העיירה הציורית טובינגן בדרום גרמניה מתעתעת. ארמונות הנראים כלקוחים מאגדות וולט דיסני פזורים בין אגמים עם גונדולות, תעלות מים, צמחייה ירוקה ועצי עד. פסלים ומזרקות קסומות מקשטים את הנוף המלא בצריחי בנייני עץ בחגיגת צבעים. אירופה הקלאסית במיטבה.
אל תיתנו למראה להטעות אתכם - טובינגן מחביאה היסטוריה אפלה.
העיר (90 אלף תושבים) נחשבת בהיסטוריה הגרמנית לאחת הערים הנאציות ביותר במדינה. כאן צמחו פושעים נאצים מתועבים ביותר, שאחראים במישרין ובעקיפין לרציחתם של למעלה מ-700 אלף יהודים בשואה. אין עוד עיר בגרמניה שתרומתה להשמדת היהודים הייתה כה קריטית יחסית לגודלה.
דווקא מכאן צמחה תנועה עממית בינלאומית, "מצעד החיים" (March of life), הקוראת לגרמנים לשבור את השתיקה ולחקור את עברם המשפחתי כדי שהאמת, מרה ככל שתהיה, תצא לאור ותרפא את הפצע של מעשי הזוועה שביצעו הנאצים נגד היהודים ועמים אחרים. ב-1992 הגיע ראש הכנסייה הפרוטסטנטית החופשית הכומר יובסט ביטנר לטובינגן, גילה את ההיסטוריה האפלה סביב העיירה והחל לעודד את הקהילה לחקור את העבר המשפחתי. הוא גילה בעצמו כי אביו היה קצין בוורמאכט, מהאחראים לגירוש יהודי צפון אפריקה. אחרי הגילויים הרבים, בקהילה יזמו ב-2007 לראשונה את March of Life - מסלול שעבר במיקומי מחנות הריכוז סמוך לעיר, עם צעדה בכיוון ההפוך לצעדת המוות כמהלך סימבולי.
"אנשים עברו טלטלה קשה. אמרנו שאסור לדכא את האמת גם אם זה יכאב. רק כשהאמת צפה יש ריפוי. אנשים גילו סיפורים קשים מאוד. אנחנו תמיד אומרים לצאצאי הנאצים בקהילה שלא יצפו שהניצולים יסלחו. אי אפשר לדרוש את זה מהניצולים. ברוב המקרים ניצולי השואה מקבלים את הסליחה, אך ישנם מקרים שהם קמים ואומרים שלעולם לא יסלחו. אנחנו שוברים את השתיקה ומוכיחים שפיוס יכול להתקיים. המחילה לא מנקה את המצפון. אנחנו לא אשמים בפשעים של הסבים שלנו, אבל יש לנו חובה מוסרית לקום ולהגיד את האמת למען הדורות הבאים", סיפר ביטנר.
המצעד הראשון הוביל לייסוד התנועה העממית על ידי ביטנר ורעייתו שרלוט. March of Life משמיעה את קולה נגד גזענות, אנטישמיות ושנאת היהודים ברחבי העולם לאורך כל השנה. בכל צעדה מקדמים הנצחה ופיוס ועומדים לצד ישראל ונגד אנטישמיות מודרנית. ב-2011, ושוב ב-2015, הארגון קיבל אות כבוד מכנסת ישראל.
חברת הכנסייה ברבל פייפר החלה לחקור בעברה המשפחתי בהמשך לקריאתו של ביטנר. כל השנים שמעה כי בשל מחלת ריאות, סב המשפחה לא גויס לצבא ולא היה קשור לפעילות הנאצים. אביה לא היה בקשר עם אביו מאז גירושי הוריו כשהיה בן תשע, ולכן לא יכול היה לעזור לה, אבל תיבת הפנדורה נפתחה כשפנתה לדודתה הקשישה. "את לא יודעת מה סבא שלך עשה?", אמרה וחשפה אמת שהוסתרה חיים שלמים. הסבא היה מהנדס שנשלח על ידי הנאצים לאושוויץ והקים את מערכת החשמל. תפקידו היה לחשמל 16 קילומטרים של גדרות תיל כדי שהבורחים יתחשמלו למוות. "הייתי המומה. לא האמנתי למה שאני שומעת", סיפרה ברבל.
