופניים. גם לחם לא מגיע להם ליהודים, שלא יזללו את הכל אלא יניחו לפיותיהם של החיילים. יכול אתה לתאר לך, יומני הקטן, מה הרגשתי כשאמרו לי זאת לתוך הפנים. דברים שבדומה לזאת שמעתי רק ברדיו או קראתי בעיתון גרמני. בכל זאת דבר אחר הוא כשאתה קורא משהו, או כשמטיחים אותו בפניך. נוסף לכך, כשלוקחים את האופניים שלי. בעצם הדבר, מה הוא סבור, אותו שוטר רשע? שאנחנו גנבנו את האופניים? אנחנו קנינו בכסף מהופמן ועבור הכסף עבד סבא וכל אלה שהוסיפו לכך.
אולם יודע אתה, יומני הקטן, השוטר השני כנראה ריחם עליי. יתבייש לו אדון קולגה - אמר - הלב שלו קרוץ מאבן? איך יוכל לדבר ככה אל נערה כזו יפה לתפארת? אחר כך ליטף את שערי והבטיח שישמור על האופניים שלי. נתן אישור בכתב ואמר שלא אבכה, לכשתסתיים המלחמה אקבל בחזרה את האופניים שלי. לכל היותר יהיה צורך בקצת תיקונים אצל הופמן.
אגי אמרה, בפעם הזאת היה לנו מזל, אולם בפעם אחרת כל מה שייקחו צריך להניח להם. בין כך ובין כך אי־אפשר לעשות דבר נגד זה ושלא יראו אותם נבלים סרוחים כמה אנחנו סובלים. אבל בכל זאת אני איני מבינה את אגי. מה אכפת לי אם יודעים הם או אינם יודעים שאנו סובלים. הרי זאת לא קשה לתפוס שאם לוקחים ממך את כל אשר לך ועוד מעט קט לא יהיה לך כסף אף לא כדי קניית אוכל, הרי אתה סובל (...).
9 באפריל 1944
היום אסרו את אבי שלי. בלילה באו אצלו ושמו חותמת על דירתו. כבר כמה ימים שאני יודעת היטב כי בבית הספר שברחוב קרוש נמצאים כמה מאות אדם במאסר, אלא שעד עתה לקחו לשם רק את העשירים המופלגים ואבא שלי איננו עשיר, רק הסבתא לואיזה (סבתה מצד אביה), אבל כעת גם היא לא עשירה, משום שלקחו ממנה את הקולנוע וגם הסוחרים הגיפו את התריסים. הארים רושמים את המלאי, ואמנם את שכר הדירה צריכים היהודים לשלם, אבל לא לידי הסבתא לואיזה אלא לידיים אחרות. את המס צריכה לשלם גם להבא!
מן הדודה שלי לילי נודע לי שלקחו את האבא שלי וכלאו אותו בבניין בית הספר העממי שברחוב קרוש. הדודה לילי הייתה נסערת עד אין שיעור. סבתא לואיזה שלחה אותה אלינו משום שהיא כבר שמעה שאפשר להביא ארוחת צהריים לאבא שלי והן רוצות שאני אביא את האוכל, משום שאם אדם מבוגר מביא, השוטרים אינם מניחים להגיע למקום, או שמעמידים פנים כאילו במקרה נשפך האוכל והאסיר צפוי לרעב!
(...) לשעה 12 הייתה הארוחה מוכנה. נשאתי מרק תפוחי אדמה, קציצות עם דלעת ועוגה לינצאית. בדרך העמידוני בני אדם הרבה ושאלו, האם סבא כלוא ואני מביאה לו ארוחת צהריים? אמרתי: לא, לאבא שלי אני מביאה. אבל כל כך נחרד ליבי משום שתוך כדי ששאלוני הוברר לי כי בדיוק כך אפשר שיכלאו גם את סבא ואז באמת איני יודעת מה יהיה עלינו ומה אני אעשה עם סבתא ראץ ועם אגי.
