ביום חמישי, בשעת צהריים, פגש מנחם ישראלסקי את אדולף היטלר.
זה קרה בברלין, ב-20 בספטמבר 1934. הוא היה אז ילד יהודי בן 11. מול מפעל הטבק של אביו, אברהם ישראלסקי, נערכה הלווייתו של אדווין בכשטיין – בעל מפעל פסנתרים נודע, ומי שתרם כספים לקמפיין הבחירות של היטלר זמן לא רב קודם לכן. עשר מכוניות מרצדס שחורות שעטו לתוך הרחוב. מאחת מהן יצא הפיהרר.
- האנשים שפגשו את היטלר - כתבות נוספות בסדרה:
"הוא היה לבוש מדים, כמנהגו", סיפר ישראלסקי לימים. "הוא עבר מול הקהל וכולם הניפו את היד בתנועת 'הייל' – אז גם אני נהגתי כמותם. פחדתי. זה היה השטן בכבודו ובעצמו – יותר גרוע מהמן הרשע. היטלר נעצר מולי, במרחק של כמה מטרים, והחל לדבר עם האישה שלידה עמדתי. בשלב מסוים הוא הסתכל לי בעיניים. קפאתי. פחדתי שיידע שאני יהודי, אבל כנראה הוא חשב שאני בנה של הגרמנייה שעמדה לידי עם התינוק שלה. זה הרגיש כמו נצח, רק רציתי שהוא ושומרי הראש שלו ילכו כבר. כעבור כמה רגעים הוא המשיך בדרכו ופנה לטקס הלוויה. רצתי מהר ככל שביכולתי בחזרה למפעל של אבא. נכנסתי אחוז אימה. אבא שאל אותי מה קרה. סיפרתי לו. הוא הרגיע אותי, נתן לי לשתות משהו חם, סגר את המפעל והלכנו הביתה".
***
מנחם ישראלסקי - הילד שברח מפניו של הצורר הנאצי - הוא אבא שלי, ואת הסיפור הזה שמעתי מפיו פעמים רבות. האירוע המטלטל היה גורם מכריע בהחלטת הוריו לעזוב את גרמניה לפני שיהיה מאוחר מדי. ב-1936, ערב אולימפיאדת ברלין, כשמיליוני תיירים הציפו את העיר, אבי ומשפחתו נמלטו ועלו על רכבת חצות מברלין לקרקוב שבפולין, ומשם לנמל טריאסטה באיטליה ובהפלגה לפלשתינה. חותמת הגבול של גרמניה ועליה צלב הקרס הוחתמה בדרכונם. הם השאירו הכול מאחור - את המפעל, את הבית, את החברים ואת בני המשפחה המורחבת. אלו חשבו שהם משוגעים לעזוב כך ולעבור לגור במדבר.
מתוך כ-50 בניה של אותה משפחה מורחבת, רק עשרה שרדו את השואה. כל השאר נרצחו במחנות ההשמדה. באופן מסוים, המפגש האקראי עם היטלר הציל את חייו של אבא.
היום שבו הוא פגש את היטלר הפך למוטיב קבוע בשיחות שלנו. מה היה קורה אילולא ומה קרה אף על פי, כיצד מפגש אקראי הפך לנקודת מפנה ששינתה את חייו ואת גורל בני משפחתו, בהם גם אני. שנים עסקנו במחשבות הללו ובשאלה הקיומית הזו, בעצם עד יום מותו בשיבה טובה בגיל 92 בשנת 2015.
רגע לפני שעדויות כמו זו של אבי ייעלמו ולא ייכתבו בדברי הימים, החלטתי לצאת למסע ולנסות לאתר אנשים נוספים שפגשו את היטלר. אנשים שהמפגש הזה שינה את חייהם, ושסיפורם לא סופר מעולם.
