באחד בספטמבר השנה, רגע אחרי ששלחה את בנה הצעיר לבית הספר, הבינה תת אלוף שרון ניר (49), עד אותו בוקר יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, כי זהו זה, היום היא סוגרת תקופה - ואחרי 30 שנים רצופות בצבא היא יוצאת לחיים חדשים. "כמה שעות לאחר מכן התקיים טקס העברת מטה ותג היחידה, ביטוי להעברת האחריות והתפקיד, ולמחרת פתחתי דלת לדרך חדשה".
לצבא הגיעה במרץ 1989. מאז, חיים שלמים, לא פשטה את המדים. בהתחלה חלמה להיות מדריכת חי"ר והתאכזבה כשלא קיבלה את התפקיד, "אבל התעשתי צ'יק צ'אק ומשם הדרך כבר אצה רצה. שלחו אותי לקורס צפ"טיות בבה"ד 7, אחר כך נשלחתי לקורס מדריכות ואחריו, כשהגיע הזימון לקורס קצינות, כבר לא הייתה לי התלבטות בכלל. הציעו לי להיות מ"מ בגדוד קשר, ואני רצתי קדימה. בכל תחנה בדרך הציעו שאמשיך, ולשמחתי פרצתי גבולות".
חשבת לפני כן על קריירה צבאית?
"ממש לא. מבחינתי זו הייתה ריצה מאתגר לאתגר. רק בגיל 30 עצרתי כדי לשאול את עצמי מה הלאה, והבנתי שאני כאן כדי להישאר. צריך לזכור שבשנות ה־90 לא היו הרבה קצינות בכירות. פה ושם ראית אישה בדרגת סרן או רס"ן, וגם זה היה מחזה נדיר. היום יש הרבה יותר קצינות בכירות, אבל אני, כבר בראשית הדרך, חלמתי שאתפתח, שאתקדם, שאצמח, היה לי 'חיידק מגדרי'. רציתי להגיע לתחנה הבאה, וזה בהחלט לא אפיין את התקופה. אני ממש זוכרת את עצמי, קצינה צעירה בדרגת סרן, עוקבת בדריכות אחרי בג"צ אליס מילר (שנאבקה למען פתיחת קורס טיס בצה"ל לנשים וזכתה, שר"א)".
ואכן, היא פרצה גבולות והתקדמה בתפקידים שהיום נראים מובנים מאליהם, אבל באותו זמן לא היה להם אח ורע: היא הייתה מפקדת צוות בהשלמה חילית ואחר כך ראש מדור הדרכה בבה"ד 7. לאחר מכן עשתה תואר ראשון במשאבי אנוש ותואר שני במנהל עסקים (שניהם באוניברסיטת בן־גוריון) ותואר שני נוסף במכללה לביטחון לאומי. כשסיימה את הלימודים וביקשה לעצמה את תפקיד מפקדת השלמה חילית (השלמת ההכשרה של קצינות קשר בחיל התקשוב, שר"א), התחיל מה שהיא מכנה "הדיאלוג שלי עם המערכת".
"אני זוכרת את עצמי חוזרת מהלימודים האקדמיים, מגיעה לריאיון עם מי שאחראי על השיבוץ, ומבקשת מאוד את התפקיד".
מבקשת מאוד? זה לא היה מהלך טבעי?
"לא. עד אז, תפקידי המפתח בליבת המערכת מולאו רק על ידי גברים. עד שנת 2000 לא היו אפילו קצינות קשר גדודיות, וכמי שלא הייתה קצינת קשר גדודית, הבקשה שלי להיות מפקדת השלמה חילית הייתה בלתי שגרתית".
ואיך הסתיים בסופו של דבר "הדיאלוג עם המערכת"?
"לשמחתי, המפקדים שלי ידעו להעריך את הערך הנוסף שאני מביאה לתפקיד, וקיבלתי אותו. זו הייתה החלטה אמיצה, והיא סללה את הדרך לבאות אחריי, כי מאז שובצו עוד נשים לתפקיד מפקדת השלמה חילית.
