לפני כמה שנים ביקש מקור לפגוש אותי. יש לי משהו מעניין עבורך, הבטיח. כשנפגשנו, הוא העביר לידיי שקית ניילון מרופטת, מאוד לא מרשימה; אבל מה ששכן בתוכה היה דווקא מאוד-מאוד מרשים: ערימת מסמכים, חלקם מסווגים כ"סודיים ביותר", של משרד הביטחון, צה"ל והמוסד, כולם עוסקים במלחמת לבנון הראשונה. יש ביניהם מסמכים שגם היום יכולים לעורר סערה בינלאומית.
רגע לפני שנפרדנו, המקור אמר לי עוד משהו: מכיר את השמועות על המסמכים שהגיעו לטיים במהלך תביעת הדיבה שניהל אריק שרון נגדם? כן? אז אתה מחזיק בהם. כששאלתי אם הוא גם יודע איך החומר הזה הגיע לאנשי המגזין, הוא ענה שלא.
אז מי הדליף לשבועון את המסמכים הסודיים על מלחמת לבנון הראשונה? השאלה הזאת מרחפת באוויר מ-1983, כשמשפט הדיבה אריאל שרון נגד הטיים הסעיר את ישראל ואת ארה"ב: לא רק שמו הטוב של שרון עמד אז על דוכן בית המשפט, אלא יוקרתה של מדינת ישראל כולה. בכתבה בטיים נטען כי זמן קצר לפני הטבח בסברה ושתילה, שרון נפגש עם בכירי הפלנגות הנוצריות, ובאופן עקיף נתן להם מעין "אור ירוק" לפעול. כמה ימים אחר כך, התרחש הטבח הנוראי בסברה ושתילה. אם מה שנכתב שם נכון, הרי שלישראל יש הרבה יותר מ"אחריות עקיפה" - כפי שניסחה זו ועדת החקירה - לפשע המלחמה שזיעזע את העולם; ובמידה שלא - הרי שהמגזין חולל נזק תדמיתי כבד מאוד לישראל, מהסוג שהיום בוודאי יוגדר כ"פיגוע תודעתי". ואם כל הדרמה הזאת לא מספיקה אז יש תוספת: מי שהביא את הידיעה של הטיים על הפגישה של שרון והפלנגות, היה עיתונאי ישראלי, קצין מודיעין ושריון בכיר ובעל קשרים ענפים בישראל. קוראים לו דודו הלוי.
ב־2016 נפגשתי עם הלוי לסדרת שיחות מרתקת בנושאים שונים. שוחחנו שעות ארוכות. בסוף החלטתי פשוט לשאול אותו, אולי סוף-סוף הוא יפזר את הערפל מעל תעלומת המסמכים הסודיים שהגיעו לטיים. תגיד, שאלתי, איך החומר הזה הגיע אליכם?
בתחילה הלוי רק חייך. "מה הסיפור פה?" שאל כאילו בתמימות.
הסיפור הוא שאֵלֶה המסמכים הכי רגישים שיש, עניתי. מאות רבות שלהם, של המוסד ומערכת הביטחון, שאתה מצליח להשיג ולהביא לבית המשפט בניו-יורק, בעת שאתה מסומן בישראל כבוגד ומצורע. זה קצת לא מסתדר.
לקח קצת זמן, אבל בסוף הלוי גילה לי מהיכן קיבל את המסמכים, או לפחות את רובם. אבל היה לו תנאי אחד: אתה לא מפרסם את זה, עד שאסכים לך. כששמעתי את הסיפור שלו, הבנתי למה העניין כל כך רגיש.
מדי פעם התקשרתי אל הלוי לשאול אם כבר אפשר לפרסם איך הגיעו המסמכים אליו. בכל פעם ענה שלא, שזה עדיין לא הזמן.
עד השבוע. "בסדר", הוא אישר. "תפרסם".
אז איך הגיעו מסמכים מסווגים לצוות ההגנה של הטיים במשפט כל כך טעון? הלוי טוען כי עבור המסמכים הללו שילם השבועון כסף לקצין צה"ל, אלוף שכיהן בשורה של תפקידים רגישים. לטענת הלוי, האלוף עצמו, או מישהו מטעמו, לקח את המסמכים הסודיים מהארץ, טס איתם לניו-יורק - ונתן אותם לעורכי הדין של הטיים. תמורת כל זה, אומר הלוי, האלוף קיבל כמה עשרות אלפי דולרים. כך, חד וחלק: אלוף מוכר סודות מדינה, תמורת בצע כסף.
