בחזיתו של הבניין ברחוב רמב"ם 15 בבת-ים מוצב שלט גדול המבשר על שיפוצו ושדרוגו בקרוב. זה רחוב קטן בחלקה הצפון-מערבי של העיר היורד מרחוב בלפור, מתעקל בתחילתו ואז יורד בדוך עד רחוב הלפר, ולכל אורכו עומדים זה לצד זה בניינים שחזיתם מתקלפת ותריסיהם שבורים, לצד בניינים שעברו מתיחת פנים.
עוד על פרשת רצח נאווה אלימלך:
- אמא של נאווה אלימלך: "מוכנה לעשות הכול כדי להגיע לאמת"
זה רחוב ששנים התנהל תחת אימה משתקת.
נאוה אלימלך נולדה וגדלה בקומה השלישית בבניין. ממנו יצאה בצהרי יום שבת, 20 למארס 1982 לחברה שהתגוררה כמה מאות מטרים מכאן. להוריה שישנו צהריים הותירה פתק בו כתבה לאן היא הולכת, פגשה חברה בחצר הבניין, הלכה כ-200 מטר ונתקלה באחותה הגדולה אפרת בחזית המזנון המיתולוגי "סמי בורקס" ברחוב רוטשילד במרכז העיר. היא התעכבה קצרות לשם סידור העגיל בתנוך אוזנה ואז המשיכה בדרכה במעלה הרחוב לכיוון הים, עד שהתפוגגה מהעין ומאז לא נראתה יותר.
היא הייתה בת 11 ושלושה חודשים, כפי שמקפידה אמא מזל לציין עד היום, כשהפכה לפרשה הופכת קרביים ולתיק חקירה בעדיפות עליונה. עכשיו אנחנו בחזית הבניין עם קציני המשטרה בדימוס משה קדמי וצביקה וולף, שניהם כבר לא צעירים כמו אז, בוחנים אותו מכל כיוון וזווית, כאילו לא עברו ארבעה עשורים מאז שהוטל עליהם לנהל את חקירת התיק.
קדמי, 73, הגיע מביתו באבן-יהודה. וולף, 68, צעד לכאן בקושי רב מהדיור המוגן הסמוך, מגדלי הים התיכון, שבו הוא מתגורר מזה כשלושה חודשים. הוא סובל ממספר מחלות וטוען כי למיקום שבו בחרו עבורו ילדיו לא היה שום קשר לתיק החקירה שטילטל את חייו. "הם חיפשו לי מקום מפנק ליד הים", הוא אומר, "אבל אני מיד קלטתי את ההקשר. הרמתי טלפון למשה ואמרתי לו, 'אני פה בגלל נאוה אלימלך, אני אגמור ליד המקום בו היא נעלמה".
בת-ים של ראשית שנות ה-80 הייתה עיר על שפת הים, מלאת שיכונים צפופים ומרכז עיר שכל כולו ארבעה רחובות, ערב רב של ישראלים שעלו מכל קצוות תבל וילדים שמשחקים בחוץ, בחצרות הבלוקים והגינות עד שעות ערב מאוחרות בלי חשש. צועדים ברגל לחוף הסלע, עוצרים לקנות סברס קר בירידה לחוף, רואים סרט בימי רביעי על הדשא של גן ההרפתקאות ונפגשים במצבה לשוטטות חסרת מטרה.
כשאלימלך פתאום נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה נפלה אימה על העיר. כותרת מאותם ימים בישרה על "בהלה בבת-ים - הורים הטילו על ילדיהם עוצר בית". ב"ידיעות אחרונות" פורסמה מסגרת מיוחדת של "כללי התנהגות וזהירות לילדים", ובשבע בערב נעלמו כל הילדים מהרחובות. כעבור כמה ימים, כשנמצא ראשה הכרות של אלימלך בחוף תל ברוך בצפון תל-אביב, לא היה בת-ימי שלא חשש להיתקל בחוף של העיר בחלקי גופה נוספים. מהדורות החדשות ברדיו, מבט של ערוץ 1, כל העיתונים, כולם דיווחו בהרחבה ובכותרות הראשיות על החיפושים והחקירה.