כעבור יומיים שוחחו שוב, והדודה המשיכה לספר שהסבא היה מהמתכננים והמקימים של תאי הגזים באושוויץ, שבהם נרצחו מאות אלפי יהודים. הוא תכנן את הפירים במקלחות הדמה להפצת גז הציקלון B, שממנו נחנקו למוות היהודים, ואת צינורות הרחצה הפיקטיביים שנועדו לגרום ליהודים לחשוב כי רק נכנסו להתרחץ. מים לא יצאו מהצינורות האלה, אלא מוות. "סבא שלי ידע את כל התוכניות והיה שותף לזוועות. כשחזר הביתה כינס את המשפחה וסיפר לכולם את האמת על מה שעשה במלחמה. הוא הזהיר אותם: 'לעולם אל תדברו על זה. אל תספרו לאיש. אם תדברו ישלחו גם אתכם לאושוויץ'".
ברבל פייפר מספרת על העבר של סבה
"הסיפור האמיתי של סבא שלי גרם לי להרגיש שהטיחו בי פטיש כבד בראש", סיפרה פייפר. "הלכתי במשך שבועות עם כאב נורא בלב. להבין שסבא שלי בנה את המקום הנורא בעולם. גיהינום עלי אדמות. מקום שבו נרצחו מעל למיליון יהודים. הבשורה הייתה מאוד כבדה. בכיתי במשך כמה שבועות. לא הצלחתי להבין איך הוא עשה דבר כזה".
גם אביה הזדעזע למשמע המידע החדש שנחשף. הוא לא ידע שקט במשך שבועות. בשנת 2012 ברבל לקחה את הוריה למצעד החיים באושוויץ, שבו צעדו יחד צאצאי פושעים נאצים לצד ניצולי שואה (חלקם שורדי אושוויץ). כשהגיעו לתאי הגזים, שאותם תכנן והקים סבה, ביקשה ברבל את סליחתם של ניצולי השואה כשהדמעות חונקות את גרונה. לתדהמתה, כמה מניצולי השואה ובני משפחותיהם באו אליה וחיבקו אותה. "אחת הנשים שחיבקו אותי הייתה ניצולת שואה ששהתה תקופה ממושכת באושוויץ. היא הרגיעה אותי ואמרה: אני סולחת לך".
שנה לאחר מכן הגיעה ברבל לביקור בישראל עם אביה הקשיש והחולה, שלבקשתו נפגש עם ניצולי שואה וביקש מהם סליחה. "כשחזרנו לגרמניה נסענו היישר לבית חולים וכעשרה ימים לאחר מכן אבי מת, וזה נפל על יום השואה. לא יכולנו לחשוב על מועד סמלי יותר". מאז הביקור המרגש בישראל ברבל עונדת תמיד שרשרת עם מגן דוד שרכשה בארץ. באחד הימים בגרמניה צעירה ישראלית הבחינה בשרשרת שעל צווארה והעירה לה שמסוכן ללכת עם מגן דוד גלוי באירופה. הישראלית לא שיערה בנפשה שזו גרמנייה, נוצרייה וצאצאית של פושע נאצי.
תנועת מצעד החיים הקימה גם מוזיאון בעיר טובינגן, שמספר איך דווקא מהעיר הזאת יצאו בכירים בהנהגה הנאצית. המוזיאון נמצא בקומה התחתונה של חנות מוצרי יודאיקה הממוקמת בכיכר הראשית מול בית העירייה – המקום שבו קיבלו את הנאצים בטקס חגיגי עם הגיעם.
שנאת היהודים בטובינגן הולכת יותר מ-500 שנים אחורה. הנסיך ששלט בעיר יצא בשנת 1486 למסעות הצלב בארץ ישראל, וחזר שטוף שנאה ליהודים ועם חזון להקים בעיר אוניברסיטה. למימוש החזון הציב תנאי: עיר נקייה מיהודים. היהודים שחיו בטובינגן גורשו ממנה עוד קודם לכן שלוש פעמים, ובכל פעם חזרו לאחר ששילמו כופר כספי.