מן הגשר כבר ראיתי איזה המון עומד ומחכה לפני בניין בית הספר העממי ברחוב קרוש. משהגעתי שמה, נוכחתי לדעת שכמעט את כולם אני מכירה. וכפי הנראה צודקת סבתא לואיזה כי מוטב שילד או ילדה יביאו את הארוחה. בנים ובנות בהמון גדול עמדו והמתינו לפני בית הספר כשבידיהם נושאי אוכל. תוך כדי ציפייה לכניסה נודע לי שאבא שלי מוחזק כבן ערובה. ראיתי שם את הדודה פרידלנדר אגי ובאיזה אופן נדחקתי אצלה. גם היא נשאה ארוחת צהריים לדוד שאנדור, שאותו העבירו לבניין זה של בית הספר העממי ממרתף בית העירייה. לזאת שמחתי מאוד, משום שבניין בית הספר בכל זאת הוא עדיף על אותו מרתף. תוך כדי המתנה הסבירה לי הדודה אגי כי בן ערובה משמעו משכון, לאמור, אבא שלי נעשה עכשיו למשכון; ורק זאת אינני מבינה, כיצד יכול אדם להיות משכון?
בסוף הניחו לי להיכנס אל אבא שלי. אותם ממושכנים ברובם הגדול ישבו בחצר על הארץ. החולים שכבו בפנים בחדרי הכיתות על הרצפה החשופה (...). כשהלכתי ממנו עלה בדעתי שבעודי תלמידת בית הספר היסודי, היינו אנו הילדים תמיד מבפנים לשער וההורים היו מחכים לנו מחוץ לגדר כדי ללוותנו הביתה בתום הלימודים. כעת רק מבוגרים כולם, אף דודים זקנים, נמצאים מבפנים לגדר בית הספר ואנו הילדים נמצאים מבחוץ. אין מנוס מן המסקנה שהעולם כולו מהופך.
19 באפריל 1944
יש כאן, יומני הקטן, תופרת אחת, מרת יעקובי, שהייתה תופרת לי שמלות מתוקות כל כך מדי שנה בשנה (...). התברר כי מרת יעקובי רצתה עוד באותו לילה לקחת אותי אצלה ולא היה נודע לאיש שאני נמצאת אצלה. אפילו את שמלותיי יכלה להעביר אל דירתה ולא היה הדבר מעורר כל תשומת לב, שהרי היא תופרת. אבל סבתא אמרה שהיא אינה מרשה לי, משום שאותה מרת יעקובי היא אישה רעה והייתה מוכרת אותי לגברים ואז הייתי גם אני אישה רעה (...). יודע אתה, יומני הקטן, אם כי רע היה מאוד שלא לראות את אגי ואת האחרים זמן רב כל כך, אבל אני הייתי הולכת עם הדודה יעקובי, או עם שאניי, לכל מקום שבעולם שאין יודעים שם עליי שאני יהודייה ואין יכולים לקחת אותי משם לארץ פולין כמו שעשו למרטה.
באחד במאי החלו הנאצים להעביר את היהודים אל הגטו שהוקם בעיר. אווה ומשפחתה וחבריהם, נדחסו בחדר אחד, ללא חשמל, "משום שליהודים לא מגיע חשמל". עשרה ימים אחר כך הושלמה בניית הגדר סביב הגטו ועל היהודים נאסר לצאת משם. כל עבירה ולו הקלה ביותר, דינה אחד: מוות.
5 במאי 1944
יומני הקטן, כעת אינך נמצא כבר ברחוב גינגישי אישטוואן 3, כלומר בבית, אף לא אצל אניקו (...) - מקומות שהיית עימי שם בעבר - אלא בגטו. שלושה ימים חיכינו שיבואו לקחת אותנו (...). העיר חולקה לרבעים, ומשאית גרמנית הייתה ממתינה לפני הבתים ושני שוטרים היו נכנסים לדירות ומוציאים את האנשים. במודעות נאמר הכל מה מותר לנו לקחת עימנו.
(...) אחד השוטרים הבחין בשרשרת זהב קטנה שבצווארי, זו שלי שקיבלתיה ליום ההולדת שלי ושבה כרוך המפתח שלך, יומני הקטן. עדיין אין אתם יודעים, אמר השוטר, שאסור לכם להחזיק אצלכם כל חפץ של זהב! אין זה רכוש פרטי יהודי עוד, אלא רכוש האומה!
אגי, שכשהיו לוקחים מעימנו איזה דבר הייתה נוהגת תמיד כאילו אינה משגיחה כלל, אשר שיגעון שלה הוא שהשוטרים לא יחשבו שמכאיב אותה כשלוקחים מאיתנו - כעת היא התחננה אל השוטר שירשה לשמור על זו שרשרת הזהב הקטנה. היא התחילה מייבבת. היא אמרה, ילך האדון המפקח, ישאל את הקולגות שלו, שום דבר לא ביקשתי בתחנונים, רק את זו השרשרת הקטנה הַניחו לילדה. רואים אתם, את מפתח היומן היא נושאת עליה.