זו הייתה האווירה והיא ריחפה מעל התנהלות המשטרה. משה קדמי היה אז ראש לשכת החקירות במרחב יפו, אליו הייתה שייכת בת-ים. בוגר קורס החוקרים הראשון של משטרת ישראל, הוא נחשב לקר רוח, יסודי וקפדן, אחד שלא מותיר אבן אחת לא הפוכה. כמעט ארבע שעות ישבנו איתו ועם חברו וולף, שהיה סגנו בצוות החקירה המיוחד שהוקם ושמענו בפירוט, בפעם הראשונה, על מהלך החקירה. למרות עשרות השנים שחלפו, קדמי מעולם לא התראיין על הפרשה וגרסתו לא נשמעה.
מיד עם הגשת התלונה על היעדרותה של אלימלך בידי הוריה במשטרה, עודכן קדמי על תחילת החיפושים. "זה היה בשבת אחר הצהריים, גרתי אז ברעננה. עידכנו אותי על המקרה, הבנתי שהתחילו בחיפושים של שוטרי סיור ובערב כבר הצטרפו בלשים לחיפושים, אבל בשעות הראשונות סדרי הגודל היו מצומצמים, ניידת אחת וכמה שוטרים. למחרת כשהיא לא חזרה הביתה ולא יצרה קשר, כל המחוז נעמד על הרגליים. תורג'מן (ניצב אברהם תורג'מן ז"ל שהיה מפקד מחוז תל־אביב באותם ימים) חזר מחופשה ולקח פיקוד. הוא מינה את עמנואל גבאי שהיה אז ראש משרד החקירות בתחנת בת־ים כאחראי על החיפושים.
"אני התעדכנתי בכל יום. מאות שוטרים ומאות מתנדבים חיפשו אחריה, בלשים, אנשי מודיעין, חוקרים שתיחקרו שכנים וחברות וחברים שלה מבית הספר, ולא היה שום קצה חוט. בוקר אחד, שמונה ימים לאחר ההיעלמות שלה, התבקשתי להגיע במהירות לחוף תל ברוך. הגיע מפקד המחוז, מפקד המרחב, אנשי מז"פ, כל העולם הגיע. הראש שלה נמצא בתוך שקית קשורה בחוט.
"תמונת הראש נחרתה בזיכרוני ותקופה ארוכה לא הרפתה ממני. זה היה דבר נורא. הבת הגדולה שלי חגית הייתה אז בת 11, בערך בגילה של נאוה וגם זה השפיע. הייתה לי תמונה של נאוה שקיבלה המשטרה מהמשפחה וראיתי את הראש שלה וזה זיעזע אותי מאוד. עד המקרה הזה הייתי בהמון זירות רצח והתאבדות. אני לא מגזים, ראיתי עשרות גופות. שבע שנים קודם לכן, בפיגוע במלון סבוי, הייתי מהראשונים שנכנסו למלון אחרי פעולת ההשתלטות שהוביל עוזי יאירי. מה אני אגיד לכם, המחזות שראיתי שם היו של שדה קרב. דברים נוראיים. ועדיין, שם, בחוף הים בתל ברוך, כשהסתכלתי על הראש של נאוה, הרגשתי שזה הדבר המחריד ביותר שראיתי מימיי. גם היום, בחלוף השנים, ברור לי שאותו מעמד בחוף זה האירוע הכי קשה שחוויתי".
בחוף הים קרא מפקד המחוז תורג'מן לקדמי, והטיל עליו לעמוד בראש צוות חקירה מיוחד. "'סע לתחנת בת-ים', הוא הורה לי, 'תתארגן לך על כמה צריפים ותקים את הצוות. תקבל כל מה שתרצה. קציני חקירות, חוקרים, בלשים, אנשי מודיעין, כל מה שצריך. ואני שולח אליך את וולף שיהיה הסגן שלך'. עד אז הכרתי את צביקה בתור שכן מרעננה. היינו מדליקים מדורות ל"ג בעומר ביחד עם הילדים, לא יותר מזה".
וולף היה אז ראש מחלק פשעים במרחב ירקון. יליד פרדס-חנה שגדל להיות נער פורק עול, הסתבך לא מעט עם המשטרה והפך לביטניק יחפן, עד שבשנת 75' החליט בתפנית חדה להתגייס למשטרה. חוקר לא שגרתי שהתחיל בבילוש במדור המרכזי ונודע בחראקות שעשה בקורטינה שהצמידו לו.