יוני 1982. צה"ל פולש ללבנון במסגרת מה שהיה אז "מבצע שלום הגליל", ויהפוך מהר מאוד למלחמת לבנון. רשמית, מטרת המבצע ברורה: להרחיק את קיני המחבלים 40 ק"מ מהגבול הצפוני. אבל מאחורי כל זה הסתתרה תוכנית גרנדיוזית הרבה יותר, שרקחו אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן: לכבוש חלקים נכבדים מלבנון, ולהעלות לשלטון את בני בריתה של ישראל, הנוצרים המארונים. הכוח הצבאי שלהם, הפלנגות, יגרש מהאזור את הפלסטינים, ואחר כך לבנון תחתום עם ישראל על חוזה שלום. מזרח תיכון חדש.
בהתחלה נראה שהתוכנית עובדת. ישראל הגיעה עד פאתי ביירות ודאגה שהפרלמנט הלבנוני יבחר את מנהיג הפלנגות, באשיר ג'ומייל, לנשיא לבנון. אלא שאז, המודיעין הסורי התנקש בחייו של ג'ומייל, ישראל נכנסה לתוך ביירות ולראשונה בתולדותיה כבשה בירה של מדינה ערבית. בעוד העיר תחת הכיבוש הישראלי, נכנסו אנשי פלנגות למחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה, וכנקמה על רצח ג'ומייל - ביצעו שם טבח שזיעזע את העולם. מספר הנרצחים נותר במחלוקת: הישראלים מדברים על כ-700; הפלסטינים על 2,750. כך או כך, האירוע הזה שינה לחלוטין את פני המלחמה. צה"ל והמוסד לא היו מעורבים בשום צורה בטבח עצמו, אבל העובדה שהוא התחולל תחת אפה של ישראל, שהניחה לפלנגות להיכנס למחנות, הספיקה כדי להכתים את שמה. גל מחאות בינלאומיות - וגם הפגנות בתוך הארץ - הבהיר לממשלה שהאירוע הזה לא יכול לעבור בשקט. ישראל הקימה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט יצחק כַהַן לבדיקת האירוע.
הוועדה קבעה מסקנות אישיות חריפות נגד חלק מהמעורבים, ובראשם שרון, בטענה שהיה צריך לחזות מה יקרה אם ייכנסו הנוצרים למחנות. שרון דחה את המסקנות, אבל בסופו של דבר פוטר מתפקידו כשר ביטחון.
עשרה ימים מאוחר יותר דיווחה "קול ישראל" כי בגיליונו הקרוב של הטיים, עומד להתפרסם סקופ מהדהד: לדוח ועדת החקירה היה חלק סודי שלא פורסם עד אז, ונקרא "נספח ב'". המגזין טען כי נכתב שם שבעת ביקור תנחומים אחרי רצח ג'ומייל, שרון דן עם הנהגת הפלנגות בצורך לנקום את מותו. במילים אחרות, אם הטיים צודק, שרון היה מעורב בטבח, וכמעט עודד אותו ממש.
מאחורי הפרסום עמד דודו הלוי, כתב מוערך מאוד של המגזין, שכבר הביא לטיים לא מעט סקופים. הקשרים של הלוי עם שרון עוד לפני המלחמה לא היו מין המשופרים. "שרון נטר לי אחרי ראיון שפירסמנו עימו עוד כשהיה שר החקלאות, שם הוא הבטיח כי ימלא את הגדה המערבית בהתנחלויות, ראיון שכלל טון די ביקורתי כלפיו", מספר הלוי. "אחד הדברים הראשונים ששרון עשה כשהוא התמנה לשר ביטחון היה לא לאשר את המינוי שלי למח"ט טנקים במילואים. והאמת? זה לא היה ממש אכפת לי".
למרות המתיחות ביניהם, הלוי טוען שכאשר נשלח מטעם המגזין לסקר את המלחמה בלבנון, הוא לא היה עקרונית נגדה. "אני חושב שהיה צריך להיכנס ללבנון כדי להזיז את אש"ף מהגבול. זה בסדר גמור. אבל המלחמה הפכה מהר מאוד למשהו אחר, למלחמה פוליטית במובן הרע מאוד של המילה. בעיניי, מלחמת לבנון היא אבי אבות הטומאה של חלק גדול מהרעות החולות במציאות הישראלית של היום. שם השקר הופך להיות אמת. שם הבלוף הפך למציאות. ראיתי את זה כבר בימים הראשונים. טסתי עם יאנוש (האלוף אביגדור בן־גל - ר"ב) והגענו למחסום דרכים של צה"ל, שבו עוכבה שיירה של משאיות שדהרה צפונה. התברר שהן נושאות עליהם מטען עצום של חשיש. יאנוש הורה מיד לשרוף את המטען. ופתאום אנחנו מקבלים הוראה מלשכת שר הביטחון להניח למטען להמשיך הלאה, כי הוא שייך 'לבעלי ברית שלנו'".
