הכניסה למדרשת "באר מרים" של אהרון רמתי מסתתרת בין "המרכז לטהרת המשפחה" לבין הסמינר המקומי למורות וגננות. הרחוב הירושלמי הצר הזה שוקק חיים: נשים צעירות יוצאות ונכנסות לסמינר סמוך; אברכים ממהרים לכולל; מבית הספר החרדי הקרוב נשמעות תפילות וזמירות ילדים. חלונות בית באר מרים אטומים מבפנים ומסורגים כלפי חוץ. הדרמה הגדולה שמתחוללת בתוך הבית לא ניכרת עליו. גם לא העובדה שהדרמה הזאת עוד רחוקה מלהסתיים. שלוש פסיעות אחרי שעוברים דרך דלת מחסן לבנה, מתגלה דלת נוספת, הפעם משוריינת, מוגנת בקוד. הכניסה חשוכה. אני מקישה.
"מי את?" שואלת צעירה בקול דק. אני מזדהה כעיתונאית, ושואלת אם הן מקבלות עזרה כלשהי מרשויות המדינה, ואם יש להן לאן ללכת ביום הפינוי המתקרב. "אין צורך בעזרה. השם עוזר", היא משיבה מעבר לדלת.
"בטח שלא ייתנו לך להיכנס", מסבירה לי אחת הנשים שעזבה את הכת של רמתי. "זה רק מחזק אותן, הן מרגישות יותר קדושות כשהן מסרבות לעזרה. במיוחד לאור העובדה שאת חילונית: הן מרגישות טהורות יותר, הן מתנשאות מעלייך. זאת זכות שבאת לעזור להן ושהן מסרבות לעזרה שלך. מבחינתן, כל מי שלא תומך ברב שלהן - הוא השטן".
כחודש עבר מאז מעצרו של מנהיג הכת, אהרון רמתי, עימו נעצרו גם אשתו ונשים נוספות. לפני כשבועיים נשמעה נקישה אחרת באותה דלת. הבנות פתחו, וקיבלו מכתב מעורך דינו של בעל הבית, שהבין מהפרסומים מה התחולל בנכס שלו. הן מתבקשות לפנות את המקום עד 15 בפברואר. על פי ההערכות, נותרו בבית 30־40 נשים, שמאמינות בכל ליבן כי הרב שלהן יחזור, ממש עוד מעט. כן פינוי, לא פינוי - בינתיים הן לא מתכוונות לעזוב.
"יש אווירה של מתח. חלק מהבנות מקבלות את המעצר שלו בצורה רגשית קשה יותר", מספרת צעירה שעזבה את הכת. "ויש כאלה שהן יותר חזקות. הן קוראות תהילים מהבוקר עד הערב, לפעמים גם 100 ספרי תהילים ביום – מסיימות ומתחילות את הקריאה מחדש, ומתפללות שהרב יחזור. הן בטוחות באמת שהוא צדיק, לא מודעות לשום דבר רע. אומרים להן שאפילו לשמוע את מה שאומרים עליו בחוץ זה לשון הרע. אז הן קורעות את עצמן, בוכות, מתפללות".
הבית עצמו, כך מתארות נשים שחיו שם, צפוף ודל. קשה להתהלך בתוכו: יש בו מטבח צפוף וקטן, שני חדרי שינה עם תקרה גבוהה, קירות מתקלפים, ארונות פלסטיק שעומדים אחד לצד השני. בחדרים דחוסות מיטות בשלוש קומות; ואלו שלא זכו למיטה, ישנות על מזרנים שנפרסים על הרצפה. "כשלקחו את רמתי, היו בנות שלא התקלחו שבוע שלם", מספרת אחת הנשים. "לא הכניסו פת לחם לפיהן, כדי להרגיש בעצמן את הצער של אחיותיהן, שהיו במעצר".
על קיר מרכזי בבית תלוי ציור גדול, פורטרט של רמתי, ולידו נכתב המשפט: "אוי ואבוי אם היה אחרת". הרעיון המנחה: ככל שלאדם יותר רע, כך יהיה לו יותר טוב. "כל הייסורים כאן מנקים לאדם מהשכר בעולם הבא", מסבירה אחת מיוצאות הכת את דרך החשיבה. "ככל שהוא מדוכא, מסכן, עני - המצב שלו יותר טוב".