במשך ארבע שנים אספתי עדויות באופן כמעט אובססיבי, במטרה ליצור סרט. הקשבתי לכל מי שהסכים להיפגש איתי, ולא משנה באיזה צד היה בזמן המלחמה. חלקם שונאים אותו, חלקם העריצו אותו בעבר ואפילו ראו בו דמות אב. חלקם מעריצים אותו עד היום. דרך העיניים של האנשים הללו ניסיתי להבין מי היה האיש שהוביל את השמדתם ההמונית והשיטתית של שישה מיליון יהודים וגרם, לפחות בעקיפין, למותם של יותר מ-60 מיליון בני אדם. מי היה הפסיכופת, אחד על אחד.
כילד נהג ריצ'רד פרידריך רייטר לשתות שוקו על המרפסת של היטלר. הוא אפילו קרא לו "הדוד וולף" . דודתו של ריצ'רד, מריה רייטר, הייתה המאהבת של היטלר מסוף שנות ה-20 ועד לתקופת אווה בראון. כשנפגשו לראשונה הייתה בת 16: היטלר היה אז בן 37.
"היינו מגיעים אחר הצהריים כילדים עם מריה", הוא נזכר. "היטלר היה נותן לנו שוקו ופרוסת עוגה ואנחנו היינו משחקים עם הכלבים שלו, ככה זה התחיל. כילד לא התרשמתי מהמדים שלו או מהיותו פוליטיקאי בכיר בגרמניה. לידי הדוד וולף היה לבוש רגיל. הוא תמיד נהג לחייך אליי, לקח אותי לטיולים לקן הנשרים (נקודת מצפה על האלפים – ר"י), סיפר לי אגדות עם גרמניות. הוא תמיד היה מאוד נחמד ואפילו ילדותי קצת איתנו הילדים, מאוד אדיב לאורחים שהגיעו לבקר בבית. מבחינתי הוא היה דוד נחמד".
9 צפייה בגלריה
לשימוש הכתבה בלבד אדולף היטלר סרט רונן ישראלסקי ריצ'ארד רייטר מריה מנפרד נאצים שואה
(צילום: אלבום משפחת רייטר)
רייטר נולד ב-1928 בעיירה ברכטסגאדן ששוכנת בהרי האלפים, על גבול גרמניה-אוסטריה. שם, בין היתר, התגורר גם היטלר במצודה המכונה ברגהוף. רייטר היה למעשה בן השכנים שלו שהפך לבן טיפוחיו, ובשנות המלחמה האחרונות גם לקצין בואפן אס.אס. אחרי המלחמה הורשע בפשעי מלחמה במסגרת משפטי נירנברג וריצה עונש מאסר.
לאחר השחרור מהכלא השמיד רייטר כל זכר מחייו הקודמים. הוא שרף תמונות, מדים ומסמכים, כל מה שיכול היה לקשר אותו ל"דוד הנחמד". הוא גם השמיט את שמו האמצעי, פרידריך, וכך, עם שם וזהות פחות "צבועים", היגר לקנדה והתחיל בחייו החדשים.
פגשתי אותו כשכבר היה בסוף החיים הללו, בגיל 88. זה קרה בפברואר 2016, בעיצומה של סופת שלגים פרועה שהקשתה מאוד על הנסיעה למקום מגוריו – עיירה קטנה ונידחת בשם פנטנגוושין, בצפון אונטריו.
הבית שבו מצא מקלט נראה כמו טירה. שביל ארוך הוביל אל מבנה במעלה גבעה מושלגת, שצריחים הזדקרו ממנו. בפנים: בית אבות לגרמנים קשישים שמתגעגעים למראות האלפים המושלגים. כאן הוא בחר להתחבא. באתי נחוש לא לסלוח ולא לשכוח.
בכניסה ישב זקן חייכן. בצורתו, בחיוך ובמבט הוא הזכיר לי את אבא שלי. המשכתי משם לקבלה. "אנחנו כאן לפגוש את מר ריצ'רד רייטר", אמרתי לפקידה. "הו, סוף-סוף הגעתם, ריצ'רד מחכה לכם כבר יום שלם, הוא מאוד דאג לכם, חשש שמא נתקעתם בדרך... הוא ממתין לכם על הספסל בכניסה".