"למרות כל הרקע שלי העריכו אותי מאוד בתור חוקר והקפיצו אותי כמה כיתות בתפקידים", אומר וולף. "תורג'י מפקד המחוז חיבב אותי. הוא היה איש קשוח עשוי פלדה, שכל מפקדי המרחבים והקצינים הבכירים פחדו ממנו פחד מוות. והוא מתקשר אליי באותו יום בו נמצא הראש של אלימלך ואומר לי, 'מצאנו את הראש של הילדה, זה תיק רצח, סע לבת-ים, אתה עובד עם קדמי'. בקול שלו שמעתי שהוא מתרגש. אחר כך במסיבת העיתונאים, הוא אמר לכתבי הפלילים שבכל תקופת שירותו במשטרה הוא לא נתקל במקרה כזה מזעזע והבטיח שהמשטרה תעשה כל מאמץ אפשרי, לא תחסוך במשאבים, בכוח אדם ובמחשבה, כדי לגלות מי ביצע את הפשע המחריד הזה".
תחנת המשטרה בבת-ים ישבה אז בקצה הדרומי של העיר, במעברה הישנה בלב החולות. כשוולף הגיע לשם, קדמי כבר ישב באחד הצריפים ועבר על התיק שקיבל מגבאי, ראש משרד החקירות. "התחלתי לעשות רשימות של מישורי חקירה. מישור משפחה, מישור חברות וחברים מבית הספר, מישור חולי נפש, מישור פדופילים ומישור דייגים ובעלי סירות, בגלל שהראש נפלט מהים. הצוות התגבש תוך יום ולמחרת בבוקר כבר היו לי למעלה מ-50 איש. קצין ותיק אמר לי אז, 'זה צוות החקירה הכי גדול שהוקם אי פעם במשטרת ישראל'".
וולף: "תישאלנו את כל החברות שלה כמה וכמה פעמים, בנוסף לתשאול שעשו להם החוקרים בשלב החיפושים. תישאלנו כמה פעמים את טלי, החברה של נאוה, אליה היא יצאה ולא הגיעה. אחרי כמה תשאולים, המשפחה שלה ביקשה שנרד ממנה בגלל מצבה הנפשי. הגענו למסקנה שאין טעם להמשיך איתה והנחנו לה. קיבלנו כל מה שרצינו. פסיכולוגים, גרפולוגים, אפילו תוכנת מחשב חדשה שפותחה במטה הארצי, ייעודית לחקירות. הצח"מ שלנו היה הראשון במשטרה שהשתמש בתוכנה הזו. קראנו לה 'התוכנה של נאוה'".
קדמי: "בתשאול של מכלוף, אבא של נאוה, ניסינו למצוא איתו כיוונים אפשריים. היה לו מפעל קטן לייצור נעליים ברחוב יפת ביפו, קרוב לשוק הפשפשים, והוא סיפר שהיה לו עובד שהוא פיטר לא מזמן וזה נגמר ביניהם לא טוב. ביררנו מי האיש. הוא גר אז בבית מט ליפול עם חצר מוזנחת ממש פה קרוב ברחוב הרצל, לא רחוק ממשפחת אלימלך. אירגנו צוות, צו חיפוש, ויצאנו אליו. בחיפוש אצלו מצאנו הרבה תמונות של ילדות, לא זוכר אם גם הייתה תמונה של נאוה, ומיד עצרנו אותו.
"הוא הודה שהוא צילם בנות מהאזור, שחלקן הגיעו אליו הביתה והוא נגע בהן בכל מיני מקומות, אבל הכחיש כל קשר להיעלמות של נאוה. לא מצאנו שום רמז או ראיה שקישרו בינו לבין ההיעלמות והרצח של הילדה. הוא הועמד לדין על פדופיליה, הורשע וישב כמה שנים בכלא. תישאלנו וחקרנו מאות אנשים ולא הגענו לשום קצה חוט משמעותי. כל פעם שחשבנו שהנה, אולי מצאנו משהו, התברר שאין בזה כלום".
וולף: "בכניסה לתחנה היו כמה ספסלים וישבו שם חולי נפש וכל מיני מופרעים במשך שעות, בהמתנה שיקראו להם פנימה לתשאול. אני מדבר איתכם על עשרות כאלה כל יום. כמו תור בבית חולים למשוגעים. ובפנים באחד הצריפים, שמנו שורה של שולחנות ומאחורי כל שולחן ישב חוקר. ואני הייתי התחנה האחרונה לפני ששלחו אותם הביתה, רצו שיעברו דרכי בגלל האינטואיציה שלי".
קדמי: "הייתה לו אינטואיציה של חתול רחוב. אני זוכר שכמה פעמים הוא הוריד את המדים ועלה על אזרחי, שם כובע טמבל ויצא להתיישב בין חולי הנפש שזימנו והמתינו מחוץ לשער של התחנה, להתערבב בשיחות שלהם".