בינתיים אני ממתינה מחוץ לבניין דקות ארוכות. לפתע חוזרת אחת מנשות הכת לבית. היא עוטה חצאית ארוכה כהה, וצעיף סגלגל על כתפיה. כשהיא רואה אותי, ובדיוק מישהי מבפנים עומדת לפתוח לה את הדלת, היא מבקשת ממנה להמתין, שחלילה לא אראה מה קורה בפנים. מי את ומה רצונך, היא תוהה, בוהה בי בעיניים כבויות. אני מזדהה. "שמעתי שקיבלתן צו פינוי", אני אומרת לה. "אני לא חושבת שנקבל עזרה", היא עונה מיד ובהחלטיות. "אנחנו גם לא מחפשות עזרה מאף אחד. אנחנו מסתדרות". היא לא מחייכת לרגע.
"ומה תעשו ביום הפינוי?", אני שואלת. "השם יעזור לנו", היא משיבה. "תבואי תראי מה יהיה עוד שבועיים". רק אחרי שהיא מוודאת שאני רחוקה מספיק, היא מאשרת לחברתה לפתוח את הדלת. שתיהן נעלמות פנימה, אולי מצטרפות לתפילות המייחלות לשחרורו ושובו של רמתי.
הארכת מעצרו של רמתי
הכת של אהרון רמתי בירושלים מנתה עשרות נשים, שחיו תחת משטר של כללים מטורפים, מנהגים מוזרים וגבר אחד - כנראה מאוד כריזמטי - שהצליח לייצר סביבו אמונה יוקדת, שהוא האור ואין בלתו. לקח לרשויות שנים להגיע לכת הזאת. אבל עשרות הנשים שנמצאות בתוך הבית עלולות לגלות שהמאבק שלהן רק מתחיל ברגע שהן ייצאו משם. ועוד משהו: שממש לא בטוח שהמדינה תוכל לעזור להן.
החקירה הסמויה בפרשת רמתי נפתחה לפני כמה חודשים, כשמספר צעירות מהקבוצה פנו ל”מרכז לנפגעי כתות”. "זימנו אותן למתן עדות", אומר רפ"ק אייזק סימון, מפקד יחידת הונאה ופשיעה כלכלית בימ"ר ירושלים, שניהלה את החקירה. "ברקע הייתה חקירה קודמת שנפתחה ב־2015, בעקבות תלונות שהגישו בני משפחתן של בנות שהיו בקהילה, אבל אז לא היה לנו שיתוף פעולה מהנשים עצמן. הפעם, הייתה לנו גישה טובה יותר דרך יוצאות הכת גם לבנות נוספות. כך הצלחנו לקבל מידע מפורט על מהלך חיים שלם של נשים צעירות, שהיו לפעמים למעלה מעשור ב'באר מרים'".
לפני כחודש, כאמור, עברה החקירה לשלב הגלוי, כשרמתי והנשים שנחשדו כי שימשו כיד ימינו, נעצרו. מאז תחילת החקירה ועד היום גבו בימ"ר ירושלים מעל כ־130 עדויות מנשים על אודות המתרחש בכת. "העבירות המיוחסות לו הן בראש ובראשונה החזקה בתנאי עבדות, שהיא עבירה חמורה", אומר רפ"ק סימון. "ראשית זה עניין הבידוד החברתי והשליטה בחיים ברמה היומיומית, שבאה לידי ביטוי בכל תחום: ברמה של אוכל, עבודה, הקמת משפחה, חינוך. נוספים על אלה גם דרכי הענישה, החיים בצפיפות גדולה, הסגפנות הקיצונית. מעבר לכך, מיוחסות לו עבירות של עושק, בעילה אסורה בהסכמה לפחות במקרה אחד והתעללות בקטין חסר ישע".
ה' הייתה הסנונית הראשונה מאלו שסדקו את קשר השתיקה. היא ואחותה הצעירה עזבו את הכת לפני כמה חודשים. "היו לי שנתיים של מלחמות נורא קשות עם עצמי אם לצאת או לא", היא מספרת. "יצאתי וחזרתי כמה פעמים. מה שהכריע את הכף היה שהאחיות שלי הצטרפו וראיתי מה קורה להן. ראיתי את ההתעללות הנפשית, והבנתי שלא ייתכן שזה מה שהתורה רוצה. עברתי שנתיים של התפכחות. אם הבנות לא יגיעו לזה בעצמן יהיה קשה מאוד לעזור להן".