הנסיך הקים את האוניברסיטה, והיהודים גורשו ולא דרכו בעיר במשך קרוב ל-400 שנה. לאחר מכן, בשנת 1848, ניסה יהודי בשם הירש, סוחר בגדים, לבקש תושבות מהעיר ונדחה. הירש לא ויתר, פנה לבית המשפט המלכותי בשטוטגרט וזכה בצו שמאפשר לו לחזור לעיר. אחריו הגיעו לעיר יהודים נוספים, וערב פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ-100 יהודים. אוניברסיטת טובינגן הייתה לאוניברסיטה הראשונה בגרמניה שהניפה דגל נאצי. היא גם הייתה הראשונה להתהדר בשנת 1936 בהיותה נקייה מיהודים.
בינתיים באוניברסיטת טובינגן, חוקרים פיתחו את תורת הגזע – זו שעמדה בבסיס האידיאולוגיה של המפלגה הנאצית. בשנת 1934, שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוקם באוניברסיטה מכון מחקר לגזע. בראש המכון עמדו חוקרים שחיפשו צידוק מדעי למעמדו ולתפקידו של היהודי בעולם בהשוואה לגזע הארי העליון ולגזעים אחרים. במוזיאון ניתן לראות צילום של טבלת צבעי עיניים מצמררת, קטלוג צבעי שיער על גווניו וטבלה מפורטת עם מאפיינים פיזיים, שלפיה ניסו לאפיין את הגזע השמי ומיהו יהודי. מכונת ההשמדה הנאצית נעזרה בעבודות המחקר שלהם כרציונל מדעי כביכול להשמדה השיטתית. החוקרים הזהירו מפני עירוב גזעי וקבעו שלא ניתן לשנות גזע של אדם - הגזע הוא בדם, וגם אם יהודי ממיר דתו לנצרות הוא ימשיך להיות יהודי. הטבלאות שימשו עבור הנאצים כלי לזיהוי יהודים שניסו להיטמע בקרב הגרמנים.
טובינגן הייתה המקום שבו הנאצים ביססו את התשתית לתורת הגזע, מחקרית ותיאולוגית. מכאן יצאו הכמרים של המפלגה הנאצית שקיללו את היהודים, וקבעו שיש להרוג אותם ולשרוף בתי כנסת. אלו שהסירו כל אזכור ליהודים מהתפילות ומהשירים. בכנסייה בטובינגן הניפו דגלים נאציים בחתונות.
בית הכנסת בעיר טובינגן נשרף כליל בליל הבדולח בנובמבר 1938. עוד קודם לכן, עם עלייתו של היטלר לשלטון, 75 מ-100 היהודים שחיו בעיר הרגישו שהאדמה בוערת תחתם ונמלטו. בליל הבדולח נעצרה משפחת הירש. האב נשלח למחנה דכאו, שם הציעו לו שחרור ממעצר בתנאי שיעזוב את המדינה. הוא שוחרר, מכר בפרוטות את הרכוש והיגר לדרום אפריקה. עוד 22 יהודים גורשו מטובינגן לשטוטגרט.
מהעיר יצאו בכירי האינטלקטואלים של המשטר הנאצי - רופאים, עורכי דין, תיאולוגים ועוד. ראש העיר של טובינגן בשנת 1939, ארנסט ויינמן, נשלח ליוגוסלביה וזכה לכינוי "התליין מבלגרד" כאחראי לחיסול יהודי יוגוסלביה. ב-1947 הוצא להורג בבלגרד. אחיו אירווין ויינמן היה מפקד הזונדר קומנדו 4a. רבים מהסטודנטים ומהבוגרים של אוניברסיטת טובינגן התנדבו ל-SS ולאיינזצגרופן. כ-40% ממפקדי האיינזצגרופן היו קשורים לטובינגן בצורה כזאת או אחרת.