וולף: "היו קטעים, דאחקות, עוונטות, סלנגים. לפחות ארבעה הודו לי ברצח של נאוה ובדקנו ברצינות כל אחד מהם והתברר שזה שטויות".
המשטרה בודדה את קדמי ואנשיו מהתקשורת, לא אישרה אף שיחת רקע או תדרוך לכתבים. הצוות מיפה את מסלול ההליכה מהבית של אלימלך לבית חברתה טלי, והחוקרים עברו בניין-בניין, חנות-חנות ותישאלו את השכנים, רשמו כל מילה. מי שלא היה בבית, חזרו אליו בערב או למחרת. תוחקרו גם נהגי מוניות ואנשים שנהגו לפקוד את הים באותה תקופה, למרות שזו לא הייתה עונת הרחצה.
בחודשיים הראשונים, מפקד המחוז תורג'מן הקפיד לקיים בכל סוף יום ישיבת עדכון במשרדי הצח"מ בתחנת בת-ים, לקבל עדכונים ולקבוע תוכנית עבודה ליום שלמחרת.
קדמי זוכר שבאחת הישיבות של תורג'מן בתחנה, הכניסה לו פקידה פתק והוא עיין בו, הרים את ראשו ואמר, "יש בחוץ אישה שרוצה להגיד מי רצח את נאוה, אני מבקש מכולם לצאת, רק הפסיכולוג נשאר איתי".
קדמי: "אחרי שעה ארוכה הוא קרא לי ואמר, 'אני מאמין לה'. היא אמרה שראתה את נאוה עולה לרכב וידעה לתת תיאור כללי של הבחור וכמה מספרים מלוחית הרישוי. הייתי סקפטי, אבל הוא ניער אותי, 'אנחנו לא יכולים להתעלם ממנה, היא הראשונה שבאה ואומרת, 'ראיתי את הילדה'. עד עכשיו אין לנו שום עדות ראייה'".
וולף: "למרות שזה לא היה חוקי קיבלנו אישור מיוחד לחקור אותה תחת היפנוזה. הבאנו צייר קלסתרונים משטרתי ומאיירת מאחד העיתונים, פסיכולוג משטרתי מתל-אביב ועוד אחד מהמטה הארצי בירושלים. בציורים יצא ציור מדהים של הבן אדם, תלתלים, גוף בריא, כולל איזה קעקוע יש לו על הזרוע. התברר שהוא מציל בחוף הים בתל-אביב (כיום אחד המצילים הוותיקים בתל־אביב). אירגנו צוות בנוהל חפוז ונפלנו עליו בערב מאוחר. חקרנו אותו כל הלילה ובבוקר שלמחרת.
מפקד תחנת המשטרה בת ים ב-1982 מדבר
"הוא הכחיש הכל כמובן, ובכל שעות החקירה, האישה שמסרה את הפרטים חיכתה בחוץ. בצהריים הגיע לתחנה אסף חפץ שהיה אז מפקד ימ"ר תל-אביב, כדי לקבל משימות בחקירה. בדרך למשרד של קדמי הוא נתקל באישה, נעצר ושאל אותה בחוסר סבלנות, 'מה את עושה פה?' ענתה לו, 'הבאתי להם את הרוצח של נאוה אלימלך'. חפץ נהיה אדום, נכנס לקדמי וירה, 'תגידו, אתם השתגעתם, מדובר בחתיכת שקרנית ונוכלת שכבר עבדה על המשטרה'. ברור ששיחררנו את המציל מיד".
קדמי: "בחודשים הראשונים של החקירה לא היה לנו זמן להתפנות לכל מיני מכשפים, מעלים באוב וקוראים בקלפים ובקפה. אבל עבר זמן ולא היה קצה חוט, ועברו כבר שלושה חודשים בהם בדקנו אלף כיווני חקירה ואמרתי שאין לנו מה להפסיד בשלב הזה. אני זוכר שהלכנו לפראפסיכולוגית מתקשרת עם נשמות שגרה בצפון בן יהודה. ישבנו אצלה אני, צביקה ואהובה עברי, שהייתה ראש צוות החוקרים שהיה אחראי על המשפחה והחברים מבית הספר. המתקשרת ביקשה שנביא לה פריטים אישיים של נאוה, ואהובה הביאה דובי וסוודר של הילדה.