12 שנים היא הייתה עמוק בכת. אחותה נכנסה כשהייתה בת 14 בלבד, ונשארה עשר שנים. גם ה' מתמודדת בדרכה שלה עם 'היום שאחרי', אבל הזיכרונות שלה ממה שחוותה בבית, לא מרפים. "כל הזמן מאיימים עלייך שאם לא תתבטלי מול אהרון רמתי, תגיעי לשמיים ושם ידונו אותך לתנאי גיהינום קשים. אם את רוצה פחית קולה, קודם תשרפי לעצמך את האצבעות לחמש שניות ותראי אם את מסוגלת לעמוד בחום הזה, רק אז תרשי לעצמך 'תאוות'. 'תאווה' זה כל מה שאת לא חייבת בשביל להתקיים. היינו עושות הרבה צומות, כדי לעזור לשכינה לקום מהעפר. היינו צריכות לחיות בסגפנות. למשל, להתקלח במים קפואים בחורף, כי הוא רצה לחסוך את הכסף של הדוּד, אבל הסביר שאת מנקה לעצמך מהעולם הבא. אם תלכי לבקר את ההורים שלך, יקרה להם חלילה משהו, הם יחלו או ימותו. חשוב שלא תבקרי אותם כי הם מפריעים לרוחניות שלך. רמתי הוא כל עולמך, רק הוא אמת ורק אותו את שואלת. העונש הכי גדול היה כשהוא היה מתעלם מאיתנו, כי אין לנו בעצם אף אחד בעולם. הוא ניתק אותנו מכל העולם" ה' מספרת שהיו גם עונשים אחרים, "שניתנו על שטויות".
כמו מה?
"נניח, אכילת עוגה. אסור לך לאכול דברים שהם לא בכללים של המקום. הארוחות הן מאוד דלות. ימים שלמים היינו אוכלות לחם וטחינה או פסטה מעורבבת עם קצת רסק עגבניות, וגם לא כל יום. רוב הזמן לא היה אוכל. אז כמובן שבשביל עוגה צריך סיבה ממש טובה וצריך את האישור שלו. מי ששומרות את הכללים הן 'החיילות', אני קוראת לזה. בנות שהוא מינה כאחראיות, בעיקר על החדשות. הן גם היו לוקחות את הבנות ל'חורבה'".
מה זו "החורבה"?
"זה מבנה נטוש בחצר של המדרשה. שם היו מציתים גפרור או מדליקים נר ומכניסים את היד. יש בנות שאם הן היו אומרות מילה לא במקום, היו מכניסים להן חריף לפה. בבית אומרים לך שהדלת פתוחה, את יכולה ללכת מתי שאת רוצה, אבל בתכלס, אם את יוצאת החוצה את מרגישה שעוד שנייה השמיים ייפלו, כי כל הזמן אמרו לך שכל מי שבחוץ הוא פושע, חוטא".
חלק מהנשים בכת מתקשות לעזוב בגלל שהחיים בתוכה הקיפו את הכל, כולל מציאת חתן וגידול ילדיהן. במרתף הבית, למשל, פעל "גן הילדים" של הכת. "אין להם חצר, הם לא יוצאים החוצה כי זו פריצות", מספרת ה'. "כשנופלת לילד כיפה מהראש צועקים עליו, 'איפה יראת השמיים שלך' ונותנים לו מכות על הידיים. אם דיבר לא במושגים הנכונים, מכניסים לו סחוג לפה. מחדירים בהם המון פחד על הגיהינום. אלה ילדים מאוד מפוחדים, אין להם ילדוּת. רמתי מדריך את האמהות לתת מכות בחגורה, בקולב. נשיקה וחיבוק זה רק אם הילד התנהג למופת. אסור להשתמש במילים כמו 'אני אוהבת אותך'. אלה מילים רדודות, כביכול. רק במקרים נדירים ובהוראה של רמתי אפשר לומר מילה טובה. המושג 'להרגיש' לא קיים. זה פסול. זה ארצי. את צריכה להיות רובוט. טכנית. מחשב".