"סליחה, האיש החייכן שקיבל אותנו כשנכנסנו לבית האבות זה ריצ'רד?" שאלתי, וכמעט הוספתי "הנאצי האכזר". עוד לפני שהפקידה הספיקה לענות הרגשתי טפיחה קלה על הכתף, הסתובבתי והינה הוא שם עם החיוך, זה שהזכיר לי את אבא. "שלום רונן", הוא אמר בעברית עם מבטא גרמני חזק, והוסיף באנגלית: "אני ריצ'רד, חיכיתי לבואך. איך הייתה הדרך?"
אחרי המפגש הלבבי הזה, קצת קשה היה לתקוף אותו בשאלות בנות עשרות שנים. איך אנסה למצוא אשם בזקן אחד שנותר בין האחרונים מדור שלם שנעלם? איך אוכל לראות בעיניו את עיניו של היטלר? במהלך הימים הבאים חשף בגילוי לב את הסיפור שלו - זה שהתחיל בשוקו במרפסת של הפיהרר, והסתיים רחוק-רחוק ממנו, כשהאהבה כבר הפכה לשנאה. "הערצתי את היטלר", הוא הודה בכנות שאפיינה אותו לאורך כל הריאיונות.
למה בעצם החלטת לשתף אותי בסיפור שלך?
"נהוג לומר שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים. ישנם אי-דיוקים רבים בהיסטוריה הכתובה של מלחמת העולם השנייה. היה הרבה רוע במלחמה, אבל לנו כגרמנים היו גם הרבה דברים טובים שקרו. לכן החלטתי להציג את נקודת המבט שלי על השנים האלו.
"נהוג לחשוב שנציונל-סוציאליזם היא רק תנועה לאומית הדוגלת בגזענות ובעליונות הגרמנים. אבל זו הייתה שיטת ממשל שבאה להיטיב עם העם, להקטין פערי מעמדות, לצמצם עוני ולתת שוויון הזדמנויות, בלי קשר לרקע הכלכלי שאתה מגיע ממנו מהבית. המדינה תדאג לך לחינוך, לעבודה ולשוויון. זה דבר טוב, אני חושב. אין לכך שום קשר לגזענות, זה היה העיוות ההיסטורי של התנועה".
את האהדה לנציונל-סוציאליזם הוא לא קיבל מהבית. אביו, קרל רייטר, היה קומוניסט מושבע שהתנגד נחרצות להיטלר והיה מהיחידים בעיירה שהעזו לבקר אותו. ריצ'רד סיפר כי הוריו אף התגרשו בשל כך, מאחר שאימו הייתה מעריצה שרופה של מנהיג המפלגה הנאצית. האב עזב את הבית, ואט-אט הפך היטלר לדמות אב עבורו. "הייתי מבלה שעות על גבי שעות בילדות בברגהוף. אני זוכר את היטלר עומד מול המראה ומתכונן לנאומים שלו. הוא היה עושה חזרות על תנועות הידיים, מדבר בלהט מול המראה, חוזר על הדברים, ממש כמו שחקן מקצועי.
"בימי ראשון היו מגיעים חברי המפלגה הבכירים - גרינג, הימלר, גבלס. הם היו באים עם נשותיהם בימי הקיץ, ומתארחים על המרפסת המפורסמת. אני הייתי מתרוצץ בין כולם עם אחי הגדול גונטר. היטלר היה אומר לנו לקחת את הכלבים לטיול, ואנחנו עשינו מה שהוא אמר לנו. אמא ידעה שאנחנו אצל הדוד וולף עם הדודה מריה, והיא הייתה שמחה".
בגיל 14 הצטרף עם אחיו גונטר לנוער ההיטלראי, ובמהרה התקדם והפך למנהיג בולט בקבוצת הנוער. אלו היו שנים שבהן ראה את השכן המפורסם פחות ופחות. "השנים שלי בנוער ההיטלראי היו נפלאות", הוא נזכר. "למדנו לרכוב על סוסים, קיבלנו מדים שאמא הייתה מגהצת לנו. כשפרצה המלחמה היטלר שהה בעיקר במינכן ובברלין אז ראינו אותו פחות, אבל לעיתים הוא הגיע לסוף השבוע לנוח, ואז היינו מארגנים קבוצת ילדים ומברכים אותו בכניסה לעיירה. פעם אחת הוא ראה אותי ואת גונטר בקבוצת הילדים, אז הוא קרא לנו לעלות למרצדס הפתוחה שלו ואמר לנהג שלו לעשות סיבוב בכל העיירה. המעמד החברתי שלנו השתפר פלאים בעקבות זאת".