"גם בתפקיד מג"דית קשר של פיקוד המרכז הייתי הראשונה. מדובר על תפקיד שבו את נדרשת להיות אחראית על גדוד בגזרת איו"ש (אזור יהודה ושומרון). השנה הייתה 2007, וזו הייתה גזרה ערה ופעילה עם הרבה התרחשות. פיקדתי בפועל על מאות חיילים, גדוד סגור עם פעילות 24/7, והקפדתי להפוך אותו למעין משפחה מלוכדת שמבצעת ביחד משימה חשובה. מדובר על גזרה שמייצרת כל הזמן אירועים, והיו הרבה ימים לא פשוטים עם פעילויות מבצעיות מורכבות. נדרשתי גם לפקד על אירועים וגם להיות קשובה לחיילים שלי.
מבחינתי, הפיקוד שלי זה כמו להיות הורה: מצד אחד, להציב גבולות ולעמוד על המשמר בביצוע המשימות, ומצד שני, להיות שם ולתת אוזן קשבת. זה דורש הרבה מחשבה ואנרגיות, והיו ימים שלא יצאתי בכלל הביתה".
באותה תקופה כבר הייתה נשואה ואם לילדים. בעלה הוא תא"ל יריב ניר, קצין קשר ותקשוב ראשי, והם הורים לשלושה ילדים (גל, בת 20, מדריכת חי"ר, יואב, 18, לפני גיוס ליחידה קרבית, ואורי, בן שמונה, תלמיד כיתה ג'). את בעלה הכירה, איך לא, בחיל הקשר, ומאז 1998 הם נשואים. הם מתגוררים במודיעין.
איך משלבים בית עם קריירה צבאית כל כך תובענית?
"כל בחירה של תפקיד, בטח ובטח של תפקידי שטח, הייתה מלווה בהתלבטות. עם כל תפקיד שרציתי ידעתי שהנוכחות שלי בבית תהיה דלה יותר, אבל תמיד, גם כשלא הייתי נוכחת, הייתי נוכחת. ידעתי לגמרי מה קורה בחיים של הילדים שלי, והעדות הכי טובה לכך היא שכאשר יש רגעי קושי בחיים, משבר או אירוע שיכול לטלטל, הטלפון הראשון הוא לאמא".
ותמיד היית זמינה להם?
"אני תמיד אעזוב הכל ואענה להם. הילדים שלי לא מצלצלים הרבה, אבל כשהם מתקשרים אני מבינה שהם צריכים אותי. אני בטוחה שאם תשאלי את גל, היא אולי תפתח פנקס ותסגור חשבונות, אבל באותה נשימה תגיד שאמא שלה תמיד הייתה נוכחת ברגעי משבר. ויש לנו גם את הרגעים שלנו יחד. לפני שגל התגייסה טסנו יחד ללונדון, ואנחנו מוצאות את הזמן המשותף שלנו, וכך גם עם הבנים. במבחן התוצאה אני מסתכלת על שלושתם, ילדים בריאים בנפשם, פעילים חברתית ולימודית ומלאי חיוניות, וזה המבחן האמיתי. ולצד זה הם הרוויחו אמא ששמחה לקום בבוקר".
נשמע מושלם, אבל אני בטוחה שהיו רגעים של נקיפות מצפון.
"ברור. לפעמים הייתי צריכה לחלק את עצמי לרסיסים ולא תמיד הייתי באופן מלא כמו שחשבתי שאני צריכה להיות, אבל אסור להתעכב על נקיפות המצפון. ברגע שתציפי אותן, הן יבעבעו".
יכול להיות שאתם פשוט מנהלים בית עם משטר צבאי?