ב־14 בספטמבר נכח הלוי סמוך לזירת ההתנקשות בג'ומייל בביירות, והבין שהמצב בלבנון עומד להסלים. זמן קצר אחר כך הגיע למִפקדה של הפלנגות. לדבריו, דקות ספורות לפני כן יצאה משם משלחת בראשות שרון. הלוי: "הסגן של באשיר אמר לי שהם דנו עם אריק בעניין הנקמה בפלסטינים על ההתנקשות".
בהתבסס על הדברים האלה ועל הדלפות מתוך דיוני ועדת החקירה שהוקמה מאוחר יותר, העביר הלוי לטיים סיכום פנימי ובו תיאור השיחה במטה הפלנגות, והוסיף בדיווח כי לפי המקורות שלו, שרון "לא שלל ולא הגיב" על הדברים.
הידיעה הזאת של הלוי לא פורסמה מיד. רק כמה חודשים אחר כך, כשוועדת החקירה הגישה את ממצאיה, כתב אחר של העיתון לקח את הסיכום של הלוי והשתמש בו. בכתבה נטען כי "שרון דן עם הפלגנות על הצורך לנקום את מותו של באשיר". הפרסום, כאמור, עורר סערה בינלאומית. הכתבה בטיים הייתה למעשה החותמת על ההאשמה שרבים בעולם הטילו על שרון וישראל: אחריות ישירה ומלאה לטבח הנורא.
אריאל שרון, שהיה אז תחת מתקפה עזה מבית ומחוץ, החליט לא לשתוק. הוא הורה לפרקליט הצעיר והמבטיח שייצג אותו בדיוני ועדת כהן, עו"ד דב ויסגלס, להגיש מיד תביעה נגד הטיים בארץ, ואחר כך בניו־יורק. הפיצוי המבוקש: 50 מיליון דולר. הלוי מצא עצמו בקרב איתנים בין שר הביטחון של מדינת ישראל, לבין אחד מכלי התקשורת החזקים, העשירים והמשפיעים בעולם.
תביעת הדיבה עוררה הדים מסביב לעולם. "שיאה אנד גולד", אחד ממשרדי עורכי הדין המכובדים בניו־יורק, הסכים לייצג את שרון, משום שראש הפירמה, מילטון גולד, יהודי ואוהד ישראל, חשש כי הפרסום בטיים יכתים את כל המדינה ואת העם היהודי. מול המשרד הזה התייצבה פירמת עורכי הדין שמייצגת את הטיים. אם לא הייתה כאן מספיק דרמה, אז זה היה גם גמר המונדיאל המשפטי של אמריקה. בארה"ב קיטלגו מאוחר יותר את האירוע כאחד המשפטים החשובים של המאה ה-20. הטיים השקיע משאבים עצומים - ויסגלס טוען כי מדובר במיליוני דולרים - כדי להגן על עצמו. מערכת הביטחון הישראלית סירבה להגיש מסמכים כלשהם למשפט. ויסגלס אומר בשיחה השבוע כי הסירוב נגע באופן שווה לשני הצדדים, וכי גם שרון לא יכול היה להביא מסמכים, שהיו כולם מסווגים ביותר. מי שהיה מצליח להביא מסמך צבאי פנימי שמאשר את טענתו - היה יכול להשפיע מאוד על תוצאת המשפט.
הלוי מספר שמעט אחרי הגשת התביעה התחילו להגיע אליו מעטפות לא חתומות, שהונחו מתחת לדלת במשרד הטיים בירושלים, ובהם מסמכים רלוונטיים לתביעה. "עד היום אני לא יודע מי זה שהעביר אותם, אבל אני משער שזה היה גורם בכיר מאוד בשב"כ, שתיעב את שרון ורצה לסייע להגנה".