לא ייתכן, בבקשה - אמר השוטר - בגטו עוד יבדקו אתכם מחדש. אני, כה יעזור לי האל, איני צריך את השרשרת הזאת ושום חפץ שלוקחים מכם. אינני צריך, אבל חושש אני מפני אי־נעימות. אדם נשוי אני. אשתי הרה ללדת.
אני נתתי לו את השרשרת. בתוך כוננית הלילה של סבתא מצאתי סרט קטיפה. שאלתי את השוטר: אדון מפקח, סרט קטיפה מותר לי לקחת לגטו? זאת הרשה השוטר. וכעת באותו סרט קטיפה נתלה המפתח שלך, יומני הקטן (...)
יומני הקטן, אולי המחריד ביותר היה כשהגענו אל השער. אז ראיתי את סבא בוכה בפעם הראשונה בחיי. מתחת לקמרון השער אפשר להשקיף על פני הגן, הגן לא היה אולי מעולם יפה כל כך, אף על פי שאיש לא טיפח אותו מזה כמה וכמה ימים. לעולם לא אשכח כיצד היה סבא מסתכל בגן והבכייה מזעזעת אותו. גם בעיני הדוד בלה הייתה דמעה. ובסבתא ראיתי רק עכשיו איך הפכה לאישה זקנה כדי כך והיא כמעט כמו הסבתא לואיזה, והרי סבתא ראץ רק בת 54 שנים. סבתא יצאה בשער כאילו היא שיכורה, או שרויה בחלום למחצה. היא אף לא פנתה אחורה, אף דמעה אחת לא נשרה מעינה (...).
14 במאי 1944
(...) גדר הגטו, יומני הקטן, יודע אתה שמתמשכת אצל ביתנו, וכשאפשר היה להביט החוצה, לפני שזה נעשה אסור בעונש מוות, יכולים היינו לראות מה מתרחש בעיר ואראד. כמה מוזר, כותבת אני: בעיר ואראד, והרי גם אני בוואראד. אולם לא ייתכן כך, יומני הקטן, הגטו הזה בכל זאת איננו העיר ואראד!
היום אחרי הצהריים שמענו אני ומאריצה, שצילצל מוכר הגלידה. יודע אתה, שאין אנו יכולים להביט החוצה בחלון, הרי גם בעבור מעשה שכזה יכולים להרוג אותנו, אבל לשמוע מותר עדיין, וכך שמענו עם מאריצה, כשהגלידאי צילצל מעבר לגדר. אני מעריצה גלידות, וראוי לציון כי את הגלידה בגביע שמוכרים ברחוב אוהבת אני הרבה יותר מאשר את זו שמוכרים במגדניות. אף על פי שבמגדניות היא עולה הרבה יותר ביוקר!
לפנים, מדי שומעי בבית קול פעמונו של הגלידאי, מיהרתי אל השער. לרוב ביקשתי מנה כפולה של גביע לימון. אבל אם במקרה לא שמעתי את הפעמון, אז היו אגי או סבתא, או יוסטי (האומנת), או מארישקה רצות מיד ומביאות את גביע הלימון. אגי הייתה רגילה לומר כי לפני ביתנו הגלידאי "מובטח לו שירוויח", כלומר ודאי הוא שימכור גביע אחד.
פעם אחת היה אותו רוכל של גלידה מסכן עצוב מאוד, משום שילד שלו היה חולה. אז הלכתי עימו אל סבא לבית מרקחת והוא נתן תרופות בחינם. זוכרת אני, זמן רב לא בא, אבל אחר כך הביא גלידת לימון בגביע עצום ולא קיבל כסף בתמורתה (...). כמה טוב לו עכשיו לילדו של הגלידאי, יותר טוב לו מאשר לנו, בכלל לכל אדם בעולם טוב יותר מאשר לנו, שכולם מהלכים חופשיים, רק אנחנו בגטו...
