שהייתה שני רוזנס כבת תשע, שאלה את אמה על גולדה מאיר, שנפטרה שנים אחדות לפני שהיא עצמה נולדה. אמה, מצביעת מרצ שנשאה את בתה על כתפיה בהפגנות, ענתה לה: "גולדה היא לא האישה הנכונה להעריץ!"
זו הייתה האווירה בבית שבו גדלה רוזנס, ולמעשה בבתים רבים אשר חוו בדרך זו או אחרת את מלחמת יום הכיפורים, ששמה של גולדה, אז ראשת הממשלה, שזור בה בקשר בל יינתק.
כמעט 30 שנה אחרי אותה שיחה, שני רוזנס, יחד עם שגיא ברונשטיין ואודי ניר, חתומים על יצירת הסרט התיעודי "גולדה", שהוקרן בפסטיבל "דוקאביב" האחרון ולאחר מכן בערוץ HOT8.
גולדה - טריילר
רוזנס (38), ילידת בת-ים, מתגוררת בארבע השנים האחרונות בברלין עם בעלה, שטפן ריהם-רוזנס, עיתונאי גרמני (שאותו הכירה במסגרת חילופי סטודנטים בוונציה) ושני ילדיהם (בני שנתיים וחצי וחצי שנה). בצבא שירתה בגלי צה"ל כמפיקה ועם שחרורה התחילה קריירה מגוונת בתקשורת. כשעבדה בערוץ 10 כעורכת משנה של המהדורה המרכזית ושל תוכניתו של גיא זהר, פגשה את שגיא ברונשטיין, שבזכות ההיכרות איתו נכנסה למה שהיא מכנה "ההרפתקה" של יצירת הסרט על גולדה. בהמשך עברה לעיתונות המודפסת כרכזת כתבים ועורכת משנה ועבדה בהפקות לטלוויזיה. כיום היא עובדת בברלין ב"דויטשה וולה", ערוץ טלוויזיה ציבורי באנגלית, כמפיקה ועורכת.
תחילתה של העבודה על הסרט "גולדה" הייתה בסתיו 2016. רוזנס הייתה בחופשת לידה עם בנה הבכור, שהיה אז בן חודשיים. ואז הגיעה שיחת טלפון מברונשטיין, שסיפר לה על הרעיון של חברת ההפקה הגרמנית "גברודר ביטס", שהוא ואודי ניר סיימו אז סרט בשבילה, ליצור סרט על גולדה מאיר.
"זה היה בתקופת הקמפיין של הילרי קלינטון לנשיאות, ודובר הרבה על תקרת הזכוכית ועל ההיסטוריה שהילרי כאישה תעשה, אם תצליח לזכות. היה לי מעניין לעסוק באישה שעשתה את זה בגדול אצלנו - על אף העובדה שבזמנה העובדה שגולדה הייתה אישה נחשבה שולית. אז זה לא תפס מקום חשוב כמו במקרה של הילרי קלינטון. בשלב ראשון החלטנו להתחיל בתחקיר ולראות אם באמת יש פה סיפור שכדאי לספר".
עם איזו גולדה יצאת את לדרך?
"יש לה דימוי פלקטי ושטוח של הזקנה הסרבנית, זו שאמרה על הפנתרים השחורים 'הם לא נחמדים', התייחסה אל הפלסטינים כ'לא עם' וכמובן – זו שאחראית למחדל מלחמת יום הכיפורים. הציבור לא נכנס לדקויות ולעומק השאלה מי היא הייתה. כאילו מכירים אותה אבל לא באמת.
"שלושתנו הבנו גם שיש הבדל מאוד משמעותי בין הדור של הורינו, שחווה את המלחמה ונושא את צלקותיה, ובין הדור שלנו, שלא הכיר אותה. המטען הרגשי שאנחנו מביאים בסרט יותר קטן מזה של דור ההורים. שלושתנו הרגשנו שאולי ממרחק של יותר מ-40 שנים שעברו אפשר לראות דברים חדשים. למי שחי אז ונושא את הקושי הרגשי, אין יכולת אובייקטיבית לראות אותם. אחרי שצפינו בקטעי וידיאו היה לנו ברור שיש פה דמות עמוקה, כריזמטית, מעוררת סקרנות. אני גם הרגשתי שאני רוצה לספר עליה כאישה".
במהלך העבודה על הסרט התגלה אוצר של ממש. התחקירן דגן ואלד מצא שיחה אישית מצולמת וחושפנית, שקיימה גולדה במאי 1978, שבעה חודשים לפני מותה ושמעולם לא שודרה.
איך התגלה האוצר הזה?