"מה פתאום? בית זה בית, והמפקדים זה לא אנחנו אלא 'מובילי הצרכים' - הילדים. ילדים צופיפניקים עם פעילויות ספורט ומלא חוגים, שחיים בבית נורמלי לגמרי. אבל מובן שיש גם חיבור בין שני עולמות התוכן שלנו: אנחנו משתדלים לטעת ביטחון עצמי, תחושת מסוגלות ודרייב להצליח גם בפקודים שלנו וגם בילדים שלנו.
מבחינת הילדים, זה מובן מאליו שההורים שלהם משרתים בצה"ל. לילדים הגדולים שלנו היה אחד את השני. יש ביניהם הפרש של שנתיים ומערכת היחסים שלהם נתנה להם המון כוח".
מה עזר לכם ביומיום?
"בעשור האחרון חמותי נמצאת אצלי. היא הייתה סגנית מנהלת בית ספר ויצאה לגמלאות והיא גידלה את הבן הקטן מקצה לקצה. עם הגדולים היו לי מטפלות שהצלחתי איתן, וזה אחד הטיפים החשובים שלי להורים: אל תחסכו, תבחרו את האנשים הטובים ביותר שיהיו עם הילדים שלכם בשעות שאתם לא נוכחים.
ויש עוד משהו חשוב מאוד שתרם להצלחה שלי בקריירה, וזו השותפות המלאה שלי עם יריב. יש אצלנו הדדיות, אהבה גדולה ופרגון עצום, והוא תמיד היה שם. אנחנו מקיימים בית של שוויון מגדרי מלא".
יש חלוקת תפקידים?
"אני זו שדומיננטית מול ההורים האחרים, החברים, החוגים וכל מה שמגדיר את הזהות החברתית של הילדים. יריב לא יזכור שמות של חברים. אני פחות טובה בהיבטים היותר גשמיים, כמו ניהול חשבונות או קניות, ויריב לקח את זה על עצמו. יריב הוא גם מי שאחראי על שיחות מוטיבציה בבית וגם על המטבח. אני פחות יודעת לבשל".
אף פעם לא עמד על הפרק מי מכם יתקדם בצבא?
"יצא שכשהוא היה בשני תפקידי מג"ד תובעניים, אני הייתי בתפקידי מטה, ורק כשהוא סיים אני הפכתי למג"ד. לא היו שני מג"דים בבית ולא היה: 'ביי, ילדים, אמא ואבא חוזרים בעוד שנתיים'".
ומה את מתכננת לעשות עכשיו, כשהתפנה לך הלו"ז?
"אני רוצה למלא אותו בדברים טובים, ללמוד ניהול עסקי. קיבלתי אחריות על רשימת החוגים של הבן הקטן ואני מוצאת את עצמי בהסעות ובפגישות, דברים שלא עשיתי קודם".
בשנת 2009, משסיימה את תפקידה כמג"דית קשר, מונתה לראש מחלקת בירור ביחידת נציב קבילות חיילים. שש שנים עשתה זאת, "והייתה לי הזכות לעבוד עם גיבור ישראל, האלוף יצחק בריק, שהיה נציב קבילות חיילים. למדתי ממנו המון".
היא סגרה מעגל כשקיבלה ב־2015 את תפקיד מפקדת בה"ד 7, שגם אותו לא עשתה אישה לפניה.
"קיבלתי פרויקט, להעביר את בית הספר הארצי לתקשוב וסייבר בה"ד 7 לקריית ההדרכה בדרום. לפני כן הבסיס נמצא במחנה גדעונים, שהיה שער הכניסה של החיילים לצה"ל, ואני זוכרת את עצמי נכנסת לשם כטוראית. היחס של המפקדים, תהליך השיבוץ, המורכבות של לפשוט בגדים אזרחיים ולעבור למדי צבא - כל אלו ליוו אותי. אם בשערי הכניסה החייל נקלט כמו שצריך, אז כל השירות ייראה אחרת לגמרי".
