היום הראשון של יולי 1992 היה היום האחרון במילואים של רס"ל גיל רוזנטל ביחידת החילוץ וההצלה 669. למעשה, הוא בכלל לא היה אמור להיות שם – הוא ובת זוגו עמדו לנסוע לזמן ממושך למקסיקו וכבר ארזו את דירתם ברמת גן, אבל הוא התבקש להחליף מילואימניק אחר והסכים.
אחר הצהריים עלה רוזנטל, לוחם ביחידת 669, על מסוק לטיסת כוננות בלבנון. איתו היו הטייס, הנווט רז מסד, מכונאי, לוחם נוסף מהיחידה ורופא. מה שקרה באותה טיסה שינה לנצח את עולמם של כל המשתתפים בה.
רז מסד (48) מרמת־השרון, נשוי, אב לבן ושתי בנות, מנתח מערכות בחברת "דרך ארץ", היה הנווט באותה טיסה, ולא הייתה לו היכרות קודמת עם גיל. "תפסנו כוננות פינוי־חילוץ בזמן שחיל האוויר תקף בלבנון, למקרה שמישהו ייפצע", הוא משחזר. "חצינו קו צפונה ללבנון. פטרלנו בים בגובה נמוך, ואז דיווחו לנו שהתקיפה הסתיימה ושאפשר לחזור לבסיס. אני זוכר אותנו חוזרים דרומה, חוצים קו חזרה בראש הנקרה ומתחילים לטוס לאורך קו החוף, ואז אני מציע לטייס לעבור מעל ולעשות שלום לספינת הסיור (דבורה) שהייתה במים".
זה משהו שהיה נהוג לעשות?
"חוויתי את זה יותר מפעם אחת, לא המצאתי את זה. פנינו לעבר הדבורה, והצפצפות של המסוק התחילו לצפצף, מה שאומר שאנחנו יורדים מתחת לגובה המותר. עברנו מעל הספינה וביצענו פנייה כדי לחזור דרומה, ומרגע שהבנתי שמשהו לא טוב עומד לקרות ועד להתרסקות של המטוס חלפה להערכתי כשנייה. הספקתי לצעוק לטייס ואולי לנסות לתפוס את ההגאים, וכבר היינו במים".
מה קרה לכם?
"הבנתי שאני בתוך המים ושאני צריך לחלץ את עצמי, ועבדתי על אוטומט. אני חושב שהוצאתי את הראש מהים - ניפחתי את חליפת ההצלה, ומסביבי, כמו שרואים בסרטים, אנשים התחילו לצוץ מהים. כשהסתובבתי אחורה ראיתי את המסוק עם הזנב למעלה".
וגיל?
"הפרטנר של גיל בטיסה עלה על זה שגיל חסר, המסוק שקע, והוא ניסה לצלול ולחפש אותו. כולנו היינו פצועים ברמה כזו או אחרת, ודי מהר הגיעה ספינת הדבורה כדי לחלץ אותנו. הם הורידו סירת גומי, ואני זוכר את מסוקי הקוברה שהגיעו לעזור בחיפושים".
גיל רוזנטל, בן 24 במותו, לא שרד את ההתרסקות.
גיל נולד בקיבוץ ניצנים, ילד שני במשפחה של ארבעה ילדים: אילה הבכורה, שי ואשרת צעירים ממנו. הוא למד בתיכון שער הנגב, ולפני הצבא עשה שנת שירות בצופים בבאר־שבע. הוא רצה לשרת ב־669, יחידה שמטרתה להציל אנשים ולא לפגוע בהם, ולשם כך התאמן במשך כמה חודשים. אחרי השחרור עבד בשיפוצים כדי לחסוך כסף לטיול עם חברתו.
אחותו אילה רוזנטל (53), כיום אמא לשניים, גננת שמתגוררת בקיבוץ ניצנים, זוכרת את הרגע שבו נודע לה על האסון: "מזכירת הקיבוץ התקשרה להגיד לי שקרה משהו ושאבוא לבית של ההורים. עברתי דרך המרפאה והיה שם אור, אז אמרתי לעצמי: 'משהו ממש רציני קרה אם המרפאה פתוחה'".
האחות אשרת רוזנטל (43), אף היא גננת ומתגוררת בניצנים, מספרת: "אני הייתי בקבוצת הגיל שלי ובאו שתי נשים מוועדת החברים של הקיבוץ להגיד לי שאני צריכה להתלבש וללכת הביתה כי קרה משהו לגיל. שאלתי: 'אני אראה אותו שוב?', והן אמרו לי 'לא'".
את אחיו שי רוזנטל (49), כיום ממושב ניר ישראל, אבא לשניים, שעוסק בטיפול בבעלי חיים ובביבליותרפיה, השיגה הבשורה הקשה בלבנון, שם שירת. "גיל ואני היינו קרובים מאוד", הוא אומר. "גיל היה מבוגר ממני בשנה וחצי, אז הוא נתן לי חזרה גנרלית לכל דבר שעברתי, וכך ידעתי למה להתכונן. הוא היה קצת אבא שלי, דאג לי, עשה לי".