18 במאי 1944
(...) יומני הקטן, אגי אף סיפרה עוד דברים, מעין מה שעושים הז'נדרמים בנשים, כי גם נשים מכניסים שמה - דברים שמוטב שלא ארשום אותם בך. פשוט דברים שאיני יכולה לכתוב אותם, אם כי יודע אתה, יומני הקטן, לא היה לי סוד שהסתרתי מפניך עד עתה. אף זאת שמעתי, אבל דבר זה כבר סבא הוא שאמרו בחשיכה, כי כאן בגטו רבים מאוד המתאבדים לדעת. בבית מרקחת של הגטו יש רעל מספיק, ולקשישים יותר שמבקשים, סבא נותן סם רעל. סבא אמר עוד שהוא, מוטב היה לו לקחת מנת ציאן (סם מוות) ולתת גם לסבתא.
על זאת התחילה אגי ליילל. שמעתי שהיא זחלה באפלה אל המזרן של סבא ואמרה אליו מתוך בכִייה: אבא שלי, סבלנות, הדבר הזה לא יכול להימשך עוד זמן רב! ואף סבתא אמרה עוד: אני באמת אינני רוצה למות, כי אולי עוד אזכה שיבוא עולם יותר טוב ויענישו את כל אלה שהם עכשיו לא אנושיים ורשעים כדי כך.
במחצית השנייה של מאי 1944 החלו השילוחים לפולין: בגל הגירוש הראשון שארך כחודשיים עד ל-8 ביולי, גורשו מרחבי הונגריה 437 אלף יהודים, כמעט כולם לאושוויץ. באושוויץ נרצחו כ־80 עד 85 אחוזים מכלל המגורשים היהודים בכל משלוח מיד עם הגיעם, והנותרים נלקחו לעבודות כפייה. כמו אווה – שגורשה לאושוויץ במאי 1944 ונרצחה שם באוקטובר אותה שנה – רבים ממי שנבחרו לעבודה לא יצאו ממנה בחיים.
30 במאי 1944
(....) ז'נדרם אחד משוטט כאן לפני הבית הנה ושוב. הוא היה אתמול בגן רידאי, כי משם מסיעים את היהודים. לא מבית הנתיבות האמיתי, שכך לא תראה העיר - אומר סבא. כאילו העיר אכפת לה הרבה. אילולא רצו בזאת הארים, הרי יכלו אפילו למנוע שלא ישימונו בגטו אבל הם עוד שמחו לזאת, וגם כעת לא אכפת להם מה יהיה עלינו!
אותו ז'נדרם מלפני הבית שהדוד בלה מכנהו כז'נדרם ידידותי, משום שלעולם אינו צועק עלינו (...), נכנס הנה לגן ואמר לנו שהוא יעזוב את השירות אצל הז'נדרמים, כי מה שהוא ראה בגן רידאי אינו ראוי לאדם. 80 איש דחסו לתוך הקרונות ובסך הכל נתנו דלי מים אחד למספר כזה של בני אדם. אבל מחריד עוד יותר מזה, שסוגרים את הקרון במנעול. הרי בחום איום זה ניחנק שם! אומר הז'נדרם, שהוא לא הבין יהודים אלה, אפילו הילדים לא בכו, כולם היו כמו סהרורים, כאילו לא יצורים חיים. הם נכנסו לתוך הקרונות בקפיאות שכזאת, בלא הגה. הז'נדרם הידידותי לא ישן כל הלילה, אף על פי שבדרך כלל כשהיה מניח ראשו, מיד היה נרדם - אמר. היה מחזה זוועתי כזה - סיפר - שאף הוא לא יכול היה להירדם. והלא הוא - בכל זאת ז'נדרם הוא!
כעת מתלחשים משהו אגי והדוד בלה, מעין זה שאנו נשתייר כאן באיזה בית חולים לחולי טיפוס (...). מה אני יודעת, כבר אינני בוטחת במאום, רק על מרטה אני חושבת וחוששת אני שגם לנו יקרה מה שקרה לה.
(...) יומני הקטן, אני איני רוצה למות, אני רוצה לחיות אפילו אם מכל הסביבה הזאת כולה רק אני לבדי אוכל להישאר פה. אני הייתי מחכה לסוף המלחמה בתוך איזה מרתף, או על הגג, או באיזה סדק חבוי. אני, יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'נדרם פוזל, שלקח מאיתנו את הקמח, שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני ובלבד שייתנו לי לחיות!
כעת רואה אני, הז'נדרם הידידותי הרשה לה למארישקה שתיכנס. איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעותי זולגות, אני ממהרת אל מארישקה...
(סוף היומן)