מפקדת בסיס מתמודדת גם עם מצבים לא נעימים.
"אני זוכרת שבאחד הימים הגיע לוועדת ההערכה צוער לקראת סוף הקורס. הוא לא עמד בקריטריונים אבל ביקש הזדמנות שנייה. הסגל חשב שהוא זלזל ולא רצה לתת לו הזדמנות נוספת. כשהוא הגיע אליי, הוא הודה בצורה הכי כנה בכישלון שלו. ראיתי שהוא עם דמעות בעיניים. הוא ידע שקורס שנמשך זמן רב עומד לרדת לטמיון, הוא הפיק לקחים, ואני הבנתי שאני האדם שיקבע את המשך הדרך שלו. הסתכלתי עליו ואמרתי שאני מאמינה בו. לימים הוא סיים ואני הסמכתי אותו כקצין".
לפני שלוש שנים קיבלה אל"מ שרון ניר אחריות על תחום המגדר בצה"ל והוגדרה כיוהל"ם, יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר. בתפקידה זה החליפה את היועל"ן, יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים.
"עסקתי בנושא שירות נשים בצה"ל והרחבת שוויון ההזדמנויות, בפתיחת תפקידים נוספים בפני נשים, כמו לוחמות בחיל הים, ובתקופתי מונתה מג"דית ראשונה בחיל התותחנים ומג"דיות בחיל האיסוף הקרבי וכן שתי מפקדות טייסת, לראשונה".
יש היום הרבה יותר לוחמות קרביות. מה זה אומר?
"בחמש השנים האחרונות חל גידול של 500 אחוז בהיקף הלוחמות בצה"ל, ועדיין, כשמדברים על נשים לוחמות, צריך לתת את הדעת על מגוון רחב של נושאים – החל מכושר ותזונה ועד ההבדלים הפיזיולוגיים בין נשים לגברים. מדובר בתהליך עמוק. זה לא רק לשבץ נשים כלוחמות בתפקיד כזה או אחר".
ומה קורה בתחום ההטרדות המיניות?
"הגדרנו מדיניות של אפס סובלנות והפכנו הלכה למעשה. יצרנו מכניזם טוב שמאפשר בקרה על מה שקורה בשטח לצד מניעה והרתעה. בכל יחידה בצה"ל יש ממונָה מטעם היוהל"ם, שמהווה כתובת ונותנת לנו אינדיקציה על המתרחש בשטח. כיום התחום הזה מטופל בצורה עניינית ונוקבת".
מה עם ההדתה בצה"ל? אי־אפשר להתעלם מזה.
"צה"ל הוא צבא העם. הוא מגייס את כולם ולעולם יהיה בלב השיח הציבורי, ולכן קיימת חשיבות רבה שהוא יהווה מרחב בטוח לכלל המשרתים והמשרתות ולכלל המגזרים. נשים צריכות להימצא בכל מקום שבו יש להן ערך מוסף, וזה צריך להתכתב עם צורכי הצבא ועם הכישורים והיכולות של אותן נשים. הצבא עבר כברת דרך משמעותית ויש לו עניין גדול לקדם נשים, ואני בטוחה שעבודת המטה המקצועית שמתקיימת כל העת בהקשר זה תוביל בסוף למקומות הנכונים. אצלי אישית, במקום שהביאו לידיעתי שמתרחשת הדרה, הקפדתי במשמרת שלי לוודא שזה לא יקרה".
במסגרת תפקידה האחרון הנהיגה קורס שבו קצינות בכירות מלוות קצינות זוטרות ונותנות להן "ארגז כלים" מקצועי. התוכנית, שנקראת "עתודת מפקדות", מיועדת לקצינות מצטיינות בראשית דרכן בקבע, "וחלק מהליווי עוסק גם בדילמה שבין הרצון להתקדם ולהיות קצינה מצוינת ובין הרצון להיות אמא טובה ומעורבת, ועל כן יש חשיבות רבה שהמנטוריות שמלוות את הקצינות בראשית דרכן יהיו קצינות בכירות שיכולות לתת להן דוגמה אישית. הן משתפות אותן בחייהן האישיים, וכדי לשבור את המחיצות, הפגישות לא נערכות על מדים".