"דגן, שהוא עכבר ארכיונים במובן הטוב של המילה, חפר בארכיון של הערוץ הראשון, שהוא מטמון אדיר של חומרים, ומצא קלטת של תוכנית 'מוקד' עם גולדה, בפורמט מיושן, שכבר לא משתמשים בו. אף אחד לא ידע מה יש בקלטת ולא רצה להתעסק בתהליך ההמרה, שהוא יקר ומסובך. גם לנו לא היה מושג מה יש שם, אבל אודי ושגיא אמרו: 'בואו נבדוק!' התברר שמדובר בשיחה אינטימית שניהלה גולדה עם אלימלך רם ויעקב אחימאיר, אחרי שסיימו לראיין אותה בתוכנית. שלושתם המשיכו לשבת באולפן, המצלמות המשיכו לצלם וגולדה שלפה סיגריה והמשיכה לדבר, כשהיא יודעת שהיא מצולמת, אך בכל פעם חזרה ואמרה: 'אבל זה לא לשידור!' וזה, אכן, לא היה לשידור מאז ועד הסרט שלנו".
איך הגבתם כשנודע לכם שיש פה חומר שיקפיץ את ערכו ההיסטורי של הסרט שלכם?
"לא הייתי ברגע הגילוי, אבל כשקיבלתי את הלינק ישבתי, עם התינוק שלי עליי, ונשאבתי למפגש הבלתי אמצעי עם גולדה, שהיה אפוף בעשן הסיגריות ללא פילטר שהיא עישנה ללא הפסקה. ממש התמגנטתי. מבחינתי, היה פה חלום שהתגשם. פתאום הרגשתי את האישה הזאת בצורה כל כך חשופה – חלום של כל יוצר תיעודי".
מה לדעתך היא הייתה אומרת על יחסי ישראל והפלסטינים היום?
"בסרט שמצאנו היא אומרת: 'אנחנו מחויבים לדאוג להם, במקומותיהם, מפני שאני רוצה מדינה יהודית בלי כל ספק... לי לא נחוצה עוד אוכלוסייה ערבית', ומוסיפה: 'כואב הלב לוותר על יהודה ושומרון? אז כואב!'".
לא רק על נושאים מדיניים דיברה באותה שיחה, אלא גם על העיתונות שתוקפת אותה, על האופנה בישראל (שהיא מכנה "חיקוי אמריקני") ועל האירוויזיון, שבו ניצח יזהר כהן. "שמחת בזה?" נשאלה גולדה והשיבה, כשהיא נושפת עשן כבד מהסיגריה שלה: "למה לי לקלקל שמחה של אחרים?"
למה היא הסכימה שיצלמו אותה בשיחה שלא נועדה לשידור?
"אני חושבת שהיה חשוב לה לנהל את השיחה הזו. היא הייתה כבר ארבע שנים וחצי אחרי המלחמה ושנתיים אחרי שהתפטרה מכל תפקידיה הפוליטיים. אולי רצתה להשאיר מאחוריה משהו אנושי ואינטימי יותר".
גולדה מאיר, שעמדה בראש נציגות ישראל במוסקבה והייתה שרת העבודה (בן-גוריון כינה אותה "הגבר היחיד בממשלה" והיא הגיבה במשפט "הוא חשב שזו מחמאה") ונשאה בשלל תפקידים בהנהגת מפא"י, אז מפלגת השלטון, לא הועמדה לבחירת הציבור, אלא מונתה לתפקיד. זה היה בשנת 1969, לאחר שלוי אשכול, ראש הממשלה דאז, הלך לעולמו. על הכהונה הנחשקת התחרו שני גנרלים צעירים (משה דיין ויגאל אלון) והמפלגה העדיפה להושיב על הכיסא "מבוגר אחראי". גולדה הייתה אז בת 71 ולא רצתה בתפקיד, אבל משגברו הלחצים, נועצה בבנה ובתה שפסקו כי היא חייבת לקחת עליה את המשימה, והיא נכנעה ל"דין התנועה".
הימים היו ימי מלחמת ההתשה. בסרט שומעים אותה מספרת למראייניה שמאז כניסתה לתפקיד ראש הממשלה, לא הצליחה לישון בשקט ולגמור חלום. "ליד המיטה שלי היה טלפון והמזכיר הצבאי ידע שעליו לדווח לי הכל ובכל שעה. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאני אישן בשקט וחייל נהרג בלי שאדע, ואמשיך לישון".
בעוד שבתחילת הדרך ראתה רוזנס בגולדה פמיניסטית ולוחמת לזכויות הנשים, היא גילתה שהתבטאויותיה ומעשיה לאו דווקא מתאימים להגדרת הפמיניזם של ימינו. גולדה לא קידמה נשים במשרדי הממשלה או במשרות הבכירות שבהן החזיקה. ובכל זאת, אומרת רוזנס, בעצם חייה היא הייתה פמיניסטית, למשל בכך שהמרתה את פיו של אביה שהתנגד להמשך לימודיה, "כי גברים לא אוהבים נשים פיקחיות מדי"; או כשעלתה ארצה כאישה צעירה.