הרומן עם מריה, דודתו של רייטר, הסתיים תוך כמה שנים ביוזמתו של היטלר. היא נותרה מאוהבת בו, אבל צייתה כשהורה לה להינשא לאיש צבא בשם גאורג קוביש. היטלר עצמו תיאם את טקס הנישואים, ולאחר מכן גם שלח את קוביש לחזית, שם נהרג בקרבות. לאחר מותו שלח היטלר למריה זר ורדים אדומים עם כרטיס שבו הביע את תנחומיו. משפחת רייטר הייתה המומה מהאכזריות שבדבר, אך מריה עצמה המשיכה לשלוח להיטלר מכתבי אהבה. היא עשתה זאת בסתר, ומבלי שזוגתו אווה בראון תדע.
בשנת 1944 ירד גיל הגיוס בגרמניה ל-16. רייטר גויס, ויחד עם אחיו גונטר שירת בואפן אס.אס כלוחם בחזית. "היינו מגיעים למקומות שאותם היינו צריכים לכבוש בקרב", הוא סיפר, והוסיף כי לאחר ניצחונות נהגו להכניס קבוצות של אנשים למבנה סגור ולהעלות אותו באש - "זאת הייתה דרך מהירה לסיים את העבודה".
במהלך מלחמת העולם השנייה הרגת בעצמך בני אדם?
"בלהט הקרבות, כן".
כמה בני אדם להערכתך הרגת בעצמך?
"היו הרבה, לא נהגתי לספור".
ניסית אי פעם להתנגד לפקודה של הרג?
"לא יכולנו להתנגד. זאת הייתה השיטה, ובאותם הימים השיטה הייתה טובה אליי".
במהלך קרב מול הצבא האדום נפצע בגבו, אושפז וחזר לשרת בעיירה שבה נולד, ברכטסגאדן. כחייל מקומי הכיר את כל הדרכים והפך לשליח צבאי של האס.אס באזור. לטענתו, בימי הלחימה האחרונים נקרא למפקדה המקומית לביצוע משימה סודית. יש להדגיש כי לחלק מפרטי המקרה, ובעיקר אלה הנוגעים להרמן גרינג - מבכירי ההנהגה הנאצית, שכבר הורחק מתפקידיו בשלב הזה בהוראת היטלר - אין כל תיעוד היסטורי מעבר לדבריו של רייטר. הוא העיד על המקרה בעבר, אך לא תמיד פירט את כל שרשרת האירועים כפי שהציג אותה בריאיון.
"נמסר לי שעליי להעביר מזוודה נעולה, ובה פקודה אישית מהיטלר שעליי להעביר לשומר הראש של גרינג ולבכירי הנהגה שהיו בברכטסגאדן. לקחתי את המזוודה, והמפקד אזק אותה לזרועי. קיבלתי אופנוע, וממרכז העיירה התחלתי לנסוע במעלה ההר אל ביתו של גרינג. כבר בחצי הדרך ראיתי מטוסים של בעלות הברית שהחלו להטיל פצצות על האזור. אני המשכתי לנסוע. בערך שני קילומטרים לפני שהגעתי לביתו של גרינג כדי למסור את הפקודה הגיעה קבוצת מטוסים שהחלה להפציץ את הבית. הצלחתי למצוא מקום מסתור בבוטקה של השומר בכניסה לבית, הצצתי וראיתי איך הבית כולו עולה בלהבות.
"לאחר כשעה הסתיימה ההפצצה ויצאתי ממקום המסתור. איפה שהיה בית מפואר וגדול נשארו רק הרס, עשן ואבק. היו שם כמה חיילים מצוות השומרים של גרינג, והם אמרו לי שהוא הצליח לברוח עם אשתו והבת שלהם אדה לפני שהחלה ההפצצה. לאחר זמן לא רב ראינו גל שני של תקיפות - הפעם הם הפציצו את הברגהוף, ביתו של היטלר".