"ישבנו סביבה במעגל, היא חיבקה את הדובי והסוודר, עצמה עיניים וצעקה, 'נאוה בואי אליי, נאוה בואי אליי'. אחרי כמה צעקות אהובה קמה ורצה לשירותים והתפקעה מצחוק. עוד כמה צעקות וצביקה קם, רץ למקלחת, סגר את הדלת ונשכב על הרצפה מרוב צחוק. רק אני נשארתי מולה - היא בעיניים סגורות - וחיכיתי לממצאים. כשהיא פקחה עיניים, היא אמרה שהיא יכולה להצביע על הבית בו בוצע הרצח. העלנו אותה על רכב, נסענו לבת-ים, נוסעים על בלפור, פה ימינה, שם תעשו שמאלה, בקיצור הבנו שהיא מחרטטת והחזרנו אותה הביתה".
קדמי: "תבינו, עבדנו בלי טכנולוגיות. לא היו פלאפונים אז, לא איכונים של סלולריים, הרחובות לא היו מוצפים במצלמות אבטחה. בהשוואה להיום, עבדנו בידיים חשופות עם טוריות. מה שהחזיק אותי כשרדפתי אחרי הרוח, היו הפנים של נאוה שראיתי בשקית בחוף הים. כל יום קמתי עם אמונה שהיום נצליח להבקיע דרך בחקירה, וכל יום שהסתיים בארבע בבוקר נפלתי על המיטה בתחושה נוראית. הייתי בתסכול ענק כי הקפדתי לבדוק כל בדל של רמז או כיוון. זו התחושה הכי גרועה שיכולה להיות לחוקר. לא היה לנו שום דבר להיאחז בו. 37 שנה עברו ולמרות שלא פיצחתי את הפרשה אני מחכה לפיצוח שלה. אני חי בתסכול נוראי".
כשפורסם השבוע שהחקירה נפתחה מחדש ויש סיכוי שחלה בה התפתחות, שניהם נדרכו. "איך ששמעתי התקשרתי אליו", מספר קדמי. "אמרתי לו בפעם המי-יודע, 'אולי זה אחד שישב אצלנו בחקירה ולא הצלחנו לפצח אותו'. יש לי פחד כזה שאולי הוא היה בידיים שלנו ופיספסנו אותו, למרות שאין סיכוי כזה". וולף מהנהן ואומר, "המשאלה שלי שאם יהיה חשוד, שייתנו לי לשבת איתו בתא. אני והוא סוליקו. בלי מכות, בלי קללות, לבד בדיבורים אני מוציא ממנו הודאה".
שניהם בטוחים שמדובר ברוצח קר רוח ומתוכנן. לאחר שנפלט ראשה של הילדה מהים נמצאו בחופי צפון תל-אביב, לא הרחק משפך הירקון, עוד שני איברים שנכרתו מגופה. האיברים והראש נחתכו במיומנות ודיוק בסכין חדה ועלתה סברה שאולי הרוצח הוא רופא כירורג בהכשרתו - כיוון שנבדק ונפסל.
החוקרים לשעבר אומרים ששני האיברים שנמצאו לאחר שנמצא הראש, היו עטופים בנייר עיתון שנקשר בחבל. "עטיפה מוקפדת", מציין קדמי, "מדויקת, שנעשתה בתשומת לב וקשירה מקצועית, לא רופפת. הוא לא עטף סתם מהר בעיתון בלחץ. מזה למדנו שמדובר באדם יסודי ומדויק, שמקפיד על פרטים, אחד שלא מנוהל על ידי לחץ".
וולף וקדמי מספרים על ויכוח סוער שהתנהל בתוך המכון לרפואה משפטית. "שניים מהרופאים הפתולוגים במכון התווכחו ביניהם על צורת החיתוך של האיברים שנמצאו, על זווית החיתוך", אומר קדמי, ווולף ממשיך, "שני הפתולוגים הדגימו ונופפו בסכין באוויר ותוך כדי צעקו אחד על השני והוויכוח התלהט. היו לנו המון ישיבות רק איתם והם לא הצליחו להגיע ביניהם להסכמה איך בדיוק היה החיתוך.