ד"ר יוגן שטיימלה, בנו של כומר והיסטוריון באוניברסיטת טובינגן, היה מפקד בכיר ב-SS ופיקד בשנים 1942-43 על יחידות של זונדר-קומנדו ואיינזצקומנדו שהיו אחראיות לרצח המונים בשטחי אוקראינה וברית המועצות, וכן בין האחראיות לטבח היהודים בבאבי יאר. שטיימלה נדון למוות ב-1948, אך עונשו הומתק ל-20 שנות מאסר. בשנת 1954 שוחרר ועבד כמורה לגרמנית ולהיסטוריה בבית הספר המקומי. במוזיאון ניתן לראות את תמונותיהם של אליטת טובינגן, שילובם בהנהגה הנאצית בתפקידים בכירים וההיסטוריה העקובה מדם. חלק מהקצינים הללו הועמדו לדין לאחר המלחמה אך חמקו מעונש. רק אחוז אחד מהנאצים שנתפסו לאחר המלחמה הוענשו. כל השאר חזרו לחיים רגילים.
בגרמניה של אחרי המלחמה ניסו רק לחיות, לא לשאול שאלות או לחפור בעבר. המסר היה "גם אנחנו סבלנו מהנאצים שחטפו את השלטון. אין סיבה לפתוח את הפצעים מחדש". גרמנים לרוב אמרו כי אבותיהם לא היו שותפים להשמדת היהודים. הם מקסימום היו נהגים, קשרים, טבחים. ג'ובניקים בשפתנו. לכל משפחה גרמנית היה אלבום עם תמונות חסרות, מפלילות סביב עברם של הגברים. לרוב בפינה חשוכה בעליית הגג נשמרו התמונות החסרות. למוזיאון נמסרה בין היתר קופסה ממשפחה מקומית של התמונות החסרות. דרך הקופסה מוצגת שגרת חיים ביחידות המוות הנאציות וברחובות תחת המשטר הנאצי. בתמונות המצמררות מצולמים בין השאר חיילים נאצים עומדים מעל קברי אחים של יהודים, יהודים שהוצאו להורג בתלייה ואישה יהודייה שהופשטה מבגדיה.
בביקור במוזיאון פגשתי צעיר גרמני שביקש לשתף אותי בסיפורו. "קוראים לי בנג'מין קוגל, בן 31, והייתי ניאו-נאצי. סיפרתי בדיחות על יהודים עם החברים, הצדעתי במועל יד ושמעתי מוזיקה נאצית. היה לי סבא-רבא. הוא היה איש אדיב ואוהב. לא דיברנו על מה שקרה במלחמה. הוא רק סיפר שהיה מזג אוויר טוב, שהם נסעו בטנקים וטיגנו ביצים על המנוע".
העדות המדהימה של בנג'מין קוגל: מניאו-נאצי לפרו-ישראלי
קוגל, מהנדס תוכנה, הצטרף לכנסייה בגיל 20, ושם גם חלה התפנית בחייו. הקריאה של ביטנר לחקור את העבר המשפחתי השפיעה עליו. קוגל החל לשאול שאלות ולא קיבל תשובות. "כולם התחמקו. רק כעבור ארבע-חמש שנים של מחקר באינטרנט, הליכה לארכיונים וקריאה במסמכים הגעתי לאמת. גיליתי שסבא-רבא שלי גדל ליד פראג, ושם הלך לבית ספר לקציני משטרה של ה-SS וה-SA. לאחר ההתנקשות בחייו של ריינהרד היידריך (שכונה הקצב מפראג) ב-1942, היטלר ציווה למחוק את הכפר לידיצה בצ'כיה מהמפה, והסבא-רבא שלי היה בכוחות שביצעו את הטבח הנורא".