אילה: "גיל היה רגיש מאוד, אבל עם המון המון שמחת חיים וצחוקים מתגלגלים. כשגיל היה צוחק בסרט במוצאי שבת, כל האולם צחק אחריו".
אשרת: "כשהוא קנה אופנוע, ההורים פחדו מאוד. הוא אמר: 'אתם מעדיפים שאני אחזור בטרמפים?', אז הם אמרו: 'לא לא לא' וזהו. חברים מהיחידה מספרים שסמכו עליו בעיניים עצומות".
חיל האוויר מינה ועדת חקירה לבדיקת התאונה. על רז מסד נאסר לטוס למשך שנה והוא הועמד לדין צבאי.
רז: "האשימו את הטייס ואותי בגרימת מוות ברשלנות, ואחד הדברים שאני הכי מכה על חטא עליהם ושהכי קשה לי הוא שלא הודיתי בגרימת מוות ברשלנות. עורכי הדין אמרו לי לא להודות כי אני לא הייתי הקברניט, ואז פיצלו את ההליך המשפטי. לא הודיתי בגרימת מוות ברשלנות, ובסופו של דבר הייתה עסקת טיעון והודיתי בסעיף של טיפול בכלי טיס בחוסר זהירות ובניגוד להוראות, שהביא למותו של אדם. זה אותו דבר בעצם. העונש היה הורדה בדרגה ועבודות שירות למשך שלושה חודשים. היום, כבן אדם בוגר, אני רוצה לקחת אחריות בלי תירוצים".
פגשת במשפט את הוריו של גיל?
"אחד הדברים שאני הכי זוכר הוא שבפסק הדין או בגזר הדין ביקשתי לעמוד ולבקש סליחה, ושושנה, אמא של גיל, נעמדה ואמרה משהו, והשופט עצר אותי ואמר לי 'שב'. זה היה רגע מאוד חזק".
מה היא אמרה?
אילה: "היא צעקה משהו על זה שהבן שלה מתחת לאדמה. אני זוכרת שרז לא לקח אחריות וזה מאוד הכעיס אותנו. היה חשוב לנו שתהיה שם לקיחת אחריות ושיהיה גם עונש, כי לא יכול להיות שלא. וכל זה גם עמד מול העצב הבלתי נתפס של ההורים, שלא משנה מה תעשה, בחיים הוא לא יעבור".
3 צפייה בגלריה
"אני זוכרת שרז לא לקח אחריות וזה מאוד הכעיס אותנו". אילה, אשרת ושי ועם רז מסד
(צילום: תומר שונה הלוי)
במשך השנים שבהן לא הייתם בקשר עם רז, כעסתם עליו?
שי: "בהתחלה כן, על רז ועל הטייס. לאחר כמה שנים הכעס עליהם דעך בהדרגה, ונשאר תסכול וכעס על העולם, על אלוהים. לא אמרתי קדיש, לא שמתי כיפה בבית העלמין, כעסתי שקרה לי דבר כזה. בהמשך, הכעס נעלם לגמרי, ונשאר עצב גדול וגעגוע אינסופי. ריחמתי על ההורים שלי, שהיו צריכים כל כך לכעוס, אחרת הם לא היו שורדים את העצב הזה".
אילה: "מבחינתי, בלי כעס אין תהליך ריפוי. אני זוכרת את עצמי כבר בשבעה כועסת מאוד על הכל. על השמש שזורחת, על אנשים שקוראים בשירותים כתבה על גיל. כעסתי על רז כי הלכו לי החיים שהכרתי. אבל אחר כך כבר לא כעסתי. אחר כך הייתה התמודדות גדולה מול החיים, שהיה צריך לנסות להחזיר למסלול. כבר בשבעה הבנתי שהחיים שלי נחרבו, שמה שהיה הוא לא מה שיהיה וששום דבר לא יישאר כמו שהיה - ההורים שלי, החיים שלי, האחים שלי. הכל השתנה לגמרי. היה בי צורך הישרדותי להמשיך".
רז מסד ומשפחת רוזנטל המשיכו בחייהם. שום קשר לא היה ביניהם. ואז, 24 שנה לאחר התאונה, בשנת 2016, רז יצר קשר עם המשפחה, מה שבהמשך הוביל להפקת סרט דוקומנטרי על התאונה. את הסרט "שקיעה" (שם שמסמל את שקיעת המטוס בזמן שקיעת השמש) מביים יובל הולנדר (שהיה אז חייל והגיע במסגרת תפקידו לסייע בחיפושים אחר גיל). משתתפים בו רז, בני המשפחה של גיל, כולל הוריו שושנה ומשה, ואנשים נוספים שנכחו בזמן התאונה. הסרט עבר לאחרונה למימון המונים לצורך השגת תקציב.
איך נוצר הקשר ביניכם?