כמו כל מי שהעזה לעזוב את הכת, גם ה' הפכה למוקצה בעיני הנשארות. "אני כוח הרע, אני עלולה חלילה להשפיע על בנות נוספות לצאת, ולכן אם הן רואות אותי ברחוב הן בורחות לצד השני. אסור להגיד את השם שלי. נתנו לנו, היוצאות, כינוי מיוחד: אנחנו 'חבורת הרשע'".
ומה מצבן של הנשים שם היום?
"הן מפוחדות. כולן מבוהלות. אבודות. לקחו להן את מי שבעיניהן היה כמעט אלוהים. הן מבולבלות מאוד, לא מבינות למה קבוצה כל כך גדולה של בנות יצאו ביום אחד. עד היום יצאו 15 בנות. בשנה האחרונה הייתה תכונה מאוד גדולה: בנות הרגישו שזה בלתי נסבל להיות שם והתחילו לדבר; אבל בפועל, אסור היה להגיד עליו משהו רע. אם מישהי הייתה אומרת את הדבר הכי קטן, נניח, 'אני רעבה', היו קופצות עליה שתי 'חיילות' שלו, 'איך את מעיזה'. אף אחת לא העזה לדבר עליו או על יציאה משם".
ואיך את היום, אחרי שיצאת?
"זה לא היה פשוט, לכן אני מקבלת היום טיפול מהרווחה. אני סובלת מחרדות, אני לא ישנה טוב בלילה, אני בטיפול פסיכולוגי. אני צריכה להתחיל את החיים מחדש. אנשים בגילי כבר למדו, מצאו עבודה. אני לומדת הכל מחדש".
ה' לפחות התחילה את השיקום. עבור חברותיה, שעשרות מהן מייסרות עצמן בציפייה לשובו של רמתי, היום שאחרי הכת עומד להיות תהליך כואב במיוחד.
"אחרי שעוצרים את המנהיג, ניתן לחלק את הנפגעים לשתי קבוצות”, מסבירה שרון דוני, עובדת סוציאלית קלינית והמנהלת הקלינית במרכז לנפגעי כתות. “אלה שהחליטו לצאת מהכת, עזבו את המנהיג ואת הקבוצה - מתוכם יהיו נפגעים המסייעים לחקירת המשטרה - והקבוצה השנייה מתייחסת לאלה שמסגרת החיים שהם בחרו בה בדבקות, קרסה מעל לראשם. חשוב להבין שעזיבת כת/מנהיג מותירה את העוזב פגוע מאוד מבחינה נפשית חרף הבחירה האישית לעזוב. נפגעי כתות זקוקים לשיקום שוודאי כולל טיפול נפשי בשל קשת הפגיעות המורכבות שחוו, ולעיתים יזדקקו לשיקום כלכלי, מקצועי ואף פיזי. אם הנפגע/ת משתייך/ת לקבוצה הראשונה של ‘עוזבים מרצון’, ולקחו על עצמם לסייע בהליך הפלילי, מתן העדויות בחקירה מלבה את הטראומות בעוצמה גבוהה.
"בקבוצה השנייה נמצאות אלה שהכת פורקה בעל כורחן. כך, הנשים שנעצרו בחקירה של רמתי, לא משנה כמה הן סבלו, כמה היומיום היה דכאני וקשה מנשוא, מבחינתן הן היו במקום שהן בחרו בו, במקום הנכון. כשהן מוצאות את עצמן נחקרות במשטרה, הן עדיין לויאליות לחלוטין למנהיג ולכת. בסטייט־אוף־מיינד שלהן, נעשה למנהיג עוול נוראי. נעצר איש צדיק, חף מפשע. כאן נשאלת השאלה איזו עזרה מציעים ובאיזה עיתוי. צריך להחליט אם אפשר כבר בזמן החקירה להפגיש את הנפגעות עם אנשי טיפול ואולי לנסות לסייע להן בתהליך ההתפכחות”.
מי בעצם אמור לטפל בהם?
"המרכז לנפגעי כתות מעניק לנפגעים תמיכה והכוונה, תיווך לשירותים, ליווי בהליך הפלילי ועוד. בהעדר תקציבים, לדאבוננו, נפגעי כתות לא זוכים לתקציבי שיקום או מימון טיפול אישי המותאם עבורם. כיום המדינה כמעט שלא מתקצבת טיפול לנפגעי כתות, אם כי המרכז מקבל מימון חלקי מהמדינה ומפעיל קבוצות טיפוליות ליוצאי כתות. יש לציין כי הנפגעים יכולים לקבל טיפול במסגרות ציבוריות אך יש מחסור במטפלים בעלי ידע מתאים לטיפול בהם".