המזוודה ששרדה את כל ההפצצה, הוא מספר, לא הגיעה ליעדה. לטענתו, בתוכה שכנה פצצה מסוג אחר: "הייתה שם פקודה בכתב ידו של היטלר, שהורה לשומר הראש של גרינג לירות כדור אחד בראשו ולחסל אותו".
בימים האחרונים של הלחימה נהרג גם גונטר, אחיו. עם שוך הקרבות החלו בעלות הברית להשתלט על האזור הכבוש. ראש עיריית ברטכסגאדן נמלט, ולדבריו של רייטר, במקומו מונה לא אחר מאשר אביו קרל - מתנגד המשטר, קומוניסט, שאיתו לא ניהל שום קשר לאורך נעוריו. רק שנים לאחר מכן הם התפייסו.
לאחר סיום המלחמה, גרמניה החלה בתהליך של "דה-נאציפיקציה" - המרת השיטה הנאצית לדמוקרטיה שאנו מכירים כיום. במסגרת תהליך המעבר גרמניה העמידה לדין את המעורבים במלחמה בכל הדרגות. רייטר סיפר כי נשפט בגין פשעי מלחמה בהליך נפרד במסגרת משפטי נירנברג, ונכלא למשך שנתיים יחד עם חיילי ואפן אס.אס נוספים. שמו נמצא מאז ברשימות השחורות של פושעי מלחמה שהכניסה לארצות הברית אסורה עליהם.
בתחילת שנות ה-50 הוא שוחרר. מודעת פרסומת שבה נתקל ברחוב, ושהזמינה מהגרים לקנדה, נטעה בראשו את הרעיון לעזוב. "הקנדים שאלו רק שאלה אחת – 'אתה יודע אנגלית?' – עניתי שכן. למחרת כבר הייתי על אונייה בדרכי לעתיד חדש".
9 צפייה בגלריה
לשימוש הכתבה בלבד אדולף היטלר סרט רונן ישראלסקי ריצ'ארד רייטר מריה מנפרד נאצים שואה
(צילום: אלבום משפחתי)
רייטר, עדיין איש צעיר, אכן יצר לעצמו עתיד חדש. בקנדה הוא נישא לג'יין, ולשניים נולדו ארבעה בנים. מודעה נוספת, שבה נתקל כעשר שנים לאחר שהיגר, הביאה לטוויסט נוסף בסיפור. זו הייתה מודעת דרושים בעיתון: "דרוש מורה לגיאוגרפיה ולהיסטוריה, ובפרט היסטוריה של מלחמת העולם השנייה".
כך הפך למנהל מחלקה בבית הספר "פורסט הילס ג'וניור היי", הממוקם בלב השכונה הכי יהודית בטורונטו. במשך 16 שנים איש מצוות ההנהלה והתלמידים, שברובם היו יהודים, לא ידעו על עברו של המורה האהוב, ראש המחלקה להיסטוריה, שהפך לימים בקי בהיסטוריה יהודית ובקרבות ישראל.
במהלך השנים בנוער ההיטלראי ובואפן אס.אס, רייטר כלל לא הכיר יהודים, אבל בתקופה הארוכה שבה שימש מורה התוודע לעם שה"דוד" הנערץ שלו ביקש להשמיד. הוא התאהב בחוכמה, בשנינות ובערכי המוסר היהודיים. "יש הרבה מאוד דברים שעשיתי שאני לא גאה בהם", אמר על כך, "אבל מה יכולתי לעשות?"
אתה מרגיש אשם או אחראי על מה שקרה בשואה?
"אני לא מרגיש אחראי, אבל צר לי על מה שהיה".
היית עד להרג או להתעללות ביהודים?
"כשביקרתי פעם במחנה השמדה, עמדנו קבוצת חיילים מול הארובות וצחקנו – 'הינה עוד אחד עולה באש'".