זמן מה לאחר מכן, מספר הלוי, פנה אליו עורך דין שהציע לו ולמגזין "את כל המסמכים שתרצו", תמורת תשלום נאה. עורך הדין אירגן מאוחר יותר פגישה בין הלוי לאדם קרוב אליו מאוד, אלוף מכהן, בעל תפקיד רגיש. בפגישה הזאת - כך לדברי הלוי - הבטיח האלוף להעביר את המסמכים לשבועון. עורך הדין עירב מתווך נוסף, כדי לבדל בין האלוף ובין העיתון. הלוי: "אני תיווכתי ביניהם לעורכי הדין ולמחלקת הכספים של טיים. שילמו לו (לאלוף) סכום של עשרות אלפי דולרים, אבל פחות ממאה. במונחים של אז, זה היה הרבה כסף. אני התעקשתי שמסירת המסמכים תתבצע פיזית אל מול הטיים בניו־יורק, כי חששתי לטוס עם התיקיות איתי במטוס". לדברי הלוי, האלוף או מישהו מטעמו העביר לניו־יורק שמונה תיקיות עבות עם אלפי מסמכים בתוכם. הכסף שולם כנראה במזומן.
תגובת הטיים לטענותיו של הלוי לא הגיעה עד לסגירת הגיליון. יצוין רק כי הטיים היה אז תחת הנהלה אחרת, וכי הניסיון של המגזין להשיג חומר שיגן על עצמו הוא לגיטימי לחלוטין. מה שממש אי-אפשר לומר על התנהגותו של האלוף.
החומר הסודי עבר תרגום והלוי התבקש לעבד אותו. "גם זה דרש המון-המון עבודה ממני, כי אף אחד לא הבין את הקונטקסט וצורך הכתיבה והדיווח המיוחדים של קהילת המודיעין. מאיפה המתרגם יכול לדעת מה זה 'ראש תבל'? הוא כותב Head of universe, אבל אין לו מושג שזה אגף של המוסד".
גם במרחק של כמעט ארבעה עשורים, החומר במסמכים מרתק. המסקנה שעולה ממנו היא שלא ברור איך ישראל יצאה למלחמה כזו, בהתבסס על שותפים כמו הפלנגות. כך, למשל, ב־23 באפריל 1982 הוציא אמ"ן התרעה כי בדיווחים המודיעיניים שלהם לצה"ל, נוטים הנוצרים להעלים עובדות, לשקר, לטייח, וכי הדיווחים לוקים ב"סתירות פנימיות ו... אי-התאמה למציאות".
גם נורות אדומות לגבי העתיד לא חסרו שם. ב-30 ביוני, כחודשיים וחצי לפני הטבח, כתב אמ"ן מחקר: "לוחמי הפלנגות החלו מנצלים את נוכחות כוחותינו לחדירה לאזורים שקודם לכן לא היו בשליטתם... כוונתם להפגין ולבסס נוכחותם ולטהר אזורים אלה מגורמים יריבים... קיים חשש של האוכלוסייה המקומית שהדבר יביא לחיסול חשבונות אלים".
כשכוחות צה"ל מתקדמים לעבר ביירות ומכתרים אותה, שרון מציע לבגין שבמקום שצה"ל ייכנס למחנות הפליטים במערב ביירות, הפלנגות יעשו זאת, "ויבטיחו שמי שיהיה שם (מבין אנשי אש"ף) ייפגע או ייעצר". בגין אהב את הקונספט ומאשר למסור לפלנגות את העבודה, כי "הבחורים שלנו לא ישפכו את דמם בעניין זה".
בוועדת החקירה טען שרון כי הטבח היה "תקלה בלתי צפויה ונטולת הסבר". במילים אחרות, שרון טוען כי לא היה יכול לצפות את מה שיקרה. אבל בדוחות של מערכת הביטחון, שהגיעו לאנשי הטיים, נשמעה אזהרה ברורה של גורמי ביטחון: "הפלנגות ימצאו דרך להיכנס פנימה, לחסל חשבונות, הרציחות בביירות יתחילו מהיום הראשון". שרון עצמו מצוטָּט באחד המסמכים כאומר על הפלנגות: "כשאפשר יהיה לבזוז, לרצוח, לאנוס, כן אז הם יאנסו, יבזזו וירצחו". שרון גם ניסה לרסן את הפלנגות. כאשר הוא נפגש עם ג'ומייל ב־6 ביולי 1982, שרון אמר לו כי "צריך למנוע מספר דברים מכוערים שקורים בשטח - רציחות, אונס וגניבות על ידי כמה מאנשיכם. הדבר משפיע בצורה שלילית על דעת הקהל בארץ וגם בכוחות הנמצאים בשטח".
תוך כדי המשפט, ניסה שרון לברר איך הגיעו המסמכים הללו לידי הטיים. ויסגלס מספר השבוע ששרון חשד במישהו, אבל בדיעבד טעה: החשוד של שרון לא היה המדליף. איש שב"כ בכיר לשעבר סיפר לי כי במהלך 1984 הפעיל אריאל שרון לחץ כבד על שר הביטחון באותה תקופה, יצחק רבין, ועל ראש השב"כ, אברהם שלום, כדי שיפתחו לאלתר בחקירה לבדוק כיצד הגיעו המסמכים לידי השבועון. "שרון רצה לפתוח בחקירה, כי חשש שהמסמכים באמת מצליחים לסייע לטיים", סיפר הבכיר לשעבר. "הוא קיווה שאולי החקירה תפעיל לחץ על המקור, והוא ילחץ על הטיים שלא ישתמשו בו".