בסרט, שאורכו 85 דקות, מובאים קטעי ארכיון המעידים על הפופולריות שלה בארצות-הברית ועל יחסיה הטובים עם הנשיא ריצ'רד ניקסון, ומשובצים בו ראיונות עם אנשים מסביבתה הקרובה, בהם אחד מנכדיה, גדעון מאיר, וכן ד"ר רוני מדזיני, שהיה מנהל לשכת העיתונות הממשלתית וגם יוסי ביילין, קולט אביטל, אורי אבנרי ז"ל וצבי זמיר, שהיה אז ראש המוסד.
קולט אביטל, לשעבר ח"כית מטעם מפלגת העבודה שנשאה בתפקידים בכירים במשרד החוץ, סיפרה בין השאר על ישיבה עם גולדה ביום קיץ חם. המאוורר עבד במלוא הכוח והרעיש וגולדה ביקשה מאחד מעשרת הגברים בחדר לסגור אותו. האיש קם, סובב כפתור והמאוורר המשיך לפעול. גולדה ביקשה מגבר נוסף לסגור את המאוורר, וכשגם הוא וגברים נוספים לא הצליחו, היא קמה ממקומה והוציאה את התקע. "זו הייתה גולדה", סיכמה אביטל.
ב-1972, אחרי שלוש שנות כהונה, בגיל 74, כשסעדה את אחותה הבכורה והייתה בעצמה חולה בסרטן ובשלבקת חוגרת, התראיינה לעיתון גרמני בעקבות רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. היא דיברה על כוונתה לפרוש ואף נקבה תאריך: אוקטובר 1973. אלא שאז פרצה המלחמה שבסופה הטילה עליה צל ענק. "במלחמה הזאת, אם הייתה גיבורה של ממש – חוץ מחיילינו שמסרו את נפשם – זו גולדה", מעיד בסרט צבי זמיר.
ב-10 באפריל 1974, בישיבת סיעת המערך בכנסת, הודיעה גולדה בת ה-76 לחבריה: "חמש שנים אני עומדת בראש הממשלה. זה למעלה מכוחותיי. הגעתי לסוף הדרך". היא קמה, לקחה את תיקה והלכה. איש לא הלך אחריה.
הפסיפס המובא בסרט "גולדה" מצייר דמות אנושית בעלת חוש הומור, חוכמה, רגישות ונחישות. בצד אלה מתגלים גם קווי אופי נוקשים, חוסר פתיחות ואי-הבנה של שינויים שחלו בחברה הישראלית ובמרחב הערבי שמסביבנו. כך, למשל, גולדה לא האמינה לרוחות הפיוס שנשבו ממצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים, והשלום בין ישראל למצרים נדחה בשמונה שנים, עד נובמבר 1979, ומומש בימיו של ראש הממשלה מנחם בגין. "הטרגדיה שלה ושלנו הייתה שהיא מונתה לראש ממשלה בגיל 71, ובגיל הזה כבר קשה מאוד להשתנות", אומר ד"ר מדזיני.
שני, מה גילית על גולדה במהלך העבודה על הסרט שלא ידעת קודם?
"גיליתי גולדה חדשה: אישה עם נחישות וכריזמה אדירה, עם פשטות וכנות שובות לב, שלא משתמשת במכבסת מילים".
את חיה בגרמניה ושותפה ליצירת סרט על אישה שהיא מיתוס ישראלי. איך זה מתיישב?
"העובדה שאני חיה כעת בברלין אינה רלוונטית לנושא. אני ובני משפחתי מגיעים לעתים קרובות לישראל ומבלים בארץ חודשים ארוכים".
בואי נחזור לרגע למשפט שאמרה לך אמך בילדותך על גולדה, ש"אינה האישה הנכונה להעריץ". האם, אחרי שגילית את דמותה המורכבת, את חושבת כמוה?
"בעיניי גולדה היא בהחלט אדם להעריץ, או אולי יותר נכון - אדם שניתן להעריך אותו. ככלל, שופטים נשים באופן יותר קשה ופחות סלחני. אנחנו, כנשים, צריכות להיות מסוגלות להבין את המורכבות של זהות פמיניסטית, שיש לה כל מיני דרכים לביטוי. בעיניי היא בהחלט מודל פמיניסטי".
את חושבת שהיא הייתה אוהבת את הסרט?
"אני לא בטוחה, אבל רוצה לקוות שכן".