גם במשרד הרווחה מודים שיש מחסור משמעותי במטפלים בעלי הכשרה לטיפול בנפגעי כתות. למרות שיש בישראל אלפי נפגעי כתות שזקוקים לטיפול, משרד הרווחה מתקצב בסך הכל במאה אלף שקל בשנה את המרכז לנפגעי כתות, העמותה העצמאית היחידה שמטפלת בנושא. "יש בישראל אלפי נפגעי כתות שזקוקים לטיפול, והמרכז לנפגעי כתות מתוקצב מטעם המדינה בסכומים שאינם מספקים להרחיב את סל המענים שניתן לנפגעי כתות", אומרת דוני.
“למרות הקושי וצמצום המשאבים, המרכז נערך לסייע לנפגעות של רמתי, בצל החקירה שהן מעורבות בה ולפני מספר שבועות נפתחה במרכז ‘אד הוק’ קבוצה טיפולית לנשים יוצאות כתות דתיות וחרדיות, על מנת לספק מענה מיידי לנפגעות. חשוב להבין שלנפגעים לא רק שאין אפשרות לממן את השתתפותם בקבוצה אפילו באופן חלקי, חלקם מתקשים לממן את הוצאות הנסיעה למרכז על מנת להגיע למפגשים”.
הטיפול בנפגעי כתות תובעני ומורכב, "אולי מהמורכבים ביותר בטיפולים", אומר ד"ר גבי זהר, עובד סוציאלי קליני ופסיכותרפיסט, המטפל מעל 35 שנה בנפגעי כתות. "נקודת המוצא בטיפול בקרב נפגעי קבוצות סמכותניות או כתות מיסטיות, דומה לטיפול בנפגעי פוסט־טראומה מורכבת. נפגעי הכת מגיעים במצב רגשי קשה ופגיע במיוחד, עם רמות גבוהות של חוסר אמון, כולל במטפל עצמו, תחושת אשם כבדה שנלווית לה בושה, זעם כלפי מנהיג הכת וכלפי עצמם, לעיתים מחשבות אובדניות, בצד ייאוש וניתוק חברתי מוחלט, ובמקרים רבים ניתוק מהמשפחה הגרעינית. העולם שעזבו נתפס כמאיים ואפל, ויש סימפטומים של חרדה עם אלמנטים מיסטיים. נפגע הכת משוכנע שלמרות עזיבתו, מנהיג הכת ממשיך לשלוט במחשבותיו, בחייו, ומסוגל לפגוע בו".
לדברי זהר, תהליך בניית האמון במטפל נמשך בדרך כלל בין חודש וחצי לשלושה חודשים לפחות, ורק אחר כך אפשר לטפל בסימפטומים הפוסט־טראומטיים ובפרידה מפרק זה בחיים. "נפגעי כתות חשים בשלב הזה צורך עצום 'להציל' את החברים מהכת שנותרו שם, צורך לפגוע במנהיג הכת, וזעם בלתי מתועל שצריך לפרקו", הוא מסביר.
במקביל לטיפול הנפשי והרגשי, ולעיתים גם המשפחתי, צריך לסייע לנפגע הכת במציאת עבודה, דירה, בניית קשרים חברתיים, חיפוש מסגרות ללימודים, אישורים במוסדות מדינה. לעיתים יש לסייע להתגרש מבני זוג שנותרו בכת, בהתמודדות משפטית ושאלות על משמורת על הילדים, אם אחד מבני הזוג נשאר בכת. "טיפול אפקטיבי בנפגע כת נמשך בין שנתיים וחצי לשלוש שנים, ולשיטתי, יש לסיים אז את הטיפול כדי לא ליצור תלות במטפל ולהפוך אותו ל'גורו' חדש. כמובן, אם נפגע הכת זקוק להמשך טיפול, המטפל צריך לסייע לחבר אותו למטפל אחר", אומר זהר.