כתבת תחקיר שפורסמה ב-2004 במגזין "טיים קולוניסט" בוונקובר שמה קץ לחשאיות העבר האפל שלו. בכתבה נחשפו שמותיהם של כאלף פושעי מלחמה נאצים שהיגרו לקנדה וחיו תחת זהות בדויה. ריצ'רד היה ביניהם.
המורה הוותיק נקרא בבהילות לחדר המנהל. "המנהל שאל אותי מיד, 'ריצ'רד, האם מה שקראתי בעיתון זה נכון?' עניתי לו שכן. הוא אמר שהוא מצטער, ועל אף שכולם מאוד אוהבים אותי בבית הספר, הוא נאלץ לפטר אותי מיידית".
לאחר סדרת המפגשים שמרנו על קשר. הוא אפילו נהג לשלוח לי מיילים בחגים יהודיים. "מי היה מאמין שמנהיג לשעבר בנוער ההיטלראי, שהיה חייל ואפן אס.אס, וחייל לשעבר בצבא הישראלי יסתדרו כל כך טוב כמו שהסתדרנו", כתב אז.
בדצמבר 2016, לאחר תקופה ממושכת שבה לא נפגשנו, ביקש שאבוא שוב לפגוש אותו בבית האבות. היה לו חשוב לראות אותי פעם נוספת. כשהגעתי מיד היה לי ברור שאני רואה אדם שכבר הגיע לסוף ימיו. רייטר היה רזה וכחוש, דיבר לאט, מבטו היה מושפל, ונראה היה שרוח החיים שאפיינה אותו כל כך במפגשים הקודמים יצאה ממנו. "שאל אותי עוד שאלות, רונן", הוא ביקש, כאילו רוצה להספיק כמה שיותר לפני סוף חייו.
יש לי רק שאלה אחת. אם אתה היית צריך לסלוח למישהו על כל מה שקרה לך - למי היה לך קל יותר לסלוח? להיטלר או לאביך?
"אני לעולם לא אסלח להיטלר. הוא הרג את אחי, את אימי (שלדבריו מתה משברון לב לאחר מות אחיו – ר"י), את הדוד שלי, שלושה בני דודים".
ברגע הזה הוא נשבר. דמעות פרצו מעיניו, והוא ניסה להסתיר אותן בממחטה. "לא חשבתי שבגיל 88 עוד יישארו דמעות. הדוד וולף הוא זיכרון שדהה, ואני באופן אישי הייתי כורך את חבל התלייה סביב צווארו".
רייטר פורץ בבכי בריאיון
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. במרץ 2017 התקשר אליי ראסל, בנו, והודיע שהוא הלך לעולמו. הוא סיפר שאביו מאוד אהב אותי ואישר לי לשתף עם העולם את סיפורו. בקשתו האחרונה הייתה שישרפו את גופתו, ושאפרו יפוזר במי האוקיינוס מול חופי נובה סקושה, בעיר הליפקס שאליה הגיע שנים רבות קודם לכן כמהגר.
אף שברגעים לא מבוטלים הצלחתי להזדהות עם סיפורו, לרגע לא שכחתי ולא סלחתי. הדמעות בסוף חייו של ריצ'רד רייטר לא נשפכו בגלל ששת המיליונים, גם לא על 60 המיליון - אלה היו דמעות של הפסד. לשנאה יש מחיר כבד. גם בצד של הקורבן וגם בצד של הגזען. גם בצד המנצח וגם בצד המפסיד.
אני ממשיך במסע.
רונן ישראלסקי הוא במאי טלוויזיה וקולנוע, שחי כיום עם משפחתו בקנדה. בפרקים הבאים הוא ימשיך לתאר את המסע שיצא אליו בעקבות אביו - המפגשים עם אנשים שהכירו את היטלר: הילד שהפך לנער הפוסטר של המפלגה הנאצית, הצעיר מהנוער ההיטלראי שהתקרב ליהדות בבגרותו וגם אדה גרינג, בתו של בכיר המפלגה הנאצית הרמן גרינג. בימים אלה מסיים ישראלסקי את העבודה על הסרט שיצר מאותם מפגשים - "היום בו פגשתי את היטלר". לתמיכה בהפקת הסרט לחצו כאן. לתגובות: Ronen.Israelski@gmail.com