"התייעצנו עם קצינים בחיל הים שניתחו לנו את הזרמים באזור בו נמצאו האיברים, וההשערה הייתה שהם נזרקו למים באזור מוצא הירקון לים. השכבנו שם מארבים במשך תקופה כי חשבנו שאולי הוא מתכוון לזרוק עוד איברים למים, אבל לא זיהינו אף דמות חשודה. לא ידענו אם הוא זרק את כל האיברים ומה שמצאנו זה רק מה שנמצא, או שזרק רק חלק מהאיברים ואת היתר קבר, אלו סימני שאלה שנותרו לנו גם בתום החקירה". קדמי מספר שהחוקרים התקשו מאוד להרכיב פרופיל פסיכולוגי ברור של הרוצח. "היה קשה מאוד לתחם את הפרופיל לדמות מסוימת. הוא יכול להיות סוטה מין, מופרע, רופא, קצב או דייג. טיפוס מתבודד אבל גם חברותי, הרי היא גם הלכה עם הרוצח שלה. אולי הוא חטף אותה בכוח ואולי פיתה אותה בדיבורים, לא ידענו איך פגשה אותו ומה היה שם. לא הייתה לנו עדות ראיה אחת מהימנה שראו אותה עולה לרכב או מדברת עם מישהו".
כמעט חצי שנה פעל צוות החקירה המיוחד, ולקראת הסוף וולף חזר לתפקידו במרחב ירקון. "אחרי חמישה חודשים, מפקד המחוז תורג'מן החליט לפרק את הצח"מ", מספר קדמי. "היינו עשרות קצינים, חוקרים ובלשים, כל אחד מיחידה אחרת במחוז, וחסרנו בעבודה השוטפת. תורג'מן אמר, 'עשית מה שיכולת, בדקת את כל הכיוונים ואין קצה חוט, סכם את החקירה ותחזור למשרד שלך ביפו'. מבחינתנו התיק לא נסגר, היה ברור שאם יגיעו מידעים חדשים נבדוק אותם מיד". קדמי עוד נותר בצריף בתחנת בת-ים כדי לסכם את עשרות הקלסרים של החקירה ולהגיש דוח לאגף החקירות במטה הארצי. גם הוא חזר לתפקידו הקודם במרחב יפו, אבל כעבור תשעה חודשים החליט לפרוש מהמשטרה. "הרגשתי שמיציתי. הייתי אמור לקבל סנ"צ, תורג'מן קרא לי אליו וירה עליי, 'אתה נורמלי, מה אתה חושב שאתה עושה?' חברים אמרו לי שזה בגלל החקירה, בגלל התסכול.
"זה ישב לי על הלב ועדיין יושב שלא הצלחתי להגיע לרוצח השפל הזה, ששחט בצורה כל כך אכזרית ילדה קטנה. הייתה לנו הנחת עבודה שאולי מדובר ברוצח סדרתי ואולי הוא יכה שוב ובפעם הזו יעשה טעות שתפיל אותו. בכל מקרה איבדתי עניין בעבודה ופרשתי.
"אחרי משהו כמו חצי שנה הסתובבתי ביפו ונתקלתי במכלוף, האבא של נאוה. הוא זיהה אותי וביקש לשתות איתי קפה, שאל מה אני עושה עכשיו ועניתי שאני חוקר פרטי. הוא ביקש שאנקוב בכל סכום שאני רוצה כדי להקים צוות חקירה פרטי שיחקור את הרצח של הבת שלו. 'תגיד סכום, כל סכום', הוא הפציר בי. אמרתי לו, 'חבל על הכסף שלך. בתור ראש צוות החקירה לא היו חסרים לי אמצעים במשטרה ולמרות שקיבלתי כל מה שביקשתי, עם כל העוצמה של המשטרה, לא פיענחתי את התיק, כך שאין סיכוי שכחוקר פרטי אני אצליח'".
וולף פרש מהמשטרה כעבור שנתיים וחצי ופתח משרד עורכי דין. מפעם לפעם, כשהוקם צוות חקירה חדש, הוא וקדמי נקראו לבוא ולספר על החקירה שניהלו. שניהם מוצאים עצמם לפעמים מהרהרים בסיפור, כשהם לבדם עם עצמם, בלי שום קשר לכתבות תקופתיות או פרסומים כאלה ואחרים הקשורים למקרה. קדמי אומר שסרק את החקירה בראשו שוב ושוב בשנים הראשונות אחרי שפרש מהמשטרה, ישב לבד עם עצמו וניתח כל פעולה.
"הלכתי לישון עם זה וקמתי עם זה", הוא אומר כשאנחנו עומדים בכניסה לבניין שבו כל הפרשה הזאת החלה, "שיחזרתי את כל הפעולות שעשינו ולא מצאתי איפה פיספסנו. הלוואי ואני וצביקה נזכה לראות את הסיפור הזה מגיע אל סופו".