המידע הראשוני על הכת של רמתי הגיע לרשויות הרווחה כבר בתחילת העשור הקודם. "קיבלנו דיווחים בעיקר מההורים שהילדות שלהן אימצו אורח חיים הרסני", מספרת אפרת שרעבי, סגנית מנהלת מחוז ירושלים במשרד הרווחה. "הורים סיפרו שהילדות הפסיקו להגיע הביתה, שהן עוברות שטיפת מוח ושהן שוטפות דירות ומדרגות. זה גם מאפיין של כתות כאלו".
למה?
"כי זה משרת את מניע הכסף, שלרוב הולך למנהיג או לכת, העבודות הסיזיפיות עם תשלום מיידי וללא תלוש".
שרעבי מספרת כי הרשויות ניסו להבין מה קורה שם, ובמקרים של קטינות, שלפו אותן החוצה. אבל מבחינה חוקית, כשבגירות טענו שהן באו לשם להתחזקות רוחנית, לא הייתה לרשויות סיבה להתערב. "הן היתלו לאורך השנים ברשויות, כי הן באמת חשבו שהן הגיעו למקום טוב, שהן מצליחות לראות את מה שאנחנו לא מצליחים", מסבירה שרעבי. "כל מי שנכנסה לקהילה מיד נעטפה באהבה ובתחושת שייכות. זו פרקטיקה מאוד מקובלת בכתות. לוקח בין שלושה לשישה חודשים לאמץ לחלוטין את הדנ"א של הכת. כשזה קורה, מעטים האנשים שיצליחו להתפכח בכוחות עצמם. לכן לא היה לנו קצה חוט".
פריצת הדרך אירעה רק לאחרונה, כשכמה מנשות הכת שעזבו העזו להתלונן. לדברי שרעבי, מה שאיפשר את כניסת הרשויות לבית מבחינת החוק, היו בין היתר הדיווחים על מצב הילדים. שרעבי: "העדויות דיברו על גן ילדים עם עשרה ילדים, עם שיטות חינוך שכוללות אלימות והשפלות. כשנכנסתי לגן ראיתי הזנחה מטורפת. שני חדרים, אחד לבנים ואחד לבנות, בני שנה עד שש. עזובה ודלות משוועים".
דוני: "הילדים לא הורשו לראות אור יום, כדי שלא ייחשפו לתועבה. הם הורשו לצאת מהמסגרת רק בשעות החשכה. זה נזק פיזי לילדים".
למעון הפיראטי שהפעיל רמתי במרתף הוציא משרד החינוך צו סגירה. הילדים עצמם מוכָּרים כעת למשרד הרווחה, אך נכון להיום, אף אחד מהם לא מקבל טיפול, למרות שמדובר בילדים רכים בשנים שעל פי העדויות עברו מסכת של חוויות קשות. גם האמהות שעדיין בבית, כאמור, לא מטופלות. למה? "הן לא רוצות", אומרת שרעבי. "ככל שהנשים ירצו להיעזר בנו - נשמח להתאים את הטיפול עבורן". עבור כל הילדים יצאה הוראה ממחלקת החינוך בירושלים לרשום אותם למסגרות של משרד החינוך.
סנגוריו של רמתי, עורכי הדין אילן כהן, שמעון קוקוש ואריה בלאיר, מסרו בתגובה: "מדובר בפסטיבל תקשורתי של ממש. מר רמתי לא ניהל מערכת יחסים מינית עם אף אחת מבנות הסמינר, וכל ניסיון לדמות זאת למקרים אחרים כמו של גואל רצון נועד להשפיע באופן פסול על בית המשפט. אנו תקווה כי תיק החקירה ייסגר לאלתר. בימים בהם התקשורת חרצה את דינו של מרשנו כמי שהחזיק בנות בתנאי עבדות, בנות הסמינר ממשיכות להתגורר באותה דירה, באותו סמינר ובאותם תנאים מיוזמתן ומרצונן".
"כל עוד רמתי היה נתון במעצר, הבנות הרגישו יותר ביטחון לשתף פעולה", אומר רפ"ק סימון. "לאור הפיכת החקירה לגלויה והרוח הגבית שמשרד הרווחה נותן, מספר בנות שהיו בגרעין הקשה של הקהילה, החליטו לבוא ולדבר. אנחנו מניחים שבהדרגה יותר בנות יפקחו עיניים וינסו לחזור למשפחות שלהן".
איזו עזרה המדינה מציעה לנשים שנשארו בתוך הכת?