בכיר השב"כ לשעבר אומר כי רבין היסס, ושלום, שהיה מסובך באותה תקופה בפרשת קו 300 וגם לא ממש אהב את שרון, העדיף לא לפתוח חזית נוספת. החקירה לא נפתחה. התעלומה נותרה לא פתורה.
ועדת כהן קבעה כאמור כי שרון לא ידע על הטבח במחנות הפליטים, ובוודאי שלא אישר אותו. גם המסמכים שהגיעו לידי טיים, לפחות אלה שנמצאים בידינו, אינם מוכיחים את הטענה של המגזין, כאילו אריאל שרון דן על אפשרות הנקמה בפלסטינים אחרי רצח ג'ומייל. כך או כך, המסמכים הסודיים והרגישים אמנם הגיעו לניו־יורק, אבל בסופו של דבר לא הוגשו לבית המשפט. עורכי הדין של השבועון חששו שיועלו טענות כי המסמכים הושגו בדרך שאינה הולמת את שרשרת הראיות הנדרשת, ושלא ניתן לוודא את המקור שלהם. מה שכן, בית המשפט האמריקאי קיבל את אישור היועץ המשפטי לממשלה בישראל, לבקש מהשופט כהן עצמו לחפש בכל החומר שברשותו אם קיימת אמירה של שרון לגבי נקמה. כהן חיפש ודיווח לבית המשפט בניו־יורק כי "אין באף אחד מהמסמכים והעדויות הנ"ל ראיה או רמז כי השר שרון קיים שיחה עם משפחת ג'ומייל או עם איש אחר מן הפלנגות... שבה דן בצורך לנקום את מותו של ג'ומייל". הדיווח של כהן לניו־יורק הכריע למעשה את המשפט.
הלוי העיד במשפט במשך 12 יום. "הרגשתי כמו דון קיחוטה", הוא משחזר. "לבד, מול כל מערכת הביטחון הישראלית, כשאני יודע שבישראל מתייחסים אליי כמוקצה מוחלט". אבל עיקר כעסו מופנה למגזין שבו עבד, לטיים עצמו. הלוי חש כי, "הם זרקו אותי לכלבים. אמרו לי שאין לי מה לדאוג, שהטיים זה כמו משפחה, שהם ינצחו את המשפט ושהכל ייעשה בתיאום איתי. אבל מה שהם בעצם עשו היה לדאוג לעצמם, שלא ישלמו פיצויים, ולא אכפת להם שהמוניטין המקצועי שלי ילך לעזאזל".
בינואר 1985 הכריעו המושבעים האמריקאים: הפרסום בטיים היה כוזב ופגע בשמו של שרון. מצד שני, הפרסום לא נעשה בכוונת זדון, ולכן לשרון לא מגיע פיצוי כספי. הלוי עוד המשיך לעבוד במגזין, אבל חש כי אחרי ההפסד המהדהד, הפך לאישיות בלתי רצויה במערכת. "אף אחד לא אמר לי למה, אבל היה ברור שזה בגלל המשפט. הם אמרו שלא מצאו לי מקום הולם לכישורים שלי או משהו כזה", הוא משחזר. הלוי עזב את המערכת והמשיך לעבוד כעיתונאי עוד מספר שנים, פירסם ספר גדול על אודות אש"ף ואחר כך פנה לעסקים.
כמה שנים אחר כך, כששרון היה שר התשתיות והלוי ייצג חברה אמריקאית, הם נקלעו יחד לאירוע עסקי כלשהו. הלוי: "לילי שרון ראתה אותי, ניגשה ואמרה: 'אתה לא חושב שהגיע הזמן שתעשו סולחה?' אמרתי, 'אני אשמח מאוד'. היא אמרה, 'חכה רגע', ודקה אחר כך הופיעה עם אריק. הוא נראה כאילו לילי סחבה אותו בגרון. היא מורה לנו ללחוץ ידיים. אנחנו לוחצים. הוא אמר: 'דודו, הכל בסדר?' אני עניתי, 'הכל בסדר'. וכך השלמנו. והאמת? אחר כך אפילו הצבעתי עבורו בבחירות. חשבתי שהוא היחיד שיכול להביא שלום".