רז: "בחורה שעובדת איתי ולמדה עם גיל העלתה בפייסבוק נר זיכרון לגיל. ראיתי אותו ונכנסתי להלם. לקח לי שלושה ימים עד שניגשתי אליה וסיפרתי לה מה הקשר שלי לסיפור. זה תפס אותי לא מוכן והחזיר אותי אחורה. נכנסתי לדיכאון. לקח לי כמה חודשים עד שהבנתי שבתור אדם שיש לו ילדים ואישה, אני צריך לטפל בעצמי. הייתי בטיפולים בעבר אבל לא באופן מסודר ועקבי. המחשבות תמיד היו שם אבל בעוצמות נשלטות ויחסית מודחקות. התחלתי לחפש בפייסבוק קרובי משפחה של גיל ומצאתי שם את אשרת. ראיתי תמונה שהיא העלתה ובה כל האחים ליד כיסא ריק לגיל".
מה זו התמונה הזו?
אשרת: "אילה ואני חברות בפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני, ובאותה תקופה עשיתי פרויקט צילום: היינו עשר נשים, חמש ישראליות וחמש פלסטיניות. נתנו לנו מצלמה ושלחו אותנו לצלם את הנוכחות של הקרובים שאיבדנו. אני בחרתי להצטלם עם האחים שלי ולהשאיר לידנו כיסא ריק. יצא פרויקט עוצמתי מאוד. זה תפס אותי לא מוכנה כשהבנתי שהנוכחות של האין שלו היא יומיומית אצלי".
רז: "לקראת האזכרה של גיל שלחתי הודעה במסנג'ר לאשרת, סיפרתי מי אני ושאלתי אם זה בסדר שאבוא לאזכרה. יום אחרי ששלחתי את ההודעה נסעתי באוטו עם הילדים וכמעט עברנו תאונת דרכים. חבר'ה צעירים שהתבלבלו בדרך וביקשו לתקן את הטעות, עשו עבירת תנועה. עצרתי את האוטו וצרחתי עליהם שזה מסוכן ושהם צריכים להיזהר. אחר כך דיברתי עם הילדים שלי, איך טעות אחת יכולה להיגמר באסון, והבת שלי שאלה: 'אבא, עשית פעם טעות כזו?' זה היה יום לפני האזכרה של גיל. כשחזרנו הביתה לקחתי את האוטו ונסעתי לקיבוץ ניצנים. כנראה ראיתי את שי, אילה ואשרת. הם חלפו על פניי, לא דיברנו, ואני נעמדתי מול הקבר. יום אחרי האזכרה, אשרת חזרה אליי ונוצר הקשר".
אילה, איך הרגשת עם הבקשה של רז להיפגש איתכם?
אילה: "אנשים אומרים לי: 'מה, אתם נפגשים עם מי שגרם למוות של גיל?' ואני יודעת שזה אולי יוצא דופן, אבל היה לי נורא ברור שניפגש איתו. מבחינתי, הכעס כבר מזמן לא נמצא, ואני מבינה שגם רז וגם הטייס משלמים מחיר כבד על התאונה ומצטערים עליה".
סלחת להם?
"כן, בוודאי. אין פה בכלל שאלה".
שי: "סלחתי מזמן. הייתה לי תחושה שמתישהו ניפגש. כשהוא פנה אלינו הרגשתי הקלה, 'או, יופי, קורה לו משהו טוב', והיה ברור שאפגש איתו, בשמחה אפילו. הרגשתי שאני רוצה להוריד ממנו את נטל האשמה. הרגשתי שבא לי לחבק אותו ולהגיד לו: 'הכל בסדר, אנחנו מתמודדים, תשחרר את הנטל הזה'".
רז: "לי קשה עם השאלה הזו על סליחה. אף פעם לא ביקשתי לשמוע את זה, לא חשבתי על זה ולא חשבתי שיש לי זכות לבקש את זה. יש פה משפחה מיוחדת מאוד שמוכנה להשלים עם הגורל אחרי 20 שנה ומעלה. נוצר פה קשר מיוחד, חריג, קשר אמיץ".
אשרת: "אני זוכרת שישבנו בפאב באשקלון והרגשתי כמו לפני דייט. הייתה התרגשות כזו. רז נראה לי מתוח ומפוחד".
רז: "ישבנו ודיברנו שלוש שעות ואני זוכר שבכל הפגישה שידרתם נינוחות. ואז, מתישהו, אמרתי כנראה משהו, ושניכם קפאתם לי מול העיניים. משהו שאמרתי פגע לכם באיזה נים. הבנתי אז ששום דבר לא השתנה, שזה יושב אצלכם חזק מאוד ובמקביל למה שאתם משדרים עדיין יש כאב אדיר. הרגשתי שאני הולך על חבל דק מאוד".
אשרת, אילה ושי משחררים אותך מתחושת האשם. מה זה עושה לך?
"זה לא משחרר אותי. הבעיה היא שלי, היא לא קשורה לאנשים החמודים שיושבים פה. אני מרגיש שהגורל חיבר בינינו, בואו נגיד שהיה עדיף שלא היינו מכירים, אבל הגורל עשה את זה ויש אומץ מאוד גדול בכך בנכונתם להיפגש איתי".