שרעבי: "אני אתן לך דוגמה. כשנכנסתי בפשיטה האחרונה לבית, הייתה שם קטינה בת 17. לקחנו אותה הצידה וניסינו לדבר איתה. התחושה הייתה שאנחנו מדברות בשפה אחרת לגמרי. היא לעגה וליגלגה. יכול להיות שבעוד כמה שנים היא תשאל איפה היינו, איך לא היה אף אחד שיגיד לי לאן נכנסתי. אבל עכשיו היא לא מבינה על מה אנחנו מדברים. היא לגמרי חלק מהמקום.
"על בגירות בלתי אפשרי לכפות עזרה. אנחנו יודעים מכתות אחרות, שעד שמישהי לא פונה לעזרה, אין שום יכולת לשכנע אותה. זה כמו שלא ניתן לשכנע מכור לסמים ללכת לגמילה. כשנכנסנו הן היו עוינות, בזו לנו, התייחסו בציניות ובלעג. זה משהו שצריך לבוא מהן, הרצון לקבל טיפול. כרגע הן נלחמות ולא מושיטות יד בבקשת עזרה".
נכון להיום, גורמי הרווחה לא מגיעים לבית המדרשה. גם אם יימצאו התקציבים למטפלים, הרשויות ככל הנראה ימשיכו להיתקל בהתנגדות מצד הנשים עצמן.
מלבד ניצולות הכת והגורמים הרשמיים, לסיפור הקשה הזה של רמתי יש עוד צלע: הורי הצעירות שעדיין שבויות בקהילה. שתי בנותיה של שירלי (שם בדוי) נמצאות כבר שנים עמוק בכת. גם עכשיו, לאחר שרמתי נעצר והעדויות הקשות מתחילות להיחשף, הן עדיין לא יצאו משם. "למה זה כל כך קשה לפקוח את העיניים ולראות את האמת?" היא שואלת. זה לא רק כאב של אמא, אלא גם כעס גדול על המשטרה ועל הרווחה, שלתחושתה לא היו שם בזמן, כשבתה הצעירה נשאבה לתוך הכת. "בשלב מסוים רמתי אמר לבת שלי שאנחנו (ההורים) יצר הרע, שנביא אותה לגיהינום. שרק במדרשה שלו יש קדושה, ותורה ומצוות, ורק אם תלמד במדרשה שלו היא תגיע לגן עדן. הבת שלי הייתה ימים שלמים ברחוב, יחפה, בלי כסף, בלי אוכל, הייתה עוברת בבתים ומבקשת מאנשים לאכול. הכל בהדרכה מפורשת של הרשע".
ניסית להגיע לשם, למדרשה?
"בטח. פעם הלכתי, והוא הכניס אותי. התחלתי לדבר איתו, והוא אמר לי: 'בחיים הבנות לא יחזרו אלייך הביתה'. אמרתי לו: 'אל תדאג, הן יחזרו. אתה לא הקדוש ברוך הוא'. הוא רשע מכל הכיוונים. הן ילדות טובות, מוצלחות, מיוחדות, שעברו שם שטיפת מוח יומיומית בטיפות של ארס. אם כל יום את מקבלת מנת רעל - את לא מרגישה, כי זה טיפת ארס ועוד טיפה, ועוד טיפה. הבנות ששם אומרות שהוא הציל להן את החיים, שהן חייבות לו. הן לא רואות כמה הוא פוגע בהן".
רמתי חיתן את שתי הבנות של שירלי, מבלי לאפשר להוריהן להגיע לחתונה. "לפני שהוא חיתן את הבת שלי הוא הציב לי תנאי: שאכתוב מכתב לבית הדין הרבני, אתנצל על כל מה שאמרתי עליו ואומר שהכל היה שקר. רק כך אוכל להגיע לחתונה. הוא עשה זאת גם לפני החתונה של הבת הצעירה. לא הסכמתי, והוא אסר עלינו להגיע. אז לא הייתי בחתונה של הבנות שלי. הוא סיפר לכולם שהחתן והכלה יתומים, וכך התרים אנשים לחתונה. הוא הרג אותי ואת אבא שלהם כדי לגייס כסף. את האולם, הצלם, התזמורת הוא השיג מתרומות, וחיתן אותם בסתר".