עד כמה הצבא הסכים לקבל אותך כהורה, כאם?
"אני מסתכלת היום על הצבא שאליו התגייסתי מול הצבא שאותו אני עוזבת, וזה צבא שונה לחלוטין. סוגיות האמהוּת וההורות נוכחות מאוד בצבא של היום, ומתפתחות פרקטיקות שמאפשרות לאנשי הקבע להיות נוכחים יותר בבית. לדוגמה, יש אגף בצה"ל שבו קבעו את המושג 'שלישי אישי': ביום שלישי כולם יוצאים הביתה מוקדם והיום הזה מוקדש לבית ולמשפחה. יש אגפים אחרים שבהם משרתי הקבע יכולים להגיע בשעה מאוחרת יותר בבוקר כדי שיספיקו לפני כן לקחת את הילדים לבית הספר. אפשר לקחת כראיה את מכתב הרמטכ"ל בספטמבר האחרון, שבו הוא קרא לאנשי הקבע להיות עם הילדים ביום הראשון ללימודים ולא לקבוע דיונים עד השעה 11.
"מדובר בדור חדש שדורש זאת. זה מבעבע מלמטה. הבנים והבנות של היום לא מקבלים יותר את מה שאנחנו קיבלנו כמובן מאליו. הדור הזה מדבר בשפה אחרת, ואנחנו משתנים עבורם. אני יכולה להגיד בלב שלם שהמשפחה כיום היא חלק בלתי נפרד ממשרת הקבע".
בזמנו דובר על כך שתפקיד היוהל"ם יורד מדרגת תת־אלוף לאלוף משנה. ארגוני הנשים זעמו. מה קרה באמת?
"ככל שהצבא סבור שהוא מתקדם בהיבט של שוויון הזדמנויות, חוזרת ועולה השאלה לגבי נחיצות היוהל"ם. אני סבורה שגם היום יש נחיצות בגוף הזה, ועובדה שגם אותי החליפה תת־אלוף אישה (תא"ל יפעת ירושלמי־תומר, שר"א)".
ועדיין, מאז ימי אורנה ברביבאי לא הייתה אלופה.
"אני בהחלט חושבת שצריכות להיות יותר קצינות בכירות סביב שולחן מקבלי ההחלטות. הנהלה מגוונת משפרת את הביצועים".
אז למה זה לא קורה?
"יש כיום שבע קצינות בדרגת תא"ל: יועצת לענייני מגדר, יועצת כספית לרמטכ"ל, ראש חטיבת הסגל, משנה לנשיא ביה"ד לערעורים, תא"ל באגף הבינוי, ראש מטה אגף כוח אדם והצנזורית הצבאית הראשית, ואם תשאלי אותי, אנחנו יותר מאשר קרובים למינוי של אלופות נוספות במטה הכללי".
אישה יכולה להיות רמטכ"ל?
"בדרך כלל הרמטכ"ל הוא בוגר יחידות מיוחדות, שם עדיין אין נשים, ולכן אני לא רואה אישה בקצה הפירמידה, אבל אישה בהחלט יכולה להיות קצינה בכירה בהרבה מאוד מערכים שבהם כן נפתחה הדרך. לדוגמה, חובלת יכולה להיות מפקדת חיל הים, וטייסת שעשתה את כל כברת הדרך יכולה להיות מפקדת חיל האוויר. צריך לחלום ולחשוב רחוק. אחרי מסע של שלושה עשורים, כשאני שומעת היום קצינה ששירתה איתי ביוהל"ם אומרת לי: 'לא אעזוב עד שאגיע לדרגה שלך', אני מחייכת בסיפוק".