קוגל הוסיף: "גיליתי שסבא-רבא שלי היה בכוח שירה בכל הגברים ולקח את הנשים והילדים לחיסול בתאי גזים. הוא רצח, שרף ושדד את הכפר הזה. הייתי בהלם מוחלט. חזרתי לסבא שלי עם המידע שמצאתי, והוא לא רצה לדבר איתי על זה. ניסיתי שוב אבל זה לא עזר, הוא שתק. הייתי בסערת רגשות, מצד אחד זה סבא-רבא שלי, שהכרתי כנחמד ואהוב, ומצד שני הוא רוצח המונים. הוריי היו בהלם, הם תמכו במה שעשיתי. סבתא-רבתא שלי ביקשה ממני להפסיק לחטט בפצעים. הסבא-רבא מת כמה ימים לפני גיל 90. בכנסייה התפללנו עם הכומר וקיבלתי ייעוץ פסיכולוגי. הגילוי שינה את החיים שלי. עד אז הייתי נאצי, חשבתי שמה שהיטלר עשה היה נכון. התבדחתי על יהודים, הצדעתי במועל יד. זה היה בדם שלי, ב-DNA. מרגע שהפכתי לנוצרי מאמין עברתי שינוי, הבנתי שטעיתי והייתי שבור מזה. אני מבין שאם הייתי בשואה, הייתי עושה אותו הדבר כמו סבא-רבא שלי. אני מתבייש במה שהוא עשה. אהבתי אותו, אבל צריך לומר את האמת: סבא-רבא היה רוצח המונים, אני לוקח אחריות על מה שעשה ומבקש סליחה". אחרי שחזר בתשובה ניתק את הקשר עם חבריו הנאצים, שחשבו שהשתגע. מאז ביקר כמה פעמים בישראל וביד ושם, נפגש עם בני נוער ישראלים וניצולי שואה והוא מקפיד לספר את הסיפור. "אמרתי לניצולי השואה: אני מצטער על מה שהמשפחה שלי עשתה למשפחה שלכם".
כיום מקדיש קוגל את חייו לפיוס עם העם היהודי, רוקד בלהקת ריקודים חסידיים ומופיע במחזמר "אקסודוס", שנכתב בעקבות מפגש בין נציגי "מצעד העמים" לבין כתב "ידיעות אחרונות" ניצול השואה, נח קליגר ז"ל.
באמצעות המפגש עם קליגר למדו אנשי מצעד העמים על סיפור המעפילים, והבינו כי המלחמה לא הסתיימה על אדמת אירופה. המפגש הוביל לכתיבת המחזמר ו-45 צעירים גרמנים, חברי הארגון, העלו אותו בבנייני האומה בירושלים לפני מספר חודשים, בפני אלפים מכל העולם. ביום השואה האחרון הוצג המחזמר לראשונה בגרמנית בבניין הקהילה היהודית בשטוטגרט, וסצנת הסיום נחתמה בשירת "התקווה". סיטואציה סוריאליסטית לחלוטין: צאצאים של פושעים נאצים שרים את ההמנון הישראלי ומניפים את הדגל. הסבים והסבתות שלהם ודאי מתהפכים בקברם מול השינוי הדרמטי.
ביום השואה האחרון צעד קוגל ברחובות שטוטגרט לצד ניצולי שואה, סטודנטים גרמנים וחברי הקהילה היהודית. סביב אירועי יום השואה בישראל בעולם התקיימו כ-70 צעדות דומות בכ-20 מדינות, בהן גרמניה, שווייץ, פינלנד, פולין, ארה"ב ופרו. מאז הצעדה הראשונה נערכו בלמעלה מ-20 מדינות כ-400 צעדות, בהשתתפות יותר ממאה אלף בני אדם. במצעדים יוצאים המשתתפים נגד אנטישמיות ומצהירים על תמיכתם המוחלטת במדינת ישראל. ביטנר מודאג מאוד מהעלייה באנטישמיות בשנים האחרונות: "מדובר בעלייה דרמטית. מספר התקריות האלימות הוכפל ויש לנו, בתור צאצאי נאצים, אחריות גדולה להקים קול זעקה".
צאצאי הנאצים מציגים את אקסודוס
הרבה בזכות הכנסייה של ביטנר, העיר טובינגן עברה בשנים האחרונות שינוי. שלטי האנדרטאות והרחובות שנקראו על שמם של פושעים נאצים הוחלפו. בעיר הוצבו עמודים היסטוריים ליד בתי יהודים שגורשו, וקלונם של הפושעים הנאצים מופיע בפומבי. צחוק הגורל הוא שראש העיר הנוכחי הוא ממוצא יהודי, ובאוניברסיטת טובינגן לומדים כמה עשרות סטודנטים ישראלים.
ב-20 ביוני תערוך תנועת מצעד החיים (March of Life) צעדות בישראל: בשדרות, בכפר סבא ובטבריה. את פעילות התנועה בישראל מוביל יגאל אבן-זיו, וכ-400 פעילים צפויים להגיע מרחבי אירופה כדי להשתתף באירועים.