אֵם אחרת לצעירה בכת מספרת כיצד נאלצה לראות את נכדיה בסתר. "הלכתי לכיוון הבית והתחבאתי מאחורי שיח גדול", היא מספרת. "כשמישהי יצאה משם דפקתי בדלת. הבת שלי לא ידעה שזאת אני ואמרה, 'תיכנסי'. כשהיא ראתה אותי היא כמעט התעלפה. היא צעקה עליי שאמות, שאני אמא לא טובה ושהיא לא חייבת לי כלום. מרחוק ראיתי את הנכד שלי. ביקשתי לראות אותו ולברך אותו. את זה היא איפשרה לי".
במה בירכת אותו?
"שכמו שיוסף הצדיק, שהיה במקום לא טהור והצליח להיות מי שהוא - כך גם הנכד יגדל להיות מי שהוא".
שירלי, אֵם שתי הבנות שעדיין בכת, משוכנעת שבנותיה, כמו גם הצעירות האחרות שנשארו שם עדיין, זקוקות לטיפול אינטנסיבי. "טיפול זה לא מספיק, חייבים להפריד ביניהן, ושכל אחת תקבל את הטיפול שהכי מתאים לה. הרי אם תשאלי אותן, הן בסדר גמור - זה כל העולם שדפוק. חייבים להפריד אותן בכוח, אפילו שהן בוגרות ואמהות לילדים, כי אין להן שליטה על המחשבות שלהן. צריך שלכל אחת יהיה את המקום שלה, שבו היא תתחיל טיפול. חשוב שמישהו יפתח את הלב ויתחיל לפעול".
אם הבנות שלך היו יכולות לשמוע, מה היית אומרת להן עכשיו?
"שהן נמצאות בלב שלי כל הזמן. אני כל הזמן מרגישה אותן. אנחנו כל הזמן דואגים להן, הבית שלנו תמיד פתוח. תמיד תמצאו פה מקום, עם אותה אהבה שהייתה לנו תמיד. רק תחזרו".
המעצר של רמתי הקל גם על ורד (שם בדוי), שבתה בכת קרוב לעשור. "אני יודעת שהן אמורות לפנות את המבנה, אני לא יודעת לאן הן ילכו. הלוואי שכל אחת תחליט לחזור הביתה", היא אומרת.
הבת שלה הייתה בת 20 כשהכל התחיל. "לפי מה שהבנות שיצאו סיפרו לי, עברו עליה דברים נוראיים. שמעתי שהוא היה שורף לבנות את הידיים על האש, הבנתי שהיו פעמים שהיא ניסתה לברוח, אבל תפסו אותה. זה נורא ואיום, אני מרגישה שאני אמא שַכּוּלה לילדה חיה. ואני לא מאשימה אותה, אני לא מאשימה את הבנות שנמצאות שם, זה הכל אשמתו".
ועכשיו כשהוא נעצר, יש בך תקווה?
"אני מקווה מאוד שהבנות יתעוררו, שגם הבת שלי תתעורר, אולי היא תבין סוף-סוף שהמקום הזה לא טוב בכלל, שהוא צריך להיות בכלא. אם ישחררו אותו, יהיה לו איך להגיע אליהן. זה הפחד של כל ההורים".
לילדה של ענת (שם בדוי) הבטיחו כמה נשים מהכת ש"יש מקום להתעלות רוחנית". "הבת שלי נכנסה לשם", היא אומרת. "הוא פשוט לוקח את הבנות וקורע להן את הנפש. גומר אותן ומשפיל אותן. עשר שנים היא שם. הבנות הן כמו דחליל שאין לו שום רצון משלו".
עכשיו ענת ושאר ההורים לצעירות שעדיין בבית בסמטה הירושלמית זועקים לעזרה. "אחרי כל מסע העבדות וההשפלות המדינה חייבת לטפל בהן. בעבר לא טיפלו מספיק. התלוננו, אמרנו שהמצב לא טוב, אבל לא היו להם הוכחות. אני מקווה שהפעם יעשו לזה סוף ויטפלו בבנות. שיושיטו להן יד, שייקחו אותן לשיחות עד שיחזרו לעצמן. הבנות סבלו מספיק. אני רק רוצה את הבת שלי חזרה. ושכולן ישתחררו מהרעל שלו".
פורסם לראשונה: 07:25, 07.02.20
